"גרימסבי". סשה ברון כהן, מארק סטרונג.
נדמה שזו שנה בה הכל קורה הפוך בהוליווד. קודם במאי קומדיות עושים דרמות היסטוריות ("טרמבו", "מכונת הכסף"), וכעת במאי אקשן עושה קומדיית אקשן. אבל בניגוד לאדם מקאי שלמרות הבוסריות היה רענן ומעניין ב"מכונת הכסף", לואי לטרייר, הבמאי של "גרימסבי" לא מחדש בקומי ולא מלהיב ברגעי הפעולה – למרות שמשם הוא צמח. וזה לא שהסרט לא מצחיק (אם כי לא מספיק, אפילו שהוא נופל מ-90 דקות), אבל נדמה שזה פחות היכולות של לטרייר ויותר הכישרון של סשה ברון כהן.
"דדפול".
בקיץ האחרון הגשתי מועמדות למשרה בקרן הון סיכון, כשחלק ממבחן הקבלה היה להציע מרצה שידבר בפני מנהלים של חברות סטארט אפ על שיווק. אני רציתי להרשים ולהראות שאני חושב מחוץ לקופסה אז הצעתי את קווין פייגי, מפני שאני מאמין שהתכנון הקפדני והאחדותי של היקום הקולנועי של מארוול, הוא משהו שכל מנהל צריך ללמוד ולשאוף אליו. אם כי כיום, אחרי שביסס את עצמו כנותן הטון לסרטי הקיץ בעשור הקרוב, יש הרגשה שפייגי כבר לא מחדש ולא מסתכן – יעיד על כך ההתפטרות של אדגר רייט מ"אנט מן". למה לקלקל משהו שעובד?
לכן אני גם חושב שאין שום סיכוי שסרט כמו "דדפול" היה נעשה תחתיו. יש לכך שתי סיבות: הראשונה קשורה לאולפן הגג של מארוול, דיסני. ספק אם דיסני היו מוציאים סרט שמדורג R שיש בו יותר קללות מ-CGI, עירום (גברי ונשי כאחד), מין (ולא בהכרח מהסוג שרואים בסרטים הוליוודים) וגם דיון מוסרי שאינו שחור ולבן. דבר שני, ספק אם דמות כמו דדפול, גם אם מנתקים ממנה את הגסות (אם הדבר אפשרי בכלל) יכול להתקיים בתוך היקום שפייגי יצר. הסיבה לכך היא ש"דדפול" שובר את הקיר הרביעי בכל סצנה וסצנה (ולפעמים יותר מפעם אחת בסצנה). מילא שזה חריג לסרט קיץ, זה גם חריג לסרטים "אמנותיים" יותר. לא זכורים לי הרבה סרטים שלכל אורכם, ללא הפסקה יש דיאלוג בין הגיבור לבין הקהל. לנתק את "דדפול" מהדיאלוג הזה יהיה לסרס אותו אף יותר מאשר השתקתו (וראינו איך זה יצא ב"אקס מן המקור: וולברין"). דדפול הוא אולי המקרה היחיד בו אני מקווה שהשאיפה של מעריצי מארוול לראות איחוד של כל הגיבורים תחת אולפני מארוול – לא תתממש (כן, אני מדבר אליך בריאן סינגר ו"אקס מן – אפוקוליפסה").
"המדריך לסינגלס". רבל ווילסון, דקוטה ג'ונסון.
הקומדיה הרומנטית מתה. אני לא אומר את זה כי אני ציניקן שחושב שהטכנולוגיה הרסה כל טוב בעולם. פשוט לי הרגשה שכבר לא פוגשים סרטים כאלה על המסך הגדול כמעט – אם כי טרם בדקתי את זה עובדתית. וחבל לי שזה המצב, כי השילוב הזה עבד מצוין פחות או יותר מאז שהקולנוע התחיל לדבר: לוקחים את הדבר הכי יפה בחיים וצוחקים עליו ואיתו – מה רע? ולמרות שציפית שהוא יהיה כזה, "המדריך לסינגלס" אינו כזה. הוא רומנטי וקומי, אבל הוא לא פועל לפי חוקי הז'אנר: הוא לא מגולל את ההתאהבות של זוג כולל שלב הרמייה, הפרדה וההשלמה. הוא יותר כמו ספר עזרה עצמית עם אלמנטים קומיים-רומנטיים מאשר סרט. הוא עדיין מצחיק ועדיין מרגש, אבל הצד ההסברי-חינוכי בו מונע ממנו להפוך לסרט טוב באמת.
"מכונת הכסף". ריאן גוסלינג, סטיב קארל.
לסרט "מכונת הכסף" יש משהו שונה. כפי שאף אחד לא ממש הופתע מהאפלייה כלפי האפרו-אמריקאים במועמדויות לאוסקר השנה, כך גם אף אחד כבר לא מופתע כששחקן קומי נותן הופעה דרמטית מצוינת: סטיב קארל עשה את זה כבר ב"פוקס-קאצ'ר", רובין וויליאמס ב"סיפורו של וויל האנטינג" והרשימה ארוכה. לעומת זאת כשבמאי שידוע בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם וויל פארל ("והרי החדשות", "החבר'ה האחרים" וכן האתר Funny or Die) מביים סרט המגולל את מה שהוביל למשבר ההכלכלי של 2007-8 באופן שלא היה מבייש אנשים שאמונים על הז'אנר – פה חשדתי.
"שמונת השנואים". קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, סמואל ל. ג'קסון.
אני שמח שבגלל אילוצי החיים אני לא מספיק לכתוב ביקורות מיד לאחר שאני צופה בסרטים. בצירוף העובדה שאני כבר לא בגיל של זעם נעורים, מתאפשר לי לעבד את מה שראיתי, לסנן את התחושות המיידיות ולכתוב משהו מעט יותר מרוכך. זה לא שהזמן שעבר בין הצפייה בסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו לבין הכתיבה ישנה את דעתי על הסרט: זהו עדיין סרט חלול ומתיש. אך אינני מתלהב משימוש במילות תואר נבזיות רק כדי להראות יכולת השתלחות מתוחכמת – משאיר את זה ל'שגיא כהנים' של העולם.
למעשה אף פעם לא הייתי מחסידיו של טרנטינו, אבל אי אפשר שלא להכיר בכך ש"ספרות זולה" הוא אחד מהסרטים המבריקים של דורו, והוליד גל של חיקויים וממשיכים. ולאור זאת ב"להרוג את ביל" (בייחוד בחלקו הראשון) טרנטינו הראה שהוא יודע להיות יותר טרנטינו מכל חקייניו. ברם בשנים האחרונות, טרנטינו (כאן בסרטו השמיני כביכול. כנראה ששני החלקים של "להרוג את ביל" נחשבים כסרט אחד; לא שזה כזה משנה) נשען פחות על חדשנות ויותר על דאחקות. לאחרונה ניסיתי לצפות שוב ב"ג'אנגו ללא מעצורים" אבל הפסקתי באמצע מחוסר עניין. השימוש הכל כך מדויק שלו בשפה נהיה מעיק וטרחני כשסביבו אין קולנוע מעניין.
"ג'וי". ג'ניפר לורנס.
אף פעם לא הבנתי מה הכוונה כשאומרים ששחקנית היא מוזה של במאי, אבל בכל הנוגע לג'ניפר לורנס ודיויד או. ראסל, ברור שהיא הקטליזטור שלו: לפני שהיא החלה להופיע בסרטיו הוא ביים במשך 14 שנה 5 סרטים. מהרגע שהחל לעבוד איתה: 3 ב-4 שנים. נכון ברדלי קופר ורוברט דה נירו גם כן הופיעו בסרטים הללו, אבל היא הייתה הכוכבת בכל השלושה, בעוד שבחלק הם היו בעלי תפקידים מינוריים (דה-נירו ב"חלום אמריקאי" וכעת קופר). ו"ג'וי" סרטו החדש הוא כל כולו לורנס.
ראסל הוא אחד הבמאים הייחודיים הפועלים כיום. הסגנון שלו לא מובהק כמו טרנטינו או ווס אנדרסון, כך שלעולם לא נדע מה נקבל ממנו, מה שמוביל לכך שכל סרט שלו מפתיע ולא משעמם. וכך גם "ג'וי" – שלמרות שהוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים שלו, ובטח שהכי פחות אחיד מבין יצירותיו, הוא עדיין מעניין ובעל קסם משלו.
"מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר". ג'ון בויגה, דייזי רידלי.
אם המנהלים בדיסני – כיום הבעלים של המותג/עולם של "מלחמת הכוכבים" – היו רוצים להיות ציניקנים מוחלטים (ולא היו מפחדים מתגובת הקהל) הם היו עושים רימייק ל"מלחמת הכוכבים" ולא מוסיפים עוד פרק (ואז עוד כמה; ועוד כמה ספין-אופים; ואולי תכנית טלוויזיה; ובטח משחק מחשב). זה לא מופרך לחשוב שמישהו זרק את הרעיון הזה לאוויר לפני הרכישה של המותג מג'ורג' לוקאס, ולאחר צפייה בסרט השביעי בסדרה "הכוח מתעורר" אני חושב שיש הדים לרעיון הזה.
ולא שזו בהכרח בעיה. הרי חלק ניכר מהקולנוע ההוליוודי (ובטח הבלוקבסטרים) מבוסס על חומרים לא מקוריים. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מצליח לשלב בין המוכר (בדמויות, מבנה עלילה, רפרנסים ורפליקות) לבין החדש. החדשנות בולטת בעיקר בליהוק של הדמויות הראשיות: ראשית, ובהמשך למסורת של "משחקי הרעב" יש אישה צעירה/נערה שיודעת להילחם ולעמוד על שלה (דייזי רידלי) ולצידה גבר שחור (ג'ון בויגה).
"גשר המרגלים". טום הנקס, מארק ריילנס.
רגע לפני כותרות הסיום של "גשר המרגלים", גיבור הסרט מביט מחוץ לחלון ברכבת הלוקחת אותו מהפרבר הניו יורקי בו הוא גר אל העיר הגדולה ורואה ילדים משחקים. הוא נזכר במה שהוא ראה בעת שהיה במזרח ברלין כחלק ממו"מ לחילופי שבויים אותו הוא ניהל. זהו דימוי זול שיחד עם עוד מחווה שמתרחשת ברכבת באים לסמל לנו שבארצות הברית הכול טוב לעומת רוסיה הקומוניסטית. דימוי פשטני שאני מאמין שאין צופה שלא יקלוט אותו. אני נאנחתי מהקלישתאיות, ועל כך אמרה שותפתי לצפייה: למה ציפית משפילברג?
ואכן, לטוב או לרע, שפילברג הוא שפילברג. לפעמים התוצאה הסופית מצוינת ("אי.טי", "דו"ח מיוחד") ולעיתים בלתי נסבלת ("מינכן"). ובהתאם ליוצר שעוד רגע מתחיל את העשור השמיני של חייו, הרבה פעמים התוצאה היא סבירה ומהנה. החלוקה הזו אף קיימת בתוך "גשר המרגלים" עצמו: חלקו הראשון היא דרמה משפטית עם קמצוץ מתח, מעט דרמה והרבה אידיאולוגיה גלויה. חלק זה לא מתרומם אבל ייאמר לזכותו שהוא גם לא מביך. מנגד, ברגע בו הגיבור של הסרט מעורב בעסקת חילופי מרגלים הסרט נהיה יותר מעניין, מותח ומוצלח.
"סטיב ג'ובס". מייקל פסבנדר.
בדומה למוצרי אפל, גם סרטים על האיש שעומד מאחוריהם יוצאים כל כמה שנים, וגם הם לעיתים מאכזבים ולעיתים מרתקים. על מיסד אפל עולה כעת סרט חדש בשם הפשוט "סטיב ג'ובס", וזה ברור למה הוא זכה כבר לשני סרטים עלילתיים: הוא גאון, חריג, אקצנטרי, כריזמטי, לוזר ווינר בוזמנית – הוא עוף החול. החיים שלו הם סיפור הוליוודי קלאסי: הקים חברת טכנולוגיה חדשנית ומצליחה בגראז' שלו, סולק ממנה חזר והפך אותה לאחת החברות המצליחות בעולם. חומר קלאסי לסרט פיקסאר, ולאור המעורבות שלו בפיקסאר, אני לא אתפלא אם הסרט הבא עליו יעשה באולפנים אותם הקים.
אבל עד שתגיע שעתם של ג'ון לאסטיר ושות', על כיסא הבמאי הופקד הפעם דני בויל. בויל, שהקריירה שלו נעה בין סרטים מקוריים, מעט קיצוניים, עם דמויות שוליים ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"), לסרטים קיטשיים וקלישאתיים ("נער החידות מבומביי") מצליח לרוב להמנע מהפשטות שסרטים ביוגרפיים נוטים ליפול אליהם (ובמקרה הזה אפילו נעשה לאחרונה סרט כזה על אותה דמות). יתרה מזו, התסריט של ארון סורקין ("הרשת החברתית" – רחוק סרט אחד מטרילוגיה טכנולוגית) הוא אתגר לא פשוט. במקום להציג סיפור חיים, או חתיכה מהם, אנחנו מקבלים שלוש מערכות, כל אחת בזמן אמת העוקבת אחרי ג'ובס המתכונן להשקה של מוצר טכנולוגי חדש. במהלכן הוא נפגש עם משפחה, חברים, עמיתים ובעיקר האגו שלו. בויל מתמודד היטב עם האתגר, אבל גם לא מוסיף לו יותר מדי, ולעיתים מורגשת ההתרככות שלו מהשנים האחרונות, דבר המעלה את התהייה איך הוא יתמודד עם סרט ההמשך ל"טריינספוטינג" הצפוי לצאת בקרוב?
"קרימזון פיק".
יש משהו מטעה ב"קרימזון פיק" של גיירמו דל טורו. על פניו, זהו סרט אימה על טבעי הכולל נערה היכולה לתקשר עם רוחות. זה לא עניין של ספויילר או חשיפת טווויסט, הדבר ברור מהטריילר ואף נאמר לנו בפתיחה של הסרט. אנחנו נכנסים לסרט בידיעה ברורה מה צפוי לנו. אבל זוהי בעצם כסות. עיקר האימה נובע מגורמים אנושיים בלבד. בכלל, בניגוד לסרטים אחרים בז'אנר, הרוחות הן פסיביות, משמשות כמורות דרך או מדריכות לגיבורה.
דל טורו שב לעולם הפנטזיה והרוחות אחרי ההתנסות שלו עם רובוטים ב"פאסיפיק רים". הז'אנר והפנייה לקהל פחות-צעיר (שבאה לידי ביטוי גם באיטיות של הסרט) מאפשרים לו לחזור לקיצוניות הגרפית של האלימות כפי שהתנסה בו כבר ב"מבוך של פאן". למרות זאת והודות לצילום העדין והאופן בו האפלה מצטלמת, זה מרגיש בטוב טעם (עד כמה שזה יישמע מוזר). ברם כל הוויזואליה הזו לא יכולה להחליף תסריט חלש. דל טורו רצה לעשות רומן גותי, ואכן הצליח – אלא שבלי אמירה או תוספת על ז'אנר ישן, יש תחושה של טעם של פעם. הסרט אף מתרחש בסוף המאה ה-19 בהתאם לרומנים הגותיים. אני לא בטוח שניתן להציג עלילה גותית בתקופה אחרת, אבל זה לפחות היה יכול להיות מעניין.
"על חבל דק". ג'וזף גורדון-לויט.
גיבור הסרט "על חבל דק" מתאר את המעשה בו מתמקדת העלילה – הליכה על חבל בין שני מגדלי התאומים ז"ל – כמעשה אמנות. למרות זאת, אף לא לרגע אחד לאורכו של הסרט הרגשתי שאני צופה ביצירת אמנות. אם כבר, התחושה הייתה שאני צופה ביצירה טכנולוגית. נכון שישנן יצירות בהן הגבול בין השניים מטושטש ולא ברור, אבל לי היה נדמה שהבמאי רוברט זמקיס כל כך התאהב בחזון הוויזואלי שלו, עד שנזנחה מלאכת הסיפור הקולנועית. ואכן, המראה של הסרט הוא חד פעמי. רגעי ההליכה בין התאומים הם מרהיבים ועוצרי נשימה. ולא רק הם. לכל אורכו של הסרט הצילום של דריוס וולסקי מהפנט אותך, אבל למרות זאת האופן בו הסיפור מתגלגל מוציא אותך ממנו. אין זה מפתיע כשזה מגיע מזמקיס, שיותר משלושים שנה מוביל ומתנסה בשימוש בטכנולוגיות חדישות בקולנוע ("מי הפליל את רוג'ר ראביט?", "רכבת לקוטב" ואחרים) לא קופא על שמריו. אך בניגוד למקרים אחרים, נדמה שהפעם הוא מעדיף את הטכנולוגי על פני הקולנועי.
"אגדת האחים קריי". טום הארדי, פעמיים.
ברוכים הבאים לתקופת האוסקרים. זוהי התקופה בשנה בה נרשמת עלייה תלולה במספר הסרטים המבוססים על מקרים אמתיים המוקרנים בבתי הקולנוע. לראיה, רק השבוע עלו שלושה כאלו בישראל: "התוכנית" על לארס ארמסטרונג, "על חבל דק" על לוליין שהילך בין מגדלי התאומים ז"ל ו"אגדת האחים קריי" על גנגסטרים לונדוניים בשנות השישים. שלושה סרטים, שלוש ארצות ועל פני 50 שנה. לרוב, סרטים מסוג זה מנסים לשאוב השראה מההישגים העל אנושיים של הדמויות (לרמות את מארגני הטור דה פארנס, לפרוץ ולהלך על הבניינים הגבוהים בעולם ולשלוט בעולם הפשע הלונדוני בהתאמה) אבל שוכחים להעמיק ולהתעסק בדרמה האנושית. לרוב אחרי צפייה בסרטים מסוג זה אני נותר עם תחושה שהיוצרים הסתפקו בהצגתו של סיפור קורע לב או מעורר השראה, ומאמינים שהקסם הקולנועי יעשה את שלו משם.
המקרה של "אגדת האחים קריי" אינו שונה. זהו סרט הביוגרפי השני ברציפות אותו בריאן הלגלנד כותב מביים אחרי "42", סרט על כוכב הבייסבול ג'קי רובינסון. הלגלנד שזכה באוסקר על הכתיבה של "סודות אל.איי" והיה מועמד על "מיסטיק ריבר" לא מצליח לייצר סרט שיותיר חותם כמו שני אלו. יש הרגשה שאנו צופים מהצד בהתרחשות ואף אחד לא מנסה להכניס אותנו לתוך "האקשן".