רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 7)

"המתמחה" – ביקורת

"המתמחה". אן האת'וואי עם רוברט דה נירו.

מניסיון אישי אני יכול לומר שיש לא מעט קווים מקבילים בין חיפוש עבודה לבין חיפוש אהבה: אתרי היכרות דומים לאתרי חיפוש עבודה, עוברים מספר ראיונות/דייטים עד שמחליטים אם 'זה זה' ועוד. יש לי הרגשה שגם אם לא במודע, ההקבלה הזו נמצאת בבסיסו של "המתמחה". ספק אם זו הייתה הכוונה של הבמאית והתסריטאית ננסי מאיירס ("זה מסובך"), אבל כידוע כוונת המשורר היא חסרת חשיבות באמנות. כוונות לא חסרות לסרט, ואף נדמה שיותר מדי מהן, אבל מרוב עודפים, הטיפול בהן נותר שטחי ומשאיר טעם של עוד. האם זהו סרט על השלמה עם הפנסיה והזקנה? או אולי זה סרט על התבגרות נשית בעולם עסקי? ואולי על פמיניזם בעולם הטכנולוגי?

מאיירס, שבדרך כלל עושה משהו שלא עושים בהוליווד – מעניקה עלילות רומנטיות לנשים מבוגרות (יחסית למונחים ההוליוודיים) – ממשיכה לדון בנשיות "חריגה", אך מכיוון אחר. הפעם הדמות הנשית המרכזית היא ג'ולס (אן הת'אווי) צעירה שהקימה ומנהלת חברת סטארט אפ שמוכרת בגדים און ליין. היא פרפקציוניסטית (מזמינה חבילות הביתה כדי לראות את הקיפול), בלי זמן לכלום, שנאבקת מצד אחד במשקיעים שרוצים להצניח מעליה מנכ"ל כדי לנווט את החברה להצלחה (אגב, כל המועמדים שהיא מראיינת הם גברים, כי שתי נשים בכירות בהייטק זה כבר מד"ב) ומצד שני עם המתח ביחסים עם בעלה, שזנח את הקריירה שלו לטובת טיפול בביתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ילדות פרא" – ביקורת

"ילדות פרא".

עוד לפני שהוא שימש כמפלט מן החיים, אולם הקולנוע היה מקום אליו הלכו לראות את החיים כפי שהם. הכמיהה לראות את העולם ואת האנשים החיים בו היא היסוד של הסגנון הראליסטי. כתוצאה מכך, לרוב הוא עוסק בנושאים לא פשוטים שכן אין עניין רב מדי בחיי שגרה הכוללים הצלחות וחגיגות  (המקטרגים יגידו שגם בסבל אין עניין – אבל זה כבר דיון אחר) – בשביל זה יש את פייסבוק. "ילדות פרא" הטורקי העולה כעת בישראל בנוי על היסודות הללו, אבל זוכה לטיפול מיוחד בידי הבמאית, דניז גמזה-ארגובן לה זהו סרט ביכורים. בתוך הקושי של העולם אותו היא מציגה היא עדיין מצליחה להעניק רגעים של שמחה ולא נופלת למניפולציות רגשיות זולות. לא קראתי את נימוקי השופטים, אך אני משער שאלו חלק מהסיבות בגללם זכתה בפרס סינמה אירופה בפסטיבל קאן האחרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הביקור" – ביקורת

"הביקור". פיטר מק'רובי.

השלושים על ווס קרייבן עוד לא תמו, וכבר ניתן להכריז שאולי נמצא יורש לאמן האימה: מ. נייט שאמאלאן. נכון, הוא לא חדש בסביבה, כבר לא כל כך צעיר, ולמעשה אף סרט שלו חוץ מסרטו החדש "הביקור" לא מוגדרים כאימה קלאסית אבל למעשה חלקם היו מלאי אימה (ואני לא מדבר על האימה בעצם הצפיה בשניים הקודמים).

לא רק ש"הביקור" הוא סרט ז'אנרי לכל דבר. יותר מכך: עם סרט האימה הראשון שלו, שאמאלאן כבר חורג מהקלאסיות, ובדומה ל"צעקה", כבר נמצא בשלב הרפלקסיבי של הז'אנר. אצל שאמאלאן המודעות הקולנועית לא נעשית דרך מטא דיון בסרטי הסלשרים אלא באמצעות עשיית סרט דוקומנטרי. נכון שהוא לא מחדש כאן, וזה אחד הטרנדים החמים בקולנוע בשנים האחרונות ובסרטי אימה בפרט (אני אישית הייתי שמח לראות קומדיה בפאונד-פוטג') אבל יש לסרט שני מרכיבים שמבליטים אותו מעל השאר: הגיבורים הם ילדים וקשישים והרבה הומור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם קוד מ.ל.א.ך" – ביקורת

"שם קוד מ.ל.א.ך". הנרי קביל.

המשותף לביקורתיות של הטרחנים ושל 'ההייטרס' כנגד הקולנוע ההוליוודי העכשווי הוא, הטענה שכל מה שעושים שם זה בעיקר למחזר ולשחזר סדרות וסרטים ישנים או פשוט לעבד חוברות קומיקס עלומות – בידיעה שזה מה שימשוך את הקהל הצעיר. אז בשבילם, עשו את "שם קוד מ.ל.א.ך" עם כל המאפיינים של סרט קיץ (אקשן, הומור והתבססות על חומר קודם) ומצד שני כל כך ישן, שזה כבר נוסטלגי. עכשיו גם הם יכולים להרגיש שמתייחסים אליהם בקיץ.

לאור זאת ניתן להבין למה הסרט ברובו מרגיש כאילו עדיין תקוע בשנות השישים, הן מבחינת העיסוק במלחמה הקרה (לא שמעתם את ביבי לאחרונה? האיראנים בפתח!) והן מבחינת הסגנון. את הראשון עוד ניתן להבין, שכן הבסיס של הסדרה עליה מבוסס הסרט, הוא שיתוף פעולה בין אמריקאים לסובייטים וכל שיתוף פעולה אקטואלי יהיה או לא מעניין או לא הגיוני (למשל בין אמריקאים לסעודים במסגרת מלחמה בדאעש. אם רוצים לא הגיוני, עדיף לחזור לסרטי הקומיקס). בנוסף לכך, התסריט והחיבור בין האמריקאים לרוסים עובד היטב. אך לגבי הסגנון הקולנועי, לא משנה כמה ניסיתי, לא מצאתי שום הצדקה למעברים ולסגנון צילום כל כך מיושן, שהפעם האחרונה שראיתי אותם היה בחתונה בשנת 2002. נוסטלגיה היא דבר טוב, אבל אסור לה להשתלט על הכול.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היטמן: סוכן 47" – ביקורת

"היטמן: סוכן 47". רופרט פרנד.

ניתן לומר על הסרט "היטמן: סוכן 47", שהוא עונה על כל הציפיות, אלא שהן לא כל כך גבוהות מלכתחילה. כבר לפי שמו, לא ציפיתי להרבה מהסרט, שהינו 'הלחם' בין אחד מסרטי האקשן הנשכחים של העשור הקודם ואחד מסרטי אמנויות הלחימה הכושלים אי פעם. לא שיש קשר בין השניים, אבל זו חתיכת נקודת פתיחה נמוכה. כל שרציתי היה שהסרט יספק מעט אקשן ומתח – ואכן יצאתי מסופק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חופשה בהפרעה" – ביקורת

"חופשה בהפרעה". כריסטינה אפלגייט, אד הלמס והילדים.

"חופשה בהפרעה" הוא דוגמה קלאסית של סרט בעידן הפוסטמודרניזם, שכן הוא בו בזמן רימייק וריבוט של הסרט "חופשה מטורפת" מ-1983, אבל גם המשך של הסרט האחרון בסדרה. איך הדבר בכלל אפשרי? הוא המשך (סיקוול) שכן הוא ממשיך את קורותיהם של משפחת גריזוולד, ומתמקד הפעם בבן הצעיר ראסטי (אד הלמס, שלא גילם אותו בסרטים קודמים). אבל זהו גם רימייק לסרט המקורי, שכן כמו אבא שלו, גם ראסטי חושב שמה שיאחד את המשפחה הוא מסע חוף לחוף אל הפארק הנפלא "עולמו של וולי". מצד שלישי, זהו ריבוט, כי התקווה של המפיקים (אני משער) היא להמשיך ולהפיק סרטים עם המשפחה של ראסטי: אירופה, וגאס, מי יודע, אולי יגיעו למזרח התיכון אפילו. ואם זה לא מספיק, אז במיטב המסורת הפוסטמודרנית, הסרט ספוג במודעות עצמית להיותה חיקוי – אך טוב יותר – של החופשה המקורית. ברם אפילו זה כבר לא מקורי, ו"רחוב ג'אמפ 21" עשו את זה טוב יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פיקסלים" – ביקורת

"פיקסלים".

באיחור של שלושים שנה, יצורים מהחלל מקבלים שדר מכדור הארץ הכולל תיעוד של אליפות משחקי וידאו משנות השמונים (כנראה שלחו את זה דרך דואר ישראל) ומפרשים את מה שהם רואים במשחקים כהכרזת מלחמה. בתגובה, הם תוקפים את כדור הארץ עם דמויות בהשראת המשחקים של אותו עשור: פק מן, דונקי קונג, טטריס ואחרים. זוהי האקספוזיציה של "פיקסלים", אבל באופן פרדוקסלי, יש בו דברים יותר מוזרים, ובראשם העובדה שקווין ג'יימס מגלם את נשיא ארה"ב. כשזוהי נקודת המוצא, מתקפת חוצנים בצורת קיוברט נראית כדבר אפשרי. ובאופן מפתיע, השילוב בין עלילת מד"ב, נוסטלגיית אייטיז, הומור חנונים, מעט רומנטיקה ואדם סנדלר עובד ומהנה לרוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסון מהלך" – ביקורת

"אסון מהלך". איימי שומר.

אם "אסון מהלך" לא היה סרט מצוין (אבל הוא כן, ולראיה, לראשונה אני נותן לסרט חמישה כוכבים), הייתי מקדיש את כל הביקורת לתיאור ההופעה המבריקה של לברון ג'יימס שכביכול מגלם את עצמו. ובעוד שעל המגרש לנצח יימשך הדיון מי גדול יותר לברון או מייקל ג'ורדן (אסור להשוות. אם כבר, לברון הוא יותר מג'יק או טים דאנקן), בכל הנוגע למסך הגדול, לברון בכלל לא באותה ליגה של הוד אוויריותו. אם כבר מישהו נותן לו פייט זה ריי אלן ב"יש לו את זה". ספק אם כוכבי הוליווד צריכים להתחיל לדאוג שיגנוב להם תפקידים, אבל ההופעה שלו מצחיקה להחריד.

כמובן שלברון ג'יימס הוא לא הסיפור המרכזי כאן, והכוכבת הראשית של הסרט שגם כתבה אותו היא איימי שומר, הקומיקאית שנמצאת כעת בשיא תהילתה, ושממש לא דופקת חשבון. בדומה ללברון, גם היא מגלמת את עצמה, או לפחות את הפרסונה שלה כפי שאנו מכירים מתוכנית המערכונים שלה ומההופעות הציבוריות שלה (לדמות אפילו קוראים איימי). לאור זאת, היה בליבי חשש קל, שהסרט ייגרר לסדרת דאחקות מבוססת מערכונים כמו תוכנית הטלוויזיה שלה. אין בעיה עם ההומור שלה, הבעיה היא בסרטים המבוססים רק על בדיחות ("טד 2" למשל). ההומור השומרי עטוף בעלילה מהודקת ורגעים אנושיים נפלאים (כולל אחת מהמחוות הרומנטיות המקסימות ביותר בתולדות הקולנוע).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנטמן" – ביקורת

"אנטמן".

בכתיבה על "אנטמן", קשה להימנע מלהתייחס לאדגר רייט. רייט שהחל לכתוב תסריט לסרט כבר ב-2006 (עם ג'ו קורניש) ואף צילם מעט חומרים ראשוניים, "התפוטר" זמן קצר לפני שההפקה החלה (אך עדיין קיבל קרדיט כמפיק ותסריטאי). את מקומו על כיסא הבמאי תפס פייטון ריד ("מעודדות צמודות"), כשהבדלי הסגנונות בין השניים הם תהומיים. קל מאד להגיד שהחזון הוויזואלי (שהוא המרשים ביותר של מארוול עד היום – על כך בהמשך) בא מרייט, שהוא אחד הבמאים הכי מרתקים כיום. אבל בכל זאת, זה יהיה לא הוגן לקחת מריד את הקרדיט הסופי שהוא ראוי לו. ואני אישית לא מוכן לקחת את זה ממנו, אז בעיקר נותר לי לפנטז איך זה היה נראה עם רייט היה נשאר עד הסוף (ומה היה חלקו של סיימון פג).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שליחות קטלנית: ג'נסיס" – ביקורת

"שליחות קטלנית: ג'נסיס". ארנולד שוורצנגר.

לא ברור לי איך ארנולד שוורצנגר הצליח לזכות בשתי מערכות בחירות לתפקיד מושל קליפורניה. בניגוד לרוב הפוליטיקאים, שוורצנגר הוא אחד האנשים האמינים ביותר הקיימים, בכל זאת, הוא ביסס קריירה שלמה על כך שהוא מבטיח שהוא יחזור – והוא גם מקיים. ובגדול. אחרי היעדרות מהסרט הרביעי בסדרה, ארני חוזר לסרט החמישי "שליחות קטלנית: ג'נסיס" כדי לגלם את התפקיד שהוא הכי מזוהה אתו, "המחסל" – וכמו ואן דאם בימיו הטובים, הוא אפילו נלחם נגד עצמו.

בשלושים שנים שעברו מאז הסרט הראשון בסדרה, הזכויות על המותג עברו תחת הרבה אולפנים לפני שהפרויקט הנוכחי (שאף קיבל את אישורו האמנותי של ג'יימס קמרון) יצא לדרך. קמרון, שעסוק בעיקר ביצירת ההמשכים (כן, ברבים) ל"אוואטר" לא היה מעורב בעשיה, אבל בסך הכול יכול להיות מרוצה מהעבודה שעשה אלן טיילור ("תור: העולם האפל" ופרקים במיטב סדרות הטלוויזיה ב-20 שנה האחרונות). אמנם הסרט לא מחדש ולא פורץ דרך כמו שני הראשונים בכל הנוגע לטכנולוגיה ואפקטים, אבל הוא כן משכלל את העולם שקמרון בנה ובעיקר לא מנסה להרשים את הצופים לשם ההרשמה רק כי הסרט הקודם עשה כבר משהו גדול לפני. לא תראו כאן דברים מופרכים (מדי) כמו רובוט קטן שנזרק מרובוט ענק בזמן נסיעה. המקסימום זה ארני קופץ ממסוק מעופף למסוק מעופף ומפוצץ אותו. אל"ף-בי"ת של סרטי אקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל ירושלים 2015: המלצות ואזהרות

"אמא שלי". ג'ון טורטורו.

בתקווה שלא תחל איזו מלחמה אזורית בשבוע הקרוב, בחמישי הקרוב (09.07) יפתח בפעם ה-32 פסטיבל הקולנוע של ירושלים עם הקרנת הסרט "אמא שלי" של נני מורטי ובכיכובו של ג'ון טורטורו, בבריכת הסולטן. טורטורו אף יהיה אורח בפסטיבל ויעביר סדנת אמן. זוהי תהיה גרסה מעט שונה של הפסטיבל, שכן לראשונה מאז היווסדו, ליה ואן ליר שהלכה לעולמה במרץ השנה לא תהיה נוכחת בו. השנה יוקרנו בפסטיבל למעלה מ-200 סרטים במספר מסגרות: תחרות הישראלית, סרטים קצרים, סרטים חברתיים, סרטי ביכורים, קלאסיקות ועוד שלל אירועי חוצות ומפגשים מיוחדים.

טורטורו אינו האורח היחיד בפסטיבל, ובין היתר יתארח בו הבמאי האוסטרי אולריך זיידל (טרילוגיית גן עדן) שיקרין את סרטו החדש "במרתפים". בנוסף גם יוקרן הסרט "אולריך זיידל במאי בעבודה" העוקב אחרי אופן העבודה של הבמאי בזמן עשיית "במרתפים" ומנסה לספק הצצה לאופן המחשבה שלו. עוד במאי שמקבל התייחסות מעמקיה לעבודתו הוא רוי אנדרסון השבדי. סרטו האחרון, "יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום" שזכה באריה הזהב בונציה יוקרן, וכן יוקרנו שני החלקים הקודמים בטרילוגיה אותה סרט זה סוגר: "שירים מקומה ב" ו"אתם, החיים".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טד 2" – ביקורת

"טד 2".

נדמה שיותר מכל יוצר אחר הפועל כיום, סת' מקפרלן פשוט נהנה ממה שהוא עושה. הוא מגיע עם חיוך כל יום לעבודה. זה יכול להיות באחת מסדרות האנימציה שהוא יצר, סרטי הקולנוע או הנחיית אירועים – רציניים יותר כמו האוסקר או קלילים כמו ה"רוסטים" של קומדי סנטרל – הכול בא ממקום של כיף. קודם כל עבורו ובתקווה שזה גם יעבור אל הקהל. והתחושה הזו גוברת על 'איכותה' של התוצאה הסופית. כך למשל במקרה של "טד 2" ההמשך ללהיט מ-2012 – בו הוא דיבב את הגיבור טד, כתב, ביים, הפיק ואף שר – התסריט של הסרט מורכב כמו טיעונים של עודד קוטלר ונשכח אף מהר יותר מהם. אבל בניגוד לזה האחרון, הוא גם לא לוקח את עצמו ברצינות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »