סיכום העשור הראשון של המאה ה-21 (2009-2000): חלק י', סרטים זרים (עודכן)

מאת
1 בדצמבר 2009 בשעה 17:00
זאן מורו ומלוויל פופו. מתוך הזמן שנשאר.

ז'אן מורו ומלוויל פופו. מתוך הזמן שנשאר.

סיכום העשור באידיבי ממשיך עם המאמר העשירי בסדרה מאת יונתן דורון. אם פספסתם חלק כלשהו בסדרה, לחצו כאן!

—–

סרטים זרים

סרטים הם דרך לברוח מהחיים ולראות סיפורים על אנשים שונים במקומות אחרים, שאינם בעצם שונים כל כך משלנו. האמריקאים לא הולכים לסרטים שבהם "צריך לקרוא את כתוביות התרגום", אולם בארץ בכל הסרטים יש תרגום, ופתיחות רבה יותר "לראות עולם".

מעל שבעים אחוז מהסרטים המוקרנים בארץ הם בשפה אנגלית ורוב הסרטים הזרים, כלומר כאלו בשפה שאינה אנגלית, הם צרפתיים. הוקרנו הרבה יותר סרטים צרפתיים ממה שחשבתי, ועדיין – לא מספיק.

כמו כל סרט שמוקרן בארץ, מופצים בארץ בעיקר סרטים זרים של יוצרים מפורסמים (פדרו אלמודובר הספרדי, ז'נג יימו הסיני), סרטים שזכו בפסטיבלים, ואם אפשר – בהשתתפות שחקן מוכר אחד לפחות.

בארץ הוקרנו רוב סרטיהם של הבמאים הצרפתים פרנסוואה אוזון: "מתחת לחול" (2000), "8 נשים" (2002), "בריכת שחייה" (2003), "2X5" (2004), "הזמן שנשאר" (2005) ו"אנג'ל" (2007); של פטריס לקונט: "האלמנה מסן פייר" (2000), "האיש מהרכבת" (2002), "זרים אינטימיים" (2004), "החבר הכי טוב שלי" (2006); ושני הסרטים של כריסטוף באראטייה, "כשהנערים שרים" (2004) שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ו"פריז 36" (2008).

רק אחד מתוך שנים עשר הסרטים שהיו מועמדים בשנתיים האחרונות בפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר (בשנה שעברה העלו את מספר הסרטים המועמדים מחמישה לשבעה), לא הוקרן בארץ. בין הסרטים שכן זכו ניתן למצוא את: "פרספוליס" המצויר, "לאהוב אותך מאז", "בין הקירות" זוכה פסטיבל קאן, "פריז" עם ז'ולייט בינוש, ושני הזוכים בסזאר: "הגרגר והדג" ו"סראפין". בשלושה סרטים אחרים שהיו מועמדים מככב מתיו אלמריק. מתוך עשרות הסרטים שבהם שיחק בעשור הזה יכולנו לראות אותו ב"מינכן" (2005), "הפרפר ופעמון הצליל" (2007) שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ועליו זכה בפרס הסזאר, "סיפור חג" (2008) עם קתרין דנב, "אויב הציבור מספר אחת" (2008) וגם כרשע ב"קוואנטום של נחמה" (2008).

צרפתי אחר שהתפרסם בעשור הזה הוא דני בון, שכתב, ביים וכיכב בסרט הקומדיה שהפך לסרט המצליח ביותר בצרפת אי פעם!, "ברוכים הבאים לצפון" (2008). יכולנו לראות אותו גם ב"מאהב בהשאלה" ו"החבר הכי טוב שלי", שניהם מ-2006 ועם דניאל אוטי והשנה ב"שינוי בתכנית" (2009).

אוטי, שיהיה בן 60 בשנה הבאה, עובר מסרט לסרט בצרפת, דרמות וקומדיות כאחד. יכולנו לראות מבחר קטן מאוד מהם, "המרקיז דה סאד" (2001), "לצאת מהארון" (2001), שני סרטים עם ז'ולייט בינוש: "האלמנה מסן פייר" (2000) ו"מחבואים" (2005) ו"36 תחנת משטרה" (2004) עם ז'רר דה-פרדיה (שכיכב בכל סרט צרפתי בשנות התשעים ונרגע מעט מאז).

בארץ הוקרן גם הסרט האחרון של קלוד ברי ("ז'רמינל", "ז'אן דה-פלורט") שיצא לפני מותו, "ביחד זה הכול" (2007). בסרט מככבים שניים מהשחקנים הצרפתיים הצעירים המפורסמים ביותר היום: גיום קנה ואודרי טאטו.

אודרי טאטו. מתוך אמלי.

אודרי טאטו. מתוך אמלי.

טאטו קנתה את עולמה בסרט הצרפתי המצליח ביותר אי פעם, "אמלי" (2001) שזכה בארבעה פרסי סזאר, כולל הסרט הטוב ביותר, והיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל לסרט הזר הטוב ביותר. היא כיכבה גם בסרטו הבא של ז'אן-פייר ז'ונו, "שנים של אירוסין" (2004), שיחקה באנגלית בשובר הקופות "צופן דה-וינצ'י" (2006) והיא הסיבה העיקרית לצפות ב"קוקו לפני שאנל" (2009).
קנה שיחק ב"החוף" (2000) עם ליאונרדו די-קפריו, ביים ושיחק ב"אל תגלה" (2006) על פי ספרו של הרלן קובן, וכמו כן שיחק ב"נראה אותך אוהב" (2003) עם זוכת האוסקר העתידית וחברתו הנוכחית, מריון קוטליאר<"/a> ("אדית פיאףהחיים בוורוד") וב"חג שמח" (2005) שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

ב"חג שמח" מככבים גם דני בון שהוזכר לעיל, ודיאן קרוגר ודניאל ברוהל הגרמניים (שמשחקים שניהם ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). קרוגר התפרסמה כהלנה ב"טרויה" (2004) ושיחקה בשני סרטי "אוצר לאומי" עם ניקולס קייג'. דניאל ברוהל התפרסם ב"להתראות לנין" (2003). בסרט של טרנטינו הם משחקים בשפת אמם, והם נהנים ממגמה הולכת וגוברת של ליהוק שחקנים זרים בסרטים אמריקאיים, מה שיכול להיות סימן מעודד לישראלים (וכנראה שבעיקר לישראליות, איילת זורר, מורן אטיאס ואחרות).

אם בשל ההיצע הדל או השפה, כמעט לא הוקרנו בארץ סרטים דוברי גרמנית במהלך שנות התשעים. בשנים האחרונות, לעומת זאת, הוקרנו שלושת הסרטים שזכו באוסקר בקטגוריית הסרט הזר: "אי שם באפריקה" (2002) ו"חיים של אחרים" (2006) מגרמניה ו"הזייפנים" (2007) מאוסטריה, ושניים מהסרטים שהיו מועמדים לאוסקר: "הנפילה" (2004) ו"כנופיית באדרמיינהוף" (2008). זה אומר משהו על ההעדפות בקטגוריית הסרט הזר, ועלינו- שאף אחד מהסרטים הללו לא מתרחש בהווה ולרוב הסרטים האלה יש קשר ליהדות, למלחמת העולם השנייה או לשואה.

סרטים גרמניים בולטים שהוקרנו בארץ בעשור האחרון הם "הנסיכה והלוחם" (2000) של טום טוויקר, שביים את "ראן לולה ראן" (1998), "המטבח של מרתה" (2001; הוקרן בארץ ב-2002), "בקצה גן עדן" (2007) ו"ארבע דקות" (2006; הוקרן בארץ בשנה שעברה).

בהתחשב באוכלוסייה הגדולה של יודעי הרוסית בארץ, מדהים המחסור המוחלט של סרטים דוברי רוסית (או לטבית או אוקראינית, או מכל מדינה אחרת מברית המועצות לשעבר). הם מסתפקים, כנראה, בסרטי די-וי-די והורדות באינטרנט. בין הסרטים הרוסיים הספורים שהוקרנו בארץ, "תיבה רוסית" (2003) שהיה יותר גימיק מסרט, כשהוא מצולם בשוט אחד ארוך במלון הרמיטאג'.

סרטים מעטים מהמזרח הרחוק זוכים להקרנה בארץ.

ז'נג יימו, שביים את "הפנסים האדומים" (1991) ו"סיפור חיים" (1994) עם גונג לי ואת "הדרך הביתה" (1999) עם זנג זי, הדהים בשלושה סרטים יפהפיים: "גיבור" (2002), "מחול הפגיונות" (2004) ו"קללת פרח הזהב" (2006). לאחר מכן הקדיש שנים לבימוי טקס הפתיחה וטקס הסיום של אולימפיאדת בייג'ין, ובשנה הבאה יצא סרט חדש שלו, גרסה לסרטם הראשון של האחים כהן "רציחות פשוטות". גונג לי וזנג זי, שתי השחקניות ש"גילה", שיחקו בעשור האחרון גם בסרטים אמריקאיים, ושתיהן כיכבו ב"זכרונותיה של גיישה" (2006) על אף שהן סיניות ולא יפניות.

בבתי הקולנוע קיבלנו דגימה מתוך סרטיהם של שני הבמאים הקוריאניים פארק צ'אן ווק וקים די דוק, עם "שבעה צעדים" (2003) האלים של הראשון ושלושה סרטים שקטים ומעניינים של השני: "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" (2003), "להרגיש בבית" (2004) ו "זמן" (2006). פארק צ'אן ווק ביים בעשור הזה גם את "אזור הביטחון" (2000), "שלום לנוקם" (2002) ו"שלום לנוקמת" (2005). סרטו החדש Bakjwi (2009) עוסק בנושא הפופולרי לאחרונה: ערפדים.

בסוף שנות התשעים ובתחילת העשור הזה הוקרנו בארץ מספר סרטים איראנים שהראו שלא צריך תקציב גדול כדי ליצור סרטים מעניינים. הסרטים זכו בפרסים בינלאומיים ולהצלחה בארץ, ביניהם: "ליקוי חמה בקנדהר" (2001) של מוחסן מחמלבאף (במאי "גאבה" משנות ה-90, על שם סוג שטיח וגיבורת הסרט), סרטה השני של בתו סמירה מחמלבאף "הלוח" (2000), וסרטה של בתו חנה מחמלבאף "המחברת" (2007); "אני טארנה בת 15" (2002); "עשר" (2002) של עבאס קיארוסטמי ("טעם הדובדבן", זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן 1997); ו"צבים יכולים לעוף" (2004) של באחמן גובאדי. השנה הוקרן "שירת הדרורים" של מג'יד מג'ידי, שביים גם את "באראן" (2001) ואת "ילדי גן העדן" (1997).

לרגע נדמה היה שרומניה היא האיראן החדשה מבחינה קולנועית, כשסרטים רומנים התקבלו לפסטיבלים בכל העולם. מדובר בסרטים ריאליסטיים, אטיים, כמו "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (2007) על אישה שרוצה לעבור הפלה ברומניה ב-1987; "מותו של מר לזרסקו" (2005) על התלאות שעובר גבר בן 63 במערכת הבריאות הרומנית, ו"Police, Adjective" (2009), סרטים שאמנם זוכים בפרסים, אך אינם זוכים להצלחה ברומניה.

פדרו אלמודובר ביים ארבעה סרטים מאז שזכה להצלחה העולמית הגדולה ביותר שלו עד אז עם סרטו "הכל אודות אמא" (1999), שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. אחת מכוכבות הסרט, פנלופה קרוז שיחקה בשני סרטיו האחרונים, "לחזור" (2006) ו"חיבוקים שבורים" (2009). שני הסרטים האחרים היו "חינוך רע" (2004), החלש מבין סרטיו בעשור, ו"דבר אליה" (2002).

מהאיטלקיים לא זכינו ליבול מרשים במיוחד. נני מורטי, אחד היוצרים הפופולריים באיטליה שיחק ב"אי של שקט" (2008). הוא כתב, ביים, הפיק ושיחק ב"חדרו של הבן" (2001).

ג'וזפה טורנטורה, במאי "סינמה פרדיסו" (1988) ו"מוכר החלומות" (1995), ביים את "מלנה" (2000) שעזר להקפיץ את מניותיה של מוניקה בלוצ'י היפהפיה, ושני סרטים נוספים, הראשון לא הוקרן בארץ וְBaraai, נציג איטליה לאוסקר השנה, יוקרן בוודאי אם יהיה מועמד לאוסקר.

בין מעט הסרטים האיטלקיים האחרים שהוקרנו בארץ היו גם "קסם הנעורים" (2003), "אל תזוזי" (2004) עם פנלופה קרוז ו"אל תספרי" (2005), הסרט היחיד שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר מטעם איטליה מאז "החיים יפים", ו"גומורה" (2008) המרדים.

רוברטו בניני ביים שני סרטים בלבד: "פינוקיו" (2002) ו"כשתראי נמר בשלג" (2005) היפה שאינו חף מבעיות. קשה להגיע שוב לפסגות של "החיים יפים" (1998).

בין מעט הסרטים האיטלקיים האחרים שהוקרנו בארץ היו גם "קסם הנעורים" (2003), "אל תזוזי" (2004) עם פנלופה קרוז ו"אל תספרי" (2005), הסרט היחיד שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר מטעם איטליה מאז "החיים יפים", ו"גומורה" (2008) המרדים.

סרטים מעטים מאוד מגיעים אלינו מדרום אמריקה. שני הבמאים הברזילאים שסרטיהם הוקרנו בארץ, וולטר סיילס ופרננדו מיראלס, עברו לביים סרטים בארצות הברית. אחרי שסיילס היה מועמד לאוסקר על בימוי "עיר האלוהים" (2002), ביים את "הגנן המסור" (2005) עם רייף פיינס ואת "על העיוורון" (2008) עם ג'וליאן מור. מיראלס, שביים את "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ואת "דרום אמריקה באופנוע" (2004), ביים את מותחן האימה "מים אפלים" (2005) עם ג'ניפר קונלי, והשנה הוקרן בארץ "בעיטה בחיים" (2008), סרט ברזילאי מדכא.