"החוחית" – ביקורת: דרמה שחוזרת על עצמה עם משחק מאולץ

מאת גל סדלינסקי
4 בנובמבר 2019 בשעה 9:00
"החוחית". ניקול קידמן, אוקס פגלי.

"החוחית". ניקול קידמן, אוקס פגלי.

"החוחית" הוא דרמה כבדה ואיטית, המבוססת על ספר רב מכר באותו השם, על התבגרות בצל טראומה, שיכולה הייתה להיות טובה בהרבה, אילו לא הייתה חוזרת על עצמה לדעת. בעיה רצינית נוספת היא המשחק המאולץ של שני השחקנים הראשיים (שמגלמים את אותה הדמות בנערותה ובבגרותה). הניסיון לרגש את הצופים ניכר, אבל בשל המתיחה המיותרת של העלילה, המטען הרגשי כמעט מתפוגג. אולי קוראים שאהבו את הספר יוכלו למצוא איזשהו חן בעיבוד שלו לקולנוע.

תיאו דקר (אוקס פגלי, "חברי הדרקון אליוט", "מעשה פלאים") מאבד את אמו חד ההורית בפיגוע שהתרחש בזמן ביקורם במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק. מלבד טראומת הפיגוע והאובדן הפתאומי של אמו, הוא צריך להתמודד עם היותו לבד בעולם, כיוון שאביו כבר לא חלק מחייו ואין לו קרובי משפחה אחרים. הוא מוצא את דרכו לבית חברו העשיר, אנדי בארבור, ולטיפולה של אמו הרגישה (ניקול קידמן, "השעות", "שקרים קטנים גדולים"). גב' בארבור מסוקרנת מהילד שצץ לה בבית ומנסה ללמוד את הצרכים שלו, מבלי לדעת שהוא מחזיק בסוד גדול, כזה שקושר אותו לזרים אחרים, אשר אחד מהם הוא הובי (ג'פרי רייט, "מלאכים באמריקה", "משחקי הרעב: התלקחות"). הילד היתום מגיע אל סף דלתו, והוא מפגין כלפיו חמלה גדולה ומגלה לו עולם שלא הכיר, שכובש את לבו.

"החוחית". אוקס פגלי, ג'פרי רייט.

"החוחית". אוקס פגלי, ג'פרי רייט.

במקביל לסיפורו של תיאו הצעיר, מוצג סיפורו של תיאו הבוגר (אנסל אלגורט, "אשמת הכוכבים", "בייבי דרייבר"). תיאו בחור עצמאי בעל כריזמה, אך נראה שהוא מושפע מעברו ולא ממש רגוע. הוא נע בעולם מבלי שום אחיזה אמיתית בקרקע ועסוק בהרס עצמי. הסוד שהוא סוחב עמו צף מחדש והוא צריך לנווט בין הטיפות כדי לשמור על עצמו. הסיפור של תיאו בגילים השונים מתכתב אחד עם השני ונחשף לאט. כל גילוי של תיאו הצעיר, מעניק רובד נוסף לסיפורו של הבוגר, וכל גילוי של תיאו הבוגר, מכניס משקל ומשמעות לבחירות השונות שעושה הצעיר.

הבמאי האירי ג'ון קראולי, שיצר בעבר שני סרטים טובים המבוססים על ספרים, "בוי איי" (2007) ו"ברוקלין" (2015), ניסה לשחזר את הצלחה גם עם הסרט הזה, אך העוצמות הרגשיות והאנושיות, שהיו הבסיס של הסרטים האחרים, מתפספסות כאן. לחיוב אומר כי למרות שמדובר בטווח שנים לא גדול במיוחד בין שני הזמנים שהסרט מהלך ביניהם, קראולי הצליח ליצור מראה ואווירה מובהקים בשונותם. אולי בשל מעורבותו של השחקן הצעיר אוקס פגלי, הסרט הזכיר מאד את "מעשה פלאים" (2017). גם הוא איטי, גם הוא מקפץ בין שני זמנים, גם בו יש מסע של דמות צעירה בין שלל דמויות אחרות במקומות שונים ומשונים וגם בו למוזיאון יש חשיבות משמעותית לעלילה.

כששני השחקנים הראשיים (פגלי ואלגורט) לא מצליחים לרגש, הציפייה היא שהשחקנים התומכים ירימו את הסרט. קידמן ורייט שחקנים מצוינים, אבל יש משהו שלא באמת מצליח להתרומם גם בגזרה שלהם. אף על פי כן, קידמן (עם כל התנועה המוגבלת של הפנים שלה עקב התעסקות אובססיבית במראה שלה) מעבירה את החמימות האנושית העטופה בתוך אלגנטיות חונקת ומגבילה ורייט כדמות מדריכה וחברית פגיעה וחזקה במקביל. מי שאני תמיד שמח לראות על המסך זו שרה פולסון בתפקיד משני, שמוכיחה שוב שהיא מסוגלת לגלם כל דמות שיזרקו לכיוונה.

בסרט שעוסק בין השאר במקומן של האומנות והיצירה בחיינו, העיצוב לא נשאר מאחור, והתפאורה מושכת את העין ומשקפת את המעמד הסוציואקונומי של הדמויות. הסיפור מספק אתרים שונים והתחושה בהם מועברת בצורה מושלמת. הצילום בלא מעט סצינות יפהפה ומשתלב עם העלילה.

"החוחית". לוק ווילסון, שרה פולסון.

"החוחית". לוק ווילסון, שרה פולסון.

הסרט נחשב לנפילה קופתית עם תקציב מוערך של 45 מיליון דולר והכנסות של קצת מעל 5 מיליון דולר בארה"ב, ולצערי, אני לגמרי יכול להבין למה וזה בעיקר חבל.

דירוג: ★★☆☆☆

החוחית (ארה"ב, 2019)
בימוי: ג'ון קרולי | תסריט: פיטר סטרוהןדונה טארט | משחק: אנזל אלגורטניקול קידמןשרה פולסוןלוק ווילסוןג'פרי רייטאוקס פגלי | מוסיקה מקורית: טרוויר גורקיס | צילום: רוג'ר דיקינס
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-31.10.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: