לא ברור מה שינה את הבמאי פול גרינגראס מאז "זהות במלכודת" (2004), ההמשך הקודם בסדרת "זהות כפולה" בכיכובו של מאט דיימון; אבל הסרט "זהות אבודה" הוא בהחלט הטוב ביותר מבין השלושה ועמוס באקשן בלתי פוסק, עם רגעי מתח כוססי ציפורניים, ומוסיקה מקפיצה, כיאה לרצף האירועים המהיר.
בסך הכל, מאז "זהות במלכודת", גרינגראס עשה רק את "טיסה 93" (על האחד-עשר בספטמבר), שבאמת גם היה טוב. טיסה 93 כלל לא רציפת אקשן כמו סרטי ה"זהות", ככה שקשה לי להאמין שהוא היה נקודת המפנה. אולי גרינגראס פשוט התבגר יותר. הבין יותר מה הקהל מחפש.
במרכז העלילה, פלא: ג'ייסון בורן (דיימון). שוב בורן צץ על פני הראדארים של סוכנויות הביטחון האמריקאיות כאשר הוא שומע על העיתונאי סיימון רוס שיש לו מידע על מה שנקרא ה"חוח השחור" ושהוא קשור בבורן. דרכו, בורן מתקדם במעלה הסולם לאנשים שהפכו אותו למכונת הרג אנושית עד שימצא מי האחראי הראשי.
עלילת הסרט מתפתלת דרך מושחתים בסוכנות הביון המרכזית (ה-CIA), ומתנקשים חסרי רחמים, במקומות שונים ומשונים מסביב לעולם. סוכנות הביטחון הלאומי תעשה הכל כדי להרוג את בורן, בזמן שבורן ממשיך לצבור לו חברים בדרך למציאת האחראי לזהותו. לאט לאט בורן מתחיל להיזכר בעברו תוך כדי שהוא מתקדם לעבר המטרה, ועכשיו רק נותר לפענח הכל.
מאט דיימון ממשיך בסצינות הפעולה המהירות, אם בקרב ידיים מהיר (ביותר, אפילו) בסגנון ג'ייסון סטטהאם, אם בניתור בין בניינים רבי קומות בטנג'יר ואם במרדף מכוניות מטורף ברחובות שוקקי אדם. ג'וליה סטיילס המגלמת את הסוכנת ניקי פרסונס חוזרת לעזור לבורן גם הפעם. דיוויד סטרטהיירן מגלם את סגן-ראש הסי-איי-איי בצורה מחושבת ומעולה.
אין ספק שהמוסיקה הקצבית של ג'ון פאוול מטריפה את החושים ושומרת על הסרט בקצב גבוה לאורך כולו. גם עבודת הצילום המהירה של אוליבר ווד תורמת בצורה ניכרת. עלילת הסרט לא נופלת מהקצב המהיר של הסרט, ובהחלט שווה לצפות.
[…] עריכה "זהות אבודה" […]