ביקורת: מדורת השבט / Campfire

מאת
21 בפברואר 2008 בשעה 23:07

מדורת השבט

סרטו השני של הבמאי יוסף סידר, מגולל את סיפורן של אלמנה ושתי בנותיה, במציאות הדתית-לאומית המכסה ומגוננת על הבעיות שלה ומנסה למנוע את פליטתן החוצה. עם סיפור מסגרת מענין כל כך, קשה להבין לאן התפזר הבמאי.

ארבע שנים אחרי סרטו הראשון, "ההסדר", ושלוש שנים לפני סרטו השלישי "בופור", יוסף סידר בוחן בפעם השניה את הציבור הדתי-לאומי. בטיפוף קל בידיו, סידר כאילו חובט באותו ציבור, עם תסריט מגמתי, מבולבל ומבלבל. הוא לא משקיע מדי בפיתוח העלילה ומתמקד הרבה יותר בפיתוח הדמויות דרך הפתעות ניקרות בדרך שבעלילה. הוא מצליח לפסוח על האירועים הקריטים ביותר שבהם התסריט שלו נוגע, לטובת בימוין של הדמויות כהלכה.

אבל ככל הנראה המשחק המוצלח של כל השחקנים והשחקניות בסרט הם שהצליחו לסחוף את דעת הקהל בעד הסרט, וזיכו אותו בארבעה פרסי "אופיר".

באוירת השנה 1981, רחל גרליק (מיכאלה עשת), היא אלמנה דתית בת 42 ואם לשתי בנות. היחסים שלה עם שתי בנותיה, אסתי (מאיה מרון), ותמי (חני פירסטנברג), לא מהמוצלחים ביותר שיש, והם רק הולכים ומדרדרים. רחל מנסה להתקבל לגרעין המייסד של התנחלות חדשה בשומרון, למורת רוחן של בנותיה. היא עיוורת לרצונותיהן, ורואה מולה את המטרה הזו בלבד. ועדת הקבלה לגרעין, בראשה הזוג קופפר, מוט'קה (אסי דיין) ושולה (עידית טפרסון). אסי דיין, לא יוצא מגדרו וכהרגלו מבלה את רוב הסרט בישיבה, בדיבורו העייף והמרדים, כשהוא מסביר לרחל שהועדה לא ממהרת לקבל את האלמנה ובנותיה מחסך בגברים במשפחה שיתרמו לבנין הישוב. עשת מדייקת ומצוינת ברגעים השקטים והחסודים של האישה הדתית המאופקת, וכך רחל מסכימה לנסות ולהרחיב בחזרה את משפחתה ולצאת עם הגברים שישדכו לה הזוג קופפר. השניים מנסים לשדך לה שני גברים משני קוטבי התרבות, האחד הוא החזן המוצלח והאמיד, שמסתובב בעולם ומזמר בקולו (יהורם גאון) והשני הוא יוסי (משה איבגי), נהג האוטובוס המסכן שניסה מאות בפעמים ולא הצליח למצוא לו אישה.

בזמן שהיחסים בין רחל ויוסי מתחממים על אש קטנה מאד, בנותיה לא נשארות חייבות. אסתי המרדנית, בזה לאימה, ומחפשת להתגפף עם חברה החייל. תמי הצעירה, מתאהבת ברפי (אושרי כהן), ומנסה להצית בינהם את הלהבה. בליל ל"ג בעומר, מסביב למדורת החבורה של רפי, היא נותרת לבדה, ונופלת קורבן למעשה סדום מצד חבריו. אותו אירוע קשה, בצירוף עם החוויות שהיא חווה עם יוסי, גורמים לרחל להתבגר ולהיות עצמאית יותר ואישה חושבת בפני עצמה.

אבל דווקא אותם אירועים מסובכים באמת בסרט הם בדיוק אלו שמתפספסים בו. הסצינה הקשה של ההתעללות המינית בתמי, כאילו נעדרת מעיניו של סידר והתרחשה רק לצורך מילוי הזמן בסרט. תמי חוזרת לביתה ומסתגרת בחדרה, קצת מתעלמת מאימה, ובזה הכל נגמר. כמה רגעים מאוחר יותר כאילו לא קרה כלום, ולא ברור מה גרם לילדה בת ה-15 לדלג על האירוע הטראומטי ולעזוב אותו על שולחן סדר היום שעבר. האירוע צף למעלה, רק כאשר מתווה הרכילות בקהילות הדתיות חושף את פרצופו המכוער.

גם סצינת השיחה מלב אל לב בין יוסי ורחל נראית תלושה מהמציאות. אפשר שהסצינה נועדה לתת מימד קומי משהו לקראת סוף הסרט, אך אם בכך הדבר – היא כשלה. בדברים המוזרים שנאמרים בין השניים כנראה מנסה סידר להראות את ההתקרבות בינהם, אך במקום מצליח פשוט למוטט את דמותו החביבה של יוסי וליצור יוסי אלטרנטיבי, כזה שבמקרה חובש כיפה ובמקרה נקלע לקהילות הדתיות בירושלים, ובכלל היה צריך להיות חילוני הולל. מאידך, אולי זהו אותו היוסי שגורם לתמורה הדרסטית ביותר ברחל והופך אותה למה שהיא בסוף. זו התחבטות לא קלה ברעיון.

התסריט של סידר מבולגן ומרגיש חובבני. האירועים והרעיונות שהוא ליקט ומדגים בסרט מעוררים אמפתיה עזה לדמויות. הוא כושל בניסיון לחבר בין כל הנקודות, אך להגנתו יוצאים השחקנים בהופעות מרשימות ביותר. עשת מדויקת ואמינה, ומוכיחה שגם מכאן יכולים לצמוח עילוים בתחום הקולנועי. פירסטנברג חביבה ונעימה למראה כמו בכל סרטיה, ומבטאת את רגשותיה המודחקים בצורה מושלמת. יקירי המדינה, משה איבגי ויהורם גאון, לא מתרחקים גם הם מהתפקידים המוכרים להם וכמו דיין, גם איתם מרגיש הצופה כאילו הוא רואה את השחקן ולא הדמות. בשבילם ובשביל הסיפור הכולל אפשר לראות את הסרט.

דירוג: ★★☆☆☆