ז'אן רנו. מתוך 22 קליעים.
"22 קליעים" הוא סרט נקמה לא רע בכלל אבל הוא לא חף מבעיות. מצד אחד, יש בו אלמנטים שיכולים להעלות את סף הריגוש והאדרנלין של הצופה בסצנות מלאות אקשן ומתח ומצד שני, נוצרת במידת מה התחושה שהוא ממחזר קלישאות של ז'אנר הפשע ושהסיפור עצמו לוקה בחסר. אני בוחרת להתעלם מאותם חסרונות בעיקר משום שז'אן רנו ("לאון", "ניקיטה", "הכחול הגדול"), הוא אחד השחקנים הצרפתיים החביבים עלי ואפשר להכריז קבל עם ועדה שהוא נולד להיות המאפיונר מאטיי בסרט. הצילום והעריכה ב"22 קליעים" נעשו בצורה עילאית וניכר שלוק באסון ("לאון" "ארתור והמינימונים"), ניצח על הפרויקט כמפיק שהשגיח מקרוב על העניינים. בשילוב עם סיפור על עולם הפשע הצרפתי, שמבוסס בצורה חופשית על אירועים אמיתיים אפשר לומר שיש כאן בהחלט תמורה בעד האגרה והבמאי רישאר ברי בהחלט מצליח לרתק אותנו למסך.
שוב חוזר הניגון וז'אן רנו חוזר לנעלי המתנקש המזדקן עם לב הזהב ועיניו העצובות המעוררות חמלה. השוני בין "22 קליעים" לבין "לאון" מ-1994 נובע מכך שבסרטו החדש סיבת עזיבת עולם הפשע אינה ברורה מספיק בעוד לאון המיתולוגי מגלה את הדחפים האבהיים המפעמים בו כלפי ילדה זרה לחלוטין. כמו כן, גודל ההקרבה של לאון ב1994 מרגשת הרבה יותר ולא מספקת את ההפי הנד שתראו ב-"22 קליעים". עולם הפשע מרתק את כולנו וגם בישראל הקטנטנה משפחות הפשע מספקות כותרות למכביר, כאלו שתמיד מעלות שאלות לגבי מהות החיים בשולי החוק. כאשר העולם הזה נכנס לספירה הקולנועית הוא מקבל טיפול שמעמיק את הדימויים שהפכו חקוקים במוחנו בסרטי פשע מהטובים בתולדות הקולנוע כמו: "החבר'ה הטובים" של סקורסזה, "הבלתי משוחדים" ו"הסנדק" של קופולה. ל"22 קליעים" יש דרך ארוכה לעבור כדי לקבל מעמד של סרטי פשע כמו אלו שמניתי כאן והבעיה המרכזית שלו נובעת מכך שלא מספיק ברור למה הגיבור צ'ארלי מאטיי בחר בעולם הפשע מלכתחילה וכן לא ברור הטריגר שגורם לו לעזוב אותם אחרי שנים רבות. הרצון לבסס חיים משפחתיים לא עומד כסיבה מספקת, כיוון שגנגסטרים קולנועיים אחרים שמו את המשפחה במקום הראשון ועדיין שמרו על העסקים הלא חוקיים שלהם באדיקות.
מתוך 22 קליעים.
אם בוחנים את הסרט כסרט נקם העלילה המאוד תכליתית שלו בהחלט מסבירה את האמוק, שהביא את מאטיי להשתלח בכל אלו שניסו להתנקש בחייו עד לנקודה בה הוא מגלה שגם בפיר הרוע יש גם נשמות טובות. עם זאת, אם לוקחים את סרטו של טרנטינו "להרוג את ביל", בו הנקמה הרבה יותר מעניינת מבחינה תסריטאית, כיוון שמסבירים לנו גם מאיפה אויביה של ביאטריס קידו המכונה "הכלה" הפכו להיות חבורת המתנקשים של ביל. כדי להבין את הנקמה צריך גם להבין במי בדיוק נוקמים. היחוד של "22 קליעים" נובע מכך שהוא משלב בין סיפור נקם לסיפור בלשי וכמובן הנגיעה האמורה שלו בעולם הפשע בנגיעות סנדקיות מביאה מיצג של אכזריות אנושית עם מעט הומור, שלא מתיימר לפנות לקהלים רחבים, אלא למי שבאופן ספציפי מחפש סרט על עולם תחתון וחיסולי חשבונות, שכוללים אלימות מובהקת מהסוג שראינו ב"סימנים של כבוד" של קרוננברג שגם מציג גיבור בעל נטיות הומאניות ונקיטות מצפון.
הסרט נפתח שלוש שנים אחרי שצ'ארלי מאטיי (רנו), מפנה עורף לעולם הפשע ומתחיל לבנות חיים של אזרח הגון בחברה הצרפתית. מאטיי מתחתן עם אישה חדשה ומשתקע בבית מקסים איתה ועם שני ילדיו. בפלאשבקים מעברו אנחנו מגלים שלמאטיי היו שני חברים שהפכו כמוהו עם השנים לסנדקי הפשע של צרפת. למרות שנראה שחייו של מאטיי מתנהלים על מי מנוחות מגיחה לה לפתע קבוצה של מתנקשים בחניון מקומי ויורה בו 22 פעמים!!! למרות הפציעות הקשות, מאטיי מצליח לצאת מהמפגש המצמרר בעור שיניו. כאשר הוא מתאושש ברור למאטיי, שחיסול החשבונות בא מבפנים ושכעת עליו לצאת אל מול אלה שמנסים להעיב על חייו החדשים. כדי לשמור על בטחון משפחתו מאטיי נעזר בחוקרת מארי גולדמן (מארינה פוי), שחולקת עימו מטרת נקמה משותפת בשל טרגדיה אישית משלה שהביאה למותו של בעלה האהוב. מסע הנקמה המאתגר שלו נועד בראש ובראשונה להציל את משפחתו ולהחזיר את השקט למשכנם ומאטיי לא מתכוון לעצור עד שיוכל לשמור על אהוביו ולחסל את עברו השנוי במחלוקת באופן טוטאלי.
"22 קליעים" הוא סרט על עולם הפשע הצרפתי שראוי לראות ואין ספק שמי ששומר אמונים לז'אן רנו וללוק בסון (שהפעם הפיק) יהנה מכל רגע של נקמה. הסרט מאגד בחובו פסקול נהדר. סצינת הפתיחה בו מאטיי ובנו נוסעים במכונים במרחב פסטורלי ירוק, שברקע מתנגנת אופרה איטלקית מזכירה מאוד את "משחקי שעשוע" הנקה, שגם נפתח בשלווה תהומית בנסיעה משפחתית, שמרמזת על דברים איומים שיתרחשו בהמשך וגם מתכתבת במידת מה עם הפתיחה של "הניצוץ" של קובריק, שהנגיד את היופי בו אנחנו חוזים עם מוסיקה צורמנית שנשמעת ברקע. ניתן לומר שדמות האב של רנו בסרטו החדש, היא אחת המרגשות והמקסימות שנראו בשנים האחרונות ורק בשל שמירת כבוד האב, שהבה נודה דמותו קצת קיבלה מכות מתחת לחגורה בסרטים אחרונים, יש לנו כאן משהו אחר, מרענן ומעניין המחזיר תקווה לסמכותו. לקראת יציאת הסרט לאקרנים בארץ (29.4.10), אמורים היו להגיע אלינו ז'אן רנו ובמאי הסרט רישאר ברי. הכנתי למר רנו היקר כוס חלב משובחת כדי לקבל אותו בסבר פנים טובות (ומי שלא מבין למה שילך לראות את "לאון" ויפה שעה אחת קודם), אך הלה לא בא (ברי דווקא כן).
דירוג: 
22 קליעים
צרפת, 2010
115 דקות.
הפצה: סרטי שפירא, החל מה-29.04.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
רישאר ברי
תסריט:
רישאר ברי
שחקנים:
ז'אן רנו
קאד מיראד
ז'אן-פייר דרוסי