"איילים". סיגורדור סיגוריונסון, תאודור יוליוסון.
הבמאי גרימור האקונרסון, ש"איילים" הוא סרט השני ("סאמרלנד"), מצליח להביא משהו שונה אל המסך הגדול, תוך שימוש בקצב האיטי והאווירה השתקנית והמהורהרת של הקולנוע האירופאי-האמנותי. הסיפור, שמתאר יפה כיצד חוואי אוהב מתייחס לכבשים שלו וכיצד בני אדם עיקשים מתייחסים זה לזה, וכל זאת באווירת החורף הקודר של האי הנידח, הוא חוויה קולנועית ותרבותית מיוחדת.
"משחקי חובה". דייב פרנקו, אמה רוברטס.
על אף שבבסיסו "משחקי חובה" מיועד לנוער מתבגר, עדיין מדובר בסרט טוב וקליל שיכול בקלות להסב הנאה גם למי שעבר את שנות העשרה של חייו. זאת כי הנושא המרכזי של הסרט הוא התנהגות אנושית בעולם טכנולוגי, נושא מרתק בפני עצמו שרלוונטי לכל גיל. אין מדובר ביצירת מופת כמו "מראה שחורה", אך גם הגרסה הצעירה של הדיון היא בהחלט הפתעה לטובה.
את הסרט ביימו הנרי ג'וסט ואריאל שולמן על בסיס המותחן של ג'יני ריאן. שני הבמאים הצעירים ("קאטפיש", "פעילות על טבעית 3") אספו קאסט צעיר ולא מוכר ברובו שאולי לא מוכיח יכולות משחק מדהימות אבל משתלב יפה בקצב המהיר של הסרט. כמו כן, היכולת ליצור סרט מהיר וזורם היא לא דבר מובן מאליו גם אצל במאים בעלי שם, ומצרך הכרחי בבימוי סרט הפונה לבני נוער.
"קפטן פנטסטיק". ויגו מורטנסן.
יותר משהוא סרט, "קפטן פנטסטיק" הינו מסה פילוסופית עמוקה ומרוכבת אודות החינוך. על אף שמו, המטעה לחשוב שמדובר בעוד סרט גיבורי על שכיח, "קפטן פנטסטיק" הוא סרט יוצא דופן בעולם הקולנועי. הדרך שבה הסרט חוקר את שאלת החינוך האלטרנטיבי, והעובדה שהוא מצליח לעורר אצל הצופים דיון שיימשך גם אחרי כתוביות הסיום, הופכות אותו, לכל הפחות, לשווה צפייה.
"ג'ייסון בורן". מאט דיימון.
"ג'ייסון בורן" הוא סרט אקשן סטנדרטי למדי, מה שאומר שהוא לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של הטרילוגיה המקורית בכיכובו של מאט דיימון. לא מדובר כמובן בסרט רע, אלא רק באוסף של קלישאות חבוטות שלא מצליח לשחזר את המהפכה שהוביל הפרנצ'ייז בתחילת דרכו.
את הסרט כתב וביים פול גרינגראס, שחזר לפרנצ'ייז אחרי "זהות במלכודת" ו"זהות אבודה" – גם בהם כיכב מאט דיימון. השבת במאי מוכח אל הסט מסמנת טובות, ברם הבימוי של גרינגראס כאן מרגיש עייף, נוסחתי למדי ומשחזר במידה רבה את עלילת הסרטים הקודמים בסדרה. למעשה, לפרקים חשתי שהעדכון היחיד שהסרט קיבל לקראת שנת 2016 הוא העיסוק בשאלת פרטיות האזרחים באינטרנט, במקום זהויות סוכנים חשאיים.
"אקס-מן: אפוקליפסה". אוסקר אייזק, ג'ניפר לורנס.
"אקס-מן: אפוקליפסה" הוא עוד סרט אקס-מן סטנדרטי – יש בו את אותם יתרונות ואת אותם חסרונות כמו בשבעת הסרטים שקדמו לו. על כן, אם אהבתם את הסרטים הקודמים בסדרה (בדגש על "אקס-מן: העתיד שהיה") הוא מיועד בשבילכם. אך לטעמי, ההישג הגדול ביותר של הסרט הוא הקמת דור ההמשך לחבורה המופלאה והבטחת המשך הקיום של הפרנצ'ייז.
את הסרט ביים בריאן סינגר, הזכור לטוב מ"החשוד המיידי" ומשני סרטי האקס-מן הראשונים. מצד שני, בהמשך סינגר גם ביים את "סופרמן חוזר", ואת סרט האקס-מן הקודם בסדרה ("אקס-מן: העתיד שהיה") שלא זכו לאותן ביקורות חיוביות כמו סרטיו המוקדמים. במקרה הזה, סינגר ממשיך בקו המאפיין את סרטיו האחרונים, ולא מביא למסך שום דבר חדש או מעניין מבחינה קולנועית.
"הוא + היא". ז'אן דוז'ארדין.
"הוא + היא" הינה 'קומדיה' רומנטית שמכוונת חזק מאוד לגיל הזהב. זהו סרט שמתנהל בצורה איטית להחריד וצפויה עוד יותר, אך גרוע מזאת, הוא לא מרגש כלל ומצחיק רק בחלקו, כך שהוא לא יותר מסרט סתמי.
זהו סרטו ה-45 (לא כולל סרטים דוקומנטריים) של הבמאי הצרפתי המוערך קלוד ללוש. כיאה לסרט שמגיע אחרי כל כך הרבה סרטים אחרים, מתקבלת התחושה שהוא נעשה "על אוטומט", כלומר פרט לכמה נקודות בהן העריכה מקשה על הצופה להבין את המתרחש, לא ניתן למצוא בו פגמים משמעותיים מחד, או חידושים מאידך. הדבר הבולט ביותר בבימוי הסרט בסרט הוא הקצב האיטי שבו הוא מנתהל, מה שבאמת מעלה את החשד כי ללוש ביים את "הוא+היא" מתוך שינה.
"זוטרופוליס".
"זוטרופוליס" נועד להיות סרט מלא בכיף המכוון לכל המשפחה מעצם היותו סרט של דיסני, ברם מרוויח את מעמדו כסרט מהנה מאוד בזכות ולא בחסד. עם שילוב של אנימציה נהדרת, סיפור טוב, מסר נגד סטריאוטיפים והכי חשוב – בדיחות שפונות גם אל הקהל המבוגר – אין ספק שמדובר בסרט שיהיה הלהיט של תקופת החגים הקרובה.
הבמאים הם שניים מבמאי האנימציה המנוסים שכבר הספיקו להוכיח את עצמם בתחייה הנוכחית של דיסני. ביירון האוורד ("בולט" ו"פלונטר"), וריץ' מור ("ראלף ההורס") לא מנסים לשחזר להיטי עבר בהם קו העלילה יחסית צפוי והעניין הוא הדמויות. במקום זאת הם עושים סרט שיותר מאפיין את העשייה הנוכחית של סרטי דיסני – קצב התרחשויות מהיר עם דמויות פשוטות יחסית, מה שמאפשר לחקור את העולם בו הסרט מתרחש. לדעתי, מבין השניים, השפעתו של מור הורגשה יותר בגלל הצורה שבה הסרט מטפל בעולם החי באופן דומה לצורה שבה "ראלף ההורס" טיפל במשחקי המחשב.
"יחי הקיסר!". ג'וש ברולין, ג'ורג' קלוני.
יותר מש"יחי הקיסר" הוא סרט, הוא אוסף של סצנות. אלה אמנם סצנות שהושקעה בהן מחשבה רבה ומבוצעות היטב בידי קאסט איכותי, ברם נראה כל קשר בין אחת לזו שבאה אחריה הינו מקרי בהחלט. לכן בסופו של דבר עולה התחושה שהשלם קטן מסכום חלקיו. משום שעל אף שהקומדיה הפרודית מכילה כמה וכמה חלקים מצחיקים עד דמעות, וכמה אחרים עם ביקורת עמוקה על תעשיית הסרטים, בשורה התחתונה "יחי הקיסר" הוא לא יותר מסרט נחמד.
"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, ג'ון סלאטרי, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו, ליאב שרייבר, מייקל קיטון.
"ספוטלייט" הוא סרט דרמה בעל אופי דוקומנטרי, שזורם היטב לכל אורכו תוך מתן במה לנושא חברתי חשוב. לפי נתוניו, זהו סרט אוסקרים קלאסי: דרמה ביוגרפית המבוססת על סיפור אמיתי שזעזע את אמריקה, בכיכובם של כמה וכמה שמות מוכרים. אכן "ספוטלייט" נותן מענה יפה לקריטריונים של האקדמיה ומעמדותו לפרס הסרט הטוב ביותר הושגה בזכות ולא בחסד. אך האם זהו באמת אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה, כמתבקש ממועמדותו לאוסקר? לא בטוח. אמנם מדובר בסרט טוב מאוד, אבל לא עד כדי כך.
את הסרט ביים טום מקארת'י שגם כתב את התסריט (יחד עם ג'וש סינגר). מקארת'י, שעד כה לא ביים סרטים נחשבים (סרט האחרון, "הסנדלר" בכיכובו של אדם סנדלר, נקטל בידי המבקרים והקהל), אינו עושה דבר יוצא דופן או מיוחד מבחינת הבימוי. נראה שעיקר עבודתו היתה לא להפריע לסיפור להתקדם בקצב שלו. לעומת זאת, מבחינת התסריט יש הרבה יותר ממה להתפעל. הבחירה להימנע מהמבנה הקלאסי של פתיחה-סיבוך-התרה, ובמקום זאת לדבוק בדרך סיפור בעלת אופי הרבה יותר היסטורי-דוקומנטרי מאפשרת לסרט לזרום היטב ולקהל לקבל תחושה מציאותית יותר של כיצד נראית עיתונות חוקרת ביום יום.