"הפנתר השחור".
הגאונות של קווין פייגי ושל קונספט היקום הקולנועי של מארוול אינה טמונה בכך שבמשך עשר שנים, על פני 17 סרטים, הם מצליחים לצופים להגיע שוב ושוב לקולנוע כדי להרגיש חלק מהיקום שלהם. אני בטוח שאנשים היו באים לראות אינספור סרטים בודדים של "איירון מן" או "קפטן אמריקה" גם אם בסוף הם לא היו מתחברים למגה-זורד קולנועי. לראיה עדיין עושים סרטי "שודדי הקאריביים".
מגע הקסם של פייגי הוא ביכולת לגרום לקהל להגיע לסרטים על דמויות סוג ג' ועוד לעשות מזה סרט שאינו נופל מאלו של ה"כוכבים" של היקום – זה כבר דורש כישרון וחזון. "הפנתר השחור" שעולה השבוע בארץ ובארה"ב הוא אחד המקרים הללו: לקחו דמות שלא רק שרוב צופי הקולנוע לא שמעו עליה, אלא כזו שרבים מחובבי הקומיקס בקושי קראו אותה ולא רק שנתנו לה סרט משל עצמה אלא גם כזה שצפוי לשבור שיאי הכנסה לסופ"ש בחודש פברואר.
למרות שזהו רק סרטו השלישי כבמאי של ריאן קוגלר ("קריד") הוא מצליח לנווט היטב בין האישי לתעשייתי דרך סיפור משלו שמתחבר ליקום של מארוול. קוגלר כמעט ואינו עוסק באירועי העבר מהיקום הקולנועי של מארוול, ולמרות זאת מצליח לבסס את העתיד של "הפנתר השחור" בתוכו (וזה אולי ספויילר למי שלא ראה את הטריילרים ל"הנוקמים: מלחמות האינסוף" או נאיבי וחושב שהפנתר השחור לא יופיע בו).
מאחר וההכרות היחידה שלנו עם הדמות היא דרך מספר סצנות ומעט מילים ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" קוגלר מתחיל כמעט מאפס ובונה את דמות הגיבור שלו, האנשים סביבו וגם את המדינה שלו. ואכן חלק ניכר מהסרט עוסק בבנייה של מערכת היחסים שלו עם הקרובים לו והבנת תפיסת העולם שלו ושל ווקאנדה. אלא שברגע השיא בו עליו להתמודד עם הקשיים הגדולים באמת – דברים קורים נורא מהר ונפתרים באופן פשוט למדי. כתוצאה הדיון האידיאולוגי שקדם לו נהיה פשטני למדי. אני תוהה האם זה נבע משיקול של אורך או אילוץ לחבר לעולם של מארוול או פשוט לא עבודה מספיק טובה של קוגלר ושותפו לכתיבה ג'ו רוברט קול.
בעוד שניתן היה לצפות מקוגלר לתסריט איכותי, שום דבר ברזומה שלו לא הכין אותנו לבניית העולם שהסרט מציג והאופן בו הוא מביים את קטעי האקשן: ווקאנדה של קוגלר היא קסומה וייחודית אם כי לעיתים נראית יותר מדי מצוירת. השילוב של מדע, טכנולוגיה וקדמה עם מסורת אפריקאית יוצר מראות חד פעמיים, כמו למשל אמנות רחוב בתוך מעבדת מחקר. סצנות הקרבות והמרדפים הם ברורים ולא מוגזמים, דבר שחסר הרבה פעמים בסרטים של מארוול ובכלל בקולנוע.
הסרט מתחיל שבוע אחרי אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" בו מלך ווקאנדה טצ'אקה נרצח בפיצוץ במטה האו"ם. בנו, טצ'אלה (צ'דוויק בוזמן) שהוא גם "הפנתר השחור" – המגן המיתולוגי של ווקאנדה – תופס את מקומו על כס השלטון. אחד הדברים הראשונים איתם הוא צריך להתמודד הוא הבדלנות ההיסטורית של המדינה שלו: מבחינת העולם הם לא יותר מעוד מדינה אפריקאית נחשלת בעוד שמתחת לפני השטח הם האומה הכי מתקדמת מבחינה טכנולוגית ומדעית. ווקאנדה הגיעה למצב הזה הודות לויברניום (המתכת החזקה ביותר על פני כדור הארץ ממנה עשויים בין היתר החליפה של הפנתר וכן המגן של קפטן אמריקה) שנמצא בשפע בשטח שלהם.
"הפנתר השחור". דנאי גורירה, צ'דוויק בוסמן.
טצ'אלה רוצה להמשיך את המסורת אך קולות אחרים חושבים שווקאנדה צריכים להשתנות על האומה החזקה ביותר בעולם צאת מהצללים ולעזור לשאר האפריקאים בעולם להתמודד עם הדיכוי והסבל ממנו הם סבלו במשך דורות (ועדיין סובלים). אחד מהקולות הללו הם של האקסית שלו נאקיה (לופיטה ניונגו) שנחשפה לזוועות ולקשיים של אפריקאים בעולם במסגרת תפקידה כמרגלת בשירות הדורה מילאג'ה – כוח האבטחה המלכותי של וואקנדה. אלא בעוד שהיא מאמינה בדרכי נועם, הן באופן ההתערבות של וואקנדה והן באופן השכנוע את המלך, מתנגד קולני יותר בדמותו של אריק קילמונגר (מייקל בי. ג'ורדן) אמריקאי עם שורשים בווקאנדה שמחייב את טצ'אלה להאבק על כל מה שיש לו.
נדמה שהבעיה העיקרית של הסרט משתקפת בתקציר: כפי שהעימות המרכזי היה שולי בתיאור הסרט כך זה גם בסרט עצמו: מהרגע בו קילמונגר מתעמת עם טצ'אלה לראשונה דברים קורים במהירות מסחררת. רוב הסרט אנחנו מעמיקים ביחסים של ט'צאלה עם כל הנשים סביבו: אימו (אנג'לה באסט), אחותו הצעירה שורי שהיא גם הטכנולוגית הראשית ואוקויי – שעומדת בראש הדורה מילאג'ה. וכן עם חברי המועצה בניהם ווקאבי (דניאל קלואה), זורי (פורסט וויטיקר) ואחרים. הדבר נכון גם לגבי קילמונגר: אנחנו מבינים טוב מאד מה הוא רוצה ולמה ואף יכולים להיות אמפטיים למניע והמטרה שלו.
"הפנתר השחור". צ'דוויק בוסמן, מייקל ב. ג'ורדן.
אלא שלאחר המפגש בין השניים דברים מתפתחים בקצב שונים ולא ברור איך התוכניות של קילמונגר אמורות לצאת לפועל. כמעט בשנייה אחת הוא הופך לרע פלקטי ולא כזה אם אג'נדה פוליטית מעניינת כפי שהיה עד אותו רגע. מנגד טצ'אלה מצליח לפתור בעיות שהוא נתקל בהן בקלות רבה מדי. מהלך זה ממשיך את הבעייתיות שיש בבניית הדמות שלו: לאורך הסרט הקונפליקט הפנימי שלו כמעט ולא קיים וההתמודדות שלו עם המאבק החיצוני רק מדגיש את זה.
בניגוד לגיבורים אחרים של מארוול הוא בקושי משתנה ובטח לא באופן שיוצר דמות. הוא מתמודד עם האיום של קילמונגר אבל גובר עליו בזכות מיסטיקה ומקריות ולא בגלל שינוי גדול שחל בו. לא ברור אם זו הכתיבה של הדמות או המשחק של בוזמן שנדמה שהוא מין נוכח-נפקד. הדבר בולט אל מול הכריזמה של ג'ורדן (שכיכב בשני סרטיו הקודמים של קוגלר) שלפחות בפתיחת הסרט נותן את אחת מהופעות הטובות ביותר של נבל בסרטי מארוול. בנוסף האסרטיביות של הנשים לצדו של טצ'אלה אמורות להיות כוח מחזק אך הן רק מדגישות את הנרפות שלו.
בלתי אפשרי לדבר על הסרט בלי לדבר על הרעש שנוצר ברשת (ובכלל) סביבו. נכון, בתוך עולם של גזענות, אנטי גזענות ובק-לאש לאנטי גזענות, יש הרגשה שכל הדיבור והצפייה אודות הסרט היא אקט פוליטי ולא קולנועי. אבל מאחר והאמנותי והפוליטי לא נבדלים בהרבה זה מזה, הדבר מתבקש. בדומה ל"וונדר וומן" הייחוד של הסרט לא נובע מכך שהנה תראו נתנו לאישה לככב (ולביים) וזה מספיק לכשעצמו. כוחם של הסרטים הללו הוא בכך שגיבור מסוג אחר, אישה או אפריקאי – מביא איתו השקפת עולם שונה וערכים שאנחנו לא בהכרח רגילים להם. במקרה של "וונדר וומן" זו גישה פמניסטית ואצל "הפנתר השחור" זה היחס למדוכאים חברתית-כלכלית-פוליטית.
"הפנתר השחור". פלורנס קסומבה.
במקרה של "הפנתר השחור" ניתן לראות במאבק האידיאולוגי שיקוף של העמדות ההיסטוריות במאבק של האפרו-אמריקאים בשנות השישים: נאקיה מחזיקה בעמדה אנטי בדלנית אך פוזיטיבית של תמיכה וסיוע בדומה למרטין לות'ר קינג. לעומתה קילמונגר קרוב למלקולם אקס בגישתו שמאמינה בכוח הזרוע כדי להשיג את המטרה. היא מונעת מאהבה הוא משנאה. זה אולי המקרה הכי מעניין של עיסוק בפוליטיקה בסרטי מארוול, אבל היא לא יכולה לבוא על חשבון השלמות הנרטיבית. אם כי הרצינות הזו לא פוגעת בהומור והקלילות של הסרט וזה לא דבר של מה בכך. ומעבר לעניין הפוליטי ה"אחרות" של היוצר והצוות שאיתו באה לידי ביטוי בסטייל של הסרט, עם "סוואג" שנוגע בכל דבר: לבוש, עיצוב החדרים ומוזיקה (של קנדריק לאמר).
ההצלחה של הסרט כמעט מובטחת, ובוודאי נראה עוד המשכים עם או בלי קוגלר. אני רק מקווה שבסרט הבא סצנות הפוסט קרדיט יהיו מוצלחות יותר, שכן הפעם הן סתמיות להחריד: לא תורמות כלום לעלילה ולא קורצות לצופים (או לפחות לא קריצות שאני קלטתי). למרות שזה משהו זניח, זה יכול לשמש כתמרור אזהרה לכך שגם שעון דייקן מפגר פעמיים ביום.
דירוג: 
הפנתר השחור (ארה"ב, 2018)
בימוי: ריאן קוגלר | תסריט: ג'ו רוברט קול, מארק ביילי | משחק: צ'דוויק בוסמן, מייקל ב. ג'ורדן, לופיטה ניונגו, אנדי סרקיס | צילום: רייצ'ל מוריסון
הפצה: החל מה-15.02.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: