"אני לא".
הסרט "אני לא" של הבמאי המוערך תומר הימן ("מיסטר גאגא", "יונתן אגסי הציל את חיי") מגיע למסכי הקולנוע לאחר שזכה בפרסי הבימוי והצילום בפסטיבל דוקאביב ומתגלה כיצירה אינטיליגנטית, מרתקת ואפילו משעשעת, למרות הנושא הרציני.
אורן לוי הוא נער יליד גוואטמלה שאומץ על ידי הוריו הישראלים לאחר שלא הצליחו להביא לעולם ילדים ביולוגים משלהם, ובגיל צעיר מאוד אובחן כסובל מאספרגר. הסרט עוקב אחריו ויחסיו עם הוריו ואחותו (שגם היא אומצה בגואטמלה, על אף שאין לה קשר ביולוגי עם אחיה), לימודיו בפנימיה, חלומו להיות במאי קולנוע והמסע של המשפחה באמריקה הלטינית בנסיון להפגיש בין אימו הביולוגית לבינו.
כוחו וחוזקו של הסרט הוא ביכולתו לרתק ולגשת בצורה מקורית לנושא שכבר ראינו באינספור יצירות עלילתיות ותעודיות, גם ברמת הכתיבה וגם ברמת הביצוע.
כך, כבר בתחילת הסרט אנו עדים לאחד מאינספור הויכוחים, שכנראה מתרחשים בבית המשפחה חדשות לבקרים, ותוך כדי להט הויכוח נאמרות מילים קשות, קללות של ממש, על ידי אורן לעבר אביו. אותן מילים קשות לא צונזרו ולא הוסתרו על ידי צפצופים, וכך אנחנו חווים בדיוק את אותה החוויה שבני המשפחה נאלצים להתמודד עימה מידי יום ביומו, וחשים ביראת כבוד של ממש כלפי ההורים שנאלצים לספוג התנהגות כזאת ועדיין מצליחים להתעלם באלגנטיות ולא להיגרר לשיח של מהלומות מילוליות.
"אני לא".
ברמה הצורנית, הסרט מצליח לשלב בצורה מושלמת בין הצילומים של צוות ההפקה עצמו לבין צילומיו של אורן שמצלם גם הוא את המתרחש, על מנת ליצור סרט משלו אותו יוכל להציג לחבריו בפנימיה.
נקודת החוזקה העיקרית של היצירה היא שהמסע שעומד במרכזה הוא גם מסע פיזי וגם מסע פנימי. ברמה המוצהרת- המסע נערך על מנת להפגיש בין אורן לבין אימו וברמת הסבטקסט- המסע גם נועד לנסות ולפתור את חידת אורן לוי: מיהו באמת מאחורי כל המסכות, ממה הוא בדיוק סובל והאם הוא באמת סובל?
לאורך כל הסרט אנחנו למדים שאורן אובחן בילדותו במספר אבחנות שונות, עד שלבסוף הוחלט סופית שהוא לוקה באספרגר, אבל גם את האבחנה הזאת הוא אינו לא מוכן לקבל, ומכאן שם הסרט "אני לא" – אורן הוא לא התווית שמדביקים עליו ולא הטייטל שהמחלה כופה עליו (וכאן יש לציין כי שם הסרט במקור היה "כל העצים נושבים ברוח" עד שאורן עצמו התעקש לשנות את השם ל"אני לא"), ולקראת סוף הסרט, בני המשפחה מודים באפשרות שאולי עצם המעבר לישראל והקושי להשתלב כילד במדינה זרה היו הגורמים להתפתחות התסמונת ואורן מהרהר באפשרות שאם היה נשאר בגואטמלה, אז הוא לא היה מפתח את המחלה.
בסופו של דבר, החידה לא נפתרת, דבר שאינו גורע במאומה מכוחו ואיכותו של הסרט, מכיוון שעכשיו יכול כל אחד ואחד מהצופים להחליט בעצמו אם הגיבור סובל ממחלה אמיתית, פסיכוסומטית, או שמא הוא התאהב באיזשהו שלב בתפקיד החולה, על כל הפריבילגיות הנלוות והוא פשוט ממשיך לשחק את המשחק.
אם יש פגם כלשהו בסרט בעיני, אזי הוא נעוץ במיעוט זמן המסך שמקבלת אחותו של אורן, שגם היא, כאמור, הגיעה מגואטמלה, אבל איננה סובלת משום בעיה רפואית שהיא, ודמותה עומדת כאנטתיזה וכמשלימה לדמותו של אורן – היא איננה נראית ישראלית כלל וכלל (ולטענתה, בבית הספר וברחוב תמיד הקניטו אותה וקראו לה "גויה" בגלל המראה שלה), אבל ברגע שהיא מתחילה לדבר, היא הופכת, לפתע, לישראלית לכל דבר ועניין ויש בדמותה אלמנט מרתק ביותר.
דירוג: 
אני לא (ישראל, גווטמלה, 2021)
בימוי: תומר הימן | תסריט: תומר הימן | מוסיקה מקורית: מתן דסקל | צילום: אהוד לוי, אורן לוי, אורי לוי, איתי רזיאל, עדי רייס | עריכה: יניב סגלוביץ'
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-14.07.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: