ביקורת: סוויני טוד – הספר-שד מרחוב פליט / Sweeney Todd: The Demon Barber of Fleet Street

"סוויני טוד" הוא לא סרטו המבריק ביותר של טים ברטון, וגם לא המקסים ביותר של משולש האוהבים-נאהבים, טים ברטון-ג'וני דפ-הלנה בונהם קרטר; אבל ככלות הכל, "סוויני טוד" נראה ומרגיש טוב.

"סוויני טוד – הספר-שד מרחוב פליט" הוא טרגדיה קלאסית על כל רבדיה, שיובאה לקולנוע פעם נוספת מבמות התיאטרון. הדמות של "סוויני טוד" במקור שייכת דווקא לספרות, ובוריאציה של סיפורי אהבה מוזרים, הפכה לאחד מהמחזות המוכרים ביותר על הבמות, בעיקר בזכות הזוועות המתוארים בו.

פוסטר הסרט משום מה בוחר להתמקד בסיפור האהבה הנכרך מסביב לסוויני טוד, בעל כורחו. הלנה בונהם קרטר נצמדת לג'וני דפ, מריחה אותו, כמהה לגעת. ג'וני דפ מצידו, מחזיק בתער גילוח בפנים יותר מהורהרות, מאשר מאיימות, כמו שהיו אמורות להיות.

המוסיקה של "סוויני טוד" איננה מפורסמת כמו המוסיקה של המבשרת את בואו של הפנטום מ"פנטום האופרה". אפילו מפורסמת יותר המוסיקה של דארת' וויידר מ"מלחמת הכוכבים" לדורותיה. ובכל זאת, כמו בתיאום ציפיות בין הסרט לבין הצופה, כבר משקופיות המפיקים המוסיקה של סוויני טוד נשמעת בעוצמה גבוהה מאד ברקע. עוצמת המוסיקה בפתיחה היא העוצמה הכי גבוהה שנשמעת לאורך כל הסרט, גם מפיהם של הכנריות המשחקות בסרט.

הגאוניות וגם הטעות שעשו באולפני האחים וורנר, היה לקחת לתפקיד הבימוי את טים ברטון. טים ברטון יודע לעשות סרטים מזוויעים בצורה מזעזעת אך קסומה, וזאת חווינו בצורה נהדרת כל כך עוד עם "ביטלג'וס" ב-1988 ועם "המספריים של אדוארד" ב-1990, שהאחרון נחשב בעיני לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בז'אנר. "המספריים" היה סרטם הראשון של טים ברטון וג'וני דפ יחד, ומאז השניים כנראה התאהבו, ו"סוויני" הוא סרטם השישי יחד. הכימיה הנעימה כל כך בינהם נובעת כנראה מהחיבה של שניהם למוזרויות. אבל זו גם טעות, כי לסרט מזמר, צריך אנשים שיודעים לשיר, וכידוע, טים ברטון אוהב להישאר במשפחה.

בנג'מין ברקר (ג'וני דפ) הוא ספר אובד, שנשלח לגלות בידי השופט טרפין (אלן ריקמן). בעזרתו של המלח אנתוני (ג'יימי קמפבל באואר), ברקר מצליח לחזור ללונדון שלו, ומשנה את זהותו ל"סוויני טוד". אבל סוויני טוד מסמל גם את מותו של ברקר, איש משפחה, בעל מסור ואוהב, וכמובן בן-אנוש מן המנין. סוויני טוד הוא הרוע בהתגלמותו, והוא יקום את מותה של אישתו וכליאת בתו. בעזרתה של מיס לובט (הלנה בונהם קרטר), סוויני פותח מספרה מעל למסעדתה של מיס לובט. הוא יוצא העירה בחיפוש אחר השופט טרפין, אך מוצא במקומו את יד ימינו הנאמן של השופט, בידל במפורד (טימותי ספול), ונקלע לדו קרב של ספרים עם אמן התספורות האיטלקי, פירלי (סאשה ברון כהן).

ליהוקו של כהן נראה בלתי קשור בעליל, אך משתלב בצורה נהדרת בדמות הקומית של פירלי. כאשר פירלי חושף את פניו האמיתיים בתור נוכל, כהן לא מתבלבל ועושה דרמה טובה. פירלי הוא החיץ האמיתי בין ברקר לסוויני. כאשר סוויני רוצח בלהט הרגע את פירלי על ניסיון הנוכלות שלו, כבר ברור שברקר לא נמצא שם יותר. ג'וני דפ מציג בסצינה הזו חזות מפחידה למדי, אותה הוא לא מצליח לשחזר שוב בשום רגע בסרט, גם לא ברגעי השיא שלו. מיס לובט מאמצת את שולייתו הצעירה של פירלי לחיקה, ובו בזמן מחפה על הרצח שביצע סוויני. יפה בעיני סצינת הגילוי המרעיש בה מיס לובט מוצאת את גופתו של פירלי פחוסה בתוך ארגז במספרה של סוויני. משום מה נראה שבונהם-קרטר לא מתאמצת מדי כדי להיכנס לדמות, מה שבאמת נפלא בעיני ועוזר לכימיה הטובה בין סוויני לבין מיס לובט.

כשרעבו של סוויני גדל לרצוח, בעקבות חוסר היכולת להגיע לשופט טרפין ולנקום את נקמתו, מיס לובט הופכת את המסעדה שלה לבית מרחציים בו גופותיהן שסועות הצוואר של קורבותיו של סוויני טוד הופכות למטעמיה המיוחדים של מיס לובט, והמסעדה משגשגת. בו בזמן, החשדות כלפי המתרחש במסעדה של מיס לובט גואים. אבל מסביב לכל זה, טים ברטון הצליח למצוא לו כמה כנריות שכן ינעמו לאזניים. אנתוני, אותו מלח שהביא את סוויני בחזרה ללונדון, מתאהב בבתו של סוויני, ג'והנה (ג'יין וויסנר).

כמו ב"חתונת הרפאים", גם הפעם ברטון מביים את דפ ואשתו בונהם-קרטר, בשירה. קשה להעיד שהאיכויות הווקאליות של השניים נהדרות. הסיטואציה הזו די מקשה על הסרט, היות ומרביתו מכיל את שירתם של שני אלו. בצירוף עם הליריקה הבלתי קליטה של השירים בסרט (שבחלקם יובאו ישירות מהמחזה מברודוויי), ומוסיקת האימים שמלווה את הזוועות בסרט, מקבלים חבילה כבדה במיוחד ולא נעימה לנשוא. אפשר שקמפבל-באואר ו-וויסנר הם הניסיון של ברטון לחפות על הזימרה המכבידה של שני אנשיו, אך גם הם לא הפיכו בי יותר מדי תענוגות. ב"פנטום האופרה" (2004) של ג'ואל שומאכר, הקפיד שומאכר שכל שחקניו יהיו זמרי אופרה כראוי לסרט (מלבד מיני דרייבר, שהיתה זמרת, אך לא של אופרה). ברטון פסח על הרעיון הזה על מנת לביים אנשים שהוא אוהב ולדעתו (ולדעתי) מיטיבים עם התפקיד. רק חבל שהם לא יודעים לשיר בצורה הולמת.

אבל אמנם השירה תופסת את מרבית הסרט, היא דווקא עומדת בניגוד מוחלט לרעיון העיקרי שלו. שירתם של הדמויות איננה טראגית ומדכאת, אלא לפעמים אפילו שמחה. כאשר מזדמן לסוויני לספר את השופט טרפין, השניים מזמרים להם שיר ססגוני על יופין של נשים. השיר בסצינה עומד בניגוד מוחלט להיגיון, שהרי השניים שרים יחד ומשלימים זה את זה, בעת שהאחד זומם לרצוח את השני במעבר התער הכסוף שלו על צוואר השני.

"סוויני טוד" הוא עוד סרט של טים ברטון, ממנו יכולים כנראה להנות רק חובבי ברטון. מכיוון שאהבתי את "חתונת הרפאים", ו"סוויני טוד" מזכיר בצורה בלתי רגילה את ה"חתונה", נהנתי מהסרט.

דירוג: