ביקורת: באריה

מתוך באריה.

מתוך באריה.

אחד הפרויקטים שהבמאי סטנלי קובריק לא הספיק להפיק לפני מותו היה "נפוליון", על המצביא הצרפתי הידוע. כשנשאל באיזה חלק מחייו של המצביא הוא מתכוון להתמקד, השיב קובריק: "הכל. אני רוצה לספר את כל סיפור חייו, מינקות ועד מותו." ג'וספה טורנטורה, במאי "באריה" (שביים גם את "סינמה פרדיסו" ו"אגדת הפסנתרן"), כתב וביים סאגה משפחתית לא-שגרתית שמתרחשת בעיירה באריה בסיצילה: המשפחה לא יוצאת דופן, אך דרך הסיפור לא רגילה.

טורנטורה עובר לא רק על הנקודות החשובות בחיים שלו שמהם שאב את אהבתו לקולנוע והדברים שגרמו לו להפוך לבמאי קולנוע, אלא מביא גם את מיטב הקטעים מהחיים של אביו החל מילדות וסיפורים משפחתיים שונים. הסרט מורכב מהרבה סיפורים, תמונות-תמונות כמו אסופה של סיפורים קצרים, חלקם אנקדוטות חביבות, כשלפעמים "עלילה" לא נמשכת יותר מקטעים ספורים בלבד, ועוברים הלאה. לפעמים לא מבינים מיד מה פשר הקטע שנגמר עד שמגיעים לקטע מאוחר יותר, ויש קטעים שהיו יכולים להיות מוצלחים יותר לולא היו ממהרים לעבור הלאה.

צפייה ב"באריה" היא כמו צפייה באלבום וידאו של משפחה איטלקית (כשלרשותם צלם ממש מוכשר). המעברים בין השנים יפים ופשוטים. כמו שבדרך כלל קורה בזיכרונות, מדובר בעיקר באירועים ומראות וכמעט שאין שיחות משמעותיות. הדיאלוגים העיקריים מתרחשים סביב פעילותו הפוליטית של האב עם המפלגה הקומוניסטית. למרות שהעלילה מתרכזת במשפחה לא גדולה, כמעט לא זוכים להכיר את הדמויות. אחיו של הגיבור נעלם באופן תמוה לחלקים גדולים מהסרט, ודמויות המשנה של תושבי העיירה הן דמויות רקע בלבד.

מתוך באריה.

מתוך באריה.

עם תקציב של 35 מיליון דולר זהו אחד הסרטים האיטלקים היקרים ביותר אי פעם וההשקעה הכספית נראית על המסך בעיצוב האמנותי בשחזור התקופתי, לאורך העשורים, והצילום פשוט מרהיב. הצלם אנריקו לוסידי יצר תמונות יפהפיות עם צבעים משגעים. על המוסיקה מופקד המלחין המהולל אניו מרקוני, שאחראי למוסיקה ב"סינמה פרדיסו", "הטוב, הרע והמכוער" (המוזכר בסרט זה), "באגסי" ואחרים.

"באריה" היה סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה האחרון ונציג איטליה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר האחרון, והוא מועמד ל-13 פרסי דוד די-דונטלו (פרסי אופיר האיטלקיים), כולל לסרט הטוב ביותר, משום מה לאיפור (עוד לא עלו על הנוסחה הנכונה של איפור מזקין בסרטים), ובאופן תמוה "צוות השחקנים" מועמד בקטגוריית שחקן המשנה (דבר דומה קרה השנה בפרסי התאטרון בארץ).

אפשר ליהנות מהסרט אם הולכים עם ציפיות מוגבלות. לא מדובר בסאגה משפחתית כובשת ומרתקת. בשעתיים וחצי ישנם קטעים משגעים, רגעים מצחיקים, סצינות של קסם קולנועי אמיתי, אך מעט מדי חלקים מרגשים, מעין תחושה של תפסת מרובה – לא תפסת.

דירוג: ★★★☆☆

באריה
איטליה, 2009
90 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-06.05.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
ג'וספה טורנטורה
תסריט:
ג'וספה טורנטורה
שחקנים:
פרנצ'סקו סיאנה
מרגרט מדה

אגתה

מתחיל יפה ומרגש, אך לקראת האמצע הסרט מאבד כיוון לחלוטין. סצנה מחליפה את רעותה בלי שיובן הקשר ביניהן או לבין סצינות קודמות של הסרט, דמויות שהיו חשובות בחציו הראשון של הסרט נעלמות לבלי שוב, אחרות מתחלפות כדי לשקף את רוח הזמן בלי שנדע מיהו מי, הגיבורים מזדקנים באמצעות איפור מוגזם ולא אמין וכדומה. הסרט שווה צפייה בזכות הסצינות ההמוניות המרהיבות במחציתו הראשונה, בזכות שני השחקנים הראשיים היפהפיים ובזכות השפה האיטלקית והאווירה הסיציליאנית המקומות.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?