ביקורות קולנוע (עמוד 114)

31 במרץ 2009 בשעה 11:00, מאת אלי שגב

ביקורת: פרידות

טסוטומו יאמאזאקי (מימין) ומסהירו מוטוקי. מתוך פרידות

מסהירו מוטוקי (מימין) וטסוטומו יאמאזאקי. מתוך פרידות

סרטו זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר של יוז'ירו טקיטה, "פרידות", התגנב לליבי ממש מהדלת האחורית. כל ההקדמות הכינו אותי לעוד סרט ארט-האוס נוראי דמוי "שבעה" שאאלץ להעביר את דקותיו בספירה, אך התבדתי לחלוטין. "פרידות" מנגן באיטיות מתוקה וסוחפת לחן חדש למילים מוכרות, בטוויסט חביב ומיוחד, פרי מוחו של הכוכב הראשי, מסהירו מוטוקי.

אותו טוויסט חביב ומיוחד בסרט הוא מנהג יפני (שקיים גם בנצרות) לנקות, להלביש וליפות את גופת המת. היהדות היא כידוע דת צנועה בבסיסה, ומשום כך אותו מנהג יפני עשוי להראות מוזר בעיננו. טרם טמינת גופה באדמה, היהודים עוטפים אותה בתכריכים ולמעט עד זיהוי, אין כמעט מי שרואה את הגופה. אצל היפנים לעומת זאת, השתרש מקצוע בשם "נוקנשי" (מכין גופות, בתרגום חופשי) המכין את צורתו הגשמית של האדם לפרידתם האחרונה של קרוביו ממנו. הגופה עוברת רחיצה יבשה, הלבשה בבגדים חגיגיים ואיפור כדי לגרום לה להיראות חיה ובמיטב הופעתה. אחרי כן, אגב, הגופה נשרפת והופכת לאפר ואבק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

26 במרץ 2009 בשעה 9:30, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: מפלצות נגד חייזרים

אנחנו צבעוניים. מתוך מפלצות נגד חייזרים.

"מפלצות נגד חייזרים" הוא עוד סרט אנימציה מושקע מבית דרימוורקס, אשר מיועד לילדים, אך ממש לא רק. אין בו חידוש משמעותי, או הומור מיוחד במינו, אך מה שכן יש הוא "Real 3D" (תלת-מימד אמיתי), וזה רבותי – פשוט משנה את ה-כ-ל.

כגילוי נאות, אודה כי מעולם לא הייתי חסיד גדול של אמנות התלת-מימד, ובזה אני כולל את חוברות הקומיקס שאמורים לקרוא עם "משקפי תלת-מימד" (חתיכת קרטון עם נייר צלופן בכחול ואדום), או התמונות שאמורים להביט עליהן מבלי להביט עליהן באמת (תוך עשיית פרצוף פוזל ומגוחך) וכמובן גם סרטים שיוצריהם טוענים שהם תלת-מימדיים. כל אלה תמיד נראו בעיני עלובים וממש לא בשלושה מימדים. ובכן, לאחר צפיה במפלצות נגד חייזרים, פתאום הבנתי! – ומאותו היום ארצה לראות את כל הסרטים רק בתלת מימד – אמיתי!

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

25 במרץ 2009 בשעה 11:00, מאת רון גרבר

ביקורת: מה בדיוק קרה?

רוברט דה נירו מתוך מה בדיוק קרה?

"בסופו של דבר", אומר בן (רוברט דה נירו) "אין במאי, אין כוכב ואין מפיק, רק מספר" לבמאי הצעיר ג'רמי ברונל (מייקל ווינקוט) בניסיון להבהיר כיצד מתנהלת תעשיית הסרטים האמריקאית בשעה ששניהם ממתינים במשרדי האולפנים ולצידם כרזת סרט עליה מצוין סכום ההכנסות.

"מה בדיוק קרה?" סרטו האחרון של בארי לוינסון חותם עשור לא מעניין ביסודו – מאז "ספרה" – של מי שהיה אחראי בעבר על קלאסיקות כמו "דיינר", "איש הגשם", "בוקר טוב וויטנאם" ו"לכשכש בכלב". התוצאה העכשווית היא ככל הנראה לא שובר קופות, אך סאטירה משובחת בעלת ביקורת עצמית המספקת מספר רב של רגעים משעשעים ובית ספר להבנת מושג "הסאב טקסט" הקולנועי ועל כן היא בגדר חובה לחובבי קולנוע איכותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

19 במרץ 2009 בשעה 9:30, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: משחק כפול

קלייב אוון וג'וליה רוברטס, משחק כפול

"משחק כפול" אמור להיות סרט ריגול רווי מתח, פעולה וספינים למכביר, ועל אף שיכול היה להיות סרט "הפוך-על-הפוך" מאד מהנה, התוצאה היא אנקדוטה טיפשית ובזבוז זמן, המעוטרת במספר נקודות שיא, אשר ממש לא מצדיקות את הצפיה הלא-כל-כך קצרה בו.

את הסרט כתב וביים טוני גילרוי, האיש שכתב את התסריט לטרילוגית "זהות אבודה" (המשמימה ביותר לדעתנו). הוא אף כתב וביים את "מייקל קלייטון", סרט נוסף בעל פוטנציאל אדיר, אך עם תוצאה מאכזבת ביותר. ב"משחק כפול", גילרוי מציג יכולת יוצאת דופן ליצירת סצינות מיוחדות במינן, ובאופן מקורי ביותר (בלי להפעיל את אזעקת הספויילרים, מי שיצפה בסרט מתבקש לשים לב לסצינת הריב בין שני המנכ"לים המתחרים). אולם, כמו בסרטים הקודמים בהם לקח גילרוי חלק פעיל, גם הפעם אנו רואים המון פוטנציאל ורגעי חסד נדירים, אך בשורה התחתונה: פשוט פספוס נוראי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

18 במרץ 2009 בשעה 21:30, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: בחזרה לכפר

קלוטילד הזמה וניקולס קזאל, בחזרה לכפר

מי ידאג לזקנים? זו השורה התחתונה של הסרט המקסים, "בחזרה לכפר". להקרנת הסרט התלוותה אלי (נטלי) אִמי – חובבת הז'אנר הצרפתי, דוברת צרפתית ובעלת חיבה מיוחדת לפרובאנס ונופיו. היא השביעה אותי שהכותרת של הביקורת שאכתוב תהיה "מי ידאג לזקנים", ומי אני שאסרב לבקשה כה צנועה? הלא אין פה כל חטא לאמת. נהפוך הוא, העלילה הפשוטה של הסרט, הקלילות בה מועברים הדברים, כולם מתארים דאגה אחת כללית, והיא, כפי שכבר הבנתם, לזקנים.

ודאי שואלים אתם את עצמכם, אם זוהי השורה התחתונה, מדוע ללכת ולצפות בסרט הזה? ובכן, אין ספק שעל הסרט הזה אני לא מתכוונת להמליץ לכל אדם באשר הוא. ממש לא. "בחזרה לכפר", או בתרגום קצת יותר מדויק מצרפתית – "הבן של בעל המכולת" (האקדמיה שוב מעוותת שמות שלא לצורך) הוא סרט קטן, קצר יחסית, נעים, אינטימי, שלא מתיימר לטלטל את הצופה, אבל בהחלט מצליח לשבות את הלב בפשטות שלו ובסיפור המשפחתי והאמיתי כל-כך. כל מי שלא זקוק למגע הוליוודי-כאילו-מוכר, הרי שאני ממליצה לו בחום ליהנות מכמה רגעים של נחת וכיף מול מסך קולנוע לא מחייב ובכלל לא גרנדיוזי, דובר צרפתית וללא שחקנים מוכרים מדי בישראל או נופים עירוניים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 11:00, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: הזדמנות אחרונה לאהבה

דסטין הופמן ואמה תומפסון, הזדמנות אחרונה לאהבה

למרות שני השחקנים הראשיים של הסרט, "הזדמנות אחרונה לאהבה" לא מצליח להתעלות על התסריט הבנאלי והלעוס שלו. אז נכון, מדובר למעשה בקומדיה רומנטית קלילה, חסרת עומק מיותר, שגם אינה מתיימרת להיות יותר מזה. אבל בכל זאת, אחרי צפיה בסרט אי אפשר שלא להרגיש את תחושת ההחמצה שממאנת להיעלם, מרגיזה בנוכחותה ומדגישה את תחושת הזמן האבוד שנעלם לו עקב צפיה מיותרת בסרט מיותר (עם מעט הסתייגויות קלות שיבואו בהמשך).

את הסרט כתב וביים ג'ואל הופקינס. הופקינס הצעיר פרץ לתודעת עולם הסרטים בשנת 2001 עם הסרט "קפוץ מחר" שהוצג בפסטיבל סאנדנס וגרף שבחים רבים. כך גם התוודע לאמה תומפסון, שהתלהבה מסרטו הקודם ובאה להביע את רגשותיה מול במאי הסרט הנבוך. לדברי הופקינס, ההתרגשות מהשיחה עם תומפסון היא שיצרה את דמותה של קייט, הדמות הנשית המרכזית בסרט. וכך, כמעט בכוונה, יוצר הבמאי-תסריטאי הצעיר סרט על מערכת יחסים רומנטית של זוג מבוגר, סיפור די נדיר בהוויה ההוליוודית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

11 במרץ 2009 בשעה 11:00, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: מילק

שון פן, מילק

את אי הנוחות שיכולה לתפוס צופים בסרט כמו "מילק", שלא חוסך בסצינות הומוסקסואליות (בין גברים בלבד במקרה הזה), תופסת דווקא תחושה הרבה יותר חזקה, משהו שקצת קשה להסביר – אולי יראת כבוד, אולי הערכה על גבול הערצה, אולי סתם הזדהות מאבקית טיפוסית. בכל מקרה, שלא כמו ב"הר ברוקבק", שם האירוטיות הייתה פשוט לשמה, "מילק" מתאר סיפור מופלא של אדם אמיץ, ומספר אותו כמו שהוא, בלי טריקים, בלי הירואיות מיותרת. פשוט כך. ואכן, כביכול ללא מאמץ מצידו (שדווקא כן קיים, ניכר ומשתלם), הסרט נוגע בך יותר ממה שיכולת לדמיין שהוא יצליח, מטלטל אותך לכל אורכו ומוציא אותך סחוט בסוף, כמו אחרי פעולת יבוש יזומה אחרי כביסה קשה במיוחד.

את "מילק" ביים גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג"). אפשר לכתוב את פיסת המידע הזו ולהמשיך הלאה לבחון את יכולות הבימוי של ואן סנט, את בחירת השחקנים המדויקת וכו'. אבל לא במקרה הזה. לא כאשר גאס ואן סנט הוא, בכוונה ולא בכדי, הבמאי של הסרט המצוין הזה. ואן סנט, הומוסקסואל מוצהר, בחר לכל אורך הקריירה שלו סרטים המתארים התעסקות עם הזהות המינית, בדרך זו או אחרת. נרחיב ונספר שואן סנט גם עובד הרבה עם מוסיקאים גדולים כגון דיוויד בואי והלהקה רד הוט צ'ילי פפרס ומביים להם קליפים והופעות. סרטו האחרון למשל, "הימים האחרונים" נעשה בהשפעת חייו של קורט קוביין ז"ל, סולן להקת נירוונה לשעבר (יש קונספירציות שהוא לא בדיוק ז"ל אבל נדחה את הדיון בזה). על כל פנים, כל ההקדמה הזו באה אך ורק כדי להגיד את הדבר הבא: ואן סנט לא יכל לבחור פרויקט יותר טוב מזה. בעיננו, תסריט הסרט (ותסריט חייו של מילק האמיתי, פרטים בהמשך) כאילו "נתפר" בשבילו והוא ללא ספק היחידי שידע איך לעשות מזה סרט משובח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

4 במרץ 2009 בשעה 20:26, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת #2: השומרים – ווצ'מן

כשעמדנו לפני "השומרים" חששנו כי הסרט יסבול מ"תסמונת הקדימון הממצה" ©. הכוונה היא שהאקשן המוצג בקדימון (הטריילר) הוא למעשה האקשן היחיד בסרט כולו, וכפי שנגזר משמה של תסמונת זו, לאחר צפיה בקדימון אין כל טעם לצפות בסרט היות ושאר הסרט הוא שעה וחצי של קטעי מעבר בין מספר מועט של קטעים מובחרים. על כן שמחנו לגלות שחששותינו התבדו, ולמרות שאנחנו כרגע רק בתחילת חודש מרץ, הרינו להכריז בזאת, בבטחה וללא כל היסוס, כי "השומרים" הוא סרט השנה של 2009. פשוט כך!

בקדימון (אותו גיא ראה בערך 'שבע-תלפים' פעמים) הבטיחו "הרומן הגרפי המהולל ביותר בכל הזמנים" וגם הבטיחו סרט "מבית היוצר של במאי עתיר החזון של 300" (הלא הוא זאק סניידר). ובכן איננו לגמרי בטוחים מה המשמעות של כל זה – אך התוצאה פשוט מדהימה, אשר תשאיר את הצופה פעור פה, נדהם, מחוסר רצון לקום מהכיסא בתום ההקרנה. יותר מזה – מרבית הצופים כנראה יחושו חשק עז להיכנס להצגה נוספת של הסרט ולצפות בו פעם נוספת (כמונו למשל).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 11:00, מאת אלי שגב

ביקורת #1: השומרים – ווצ'מן

"השומרים" הוא סרט מוצלח ביותר, ולא בזכות מלאכת מחשבת מקורית במיוחד. הסרט כל כך זהה לרומן הגרפי ('קומיקס' בשפה עממית) שלא ברור מדוע חתומים עליו שני תסריטאים: דיויד הייטר ("אקס מן 2") ואלכס טסי (סרט ביכורים לקולנוע). טביעת האפקטים הויזואלים שהביא איתו הבמאי זאק סניידר מעיבוד הרומן הגרפי הקודם שעשה לקולנוע ("300") היא החותם הסופי שהיה כנראה זקוק לו העיבוד מהמצויר למוחשי, והתוצאה מצוינת.

חרף הסטיות לקיצון שביצע סניידר עם אופיין של כמה מהדמויות בסרט, הנאמנות של "השומרים" למקור היא ברמת המילים הנאמרות בדיאלוגים והמונולוגים בסרט. זו כלל וכלל איננה החלטה תמוהה. הרומן הגרפי עליו מבוסס הסרט, "ווצ'מן" (Watchmen), זכה לראשונה – ולאחרונה, עבור רומנים גרפים – בפרס הוגו היוקרתי למדע בדיוני ולפנטסיה (בשנת 1988). אנקדוטה מעניינת היא שאותו רומן גרפי אפל יצא באותה השנה עם הרומן הגרפי "באטמן: האביר האפל" שסימן את המהפך בהסתכלות על באטמן והפך אותו לדמות המבהילה והמורכבת שראינו גלגול שלה ב"האביר האפל" הקולנועי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

25 בפברואר 2009 בשעה 12:31, מאת נטלי וגיא דולינגר

ביקורת: גראן טורינו

קלינט איסטווד, "גראן טורינו"

אחרי הרבה ציפיה לסרטו האחרון של קלינט איסטווד, הלכנו במתח לקולנוע כדי לראות האם הופעתו האחרונה של איסטווד כשחקן (שמועות רבותי, שמועות) תיחרט עמוק בתודעה של כולנו. אז אולי לא מדובר במשחק-של-חייו (אבל איך אפשר לשפוט שחקן גדול כמוהו שאו-טו-טו כבר בן 80 ורשימה כה ארוכה של סרטים מאחוריו), אבל אם מתייחסים לסרט עצמו, הרי שסוף סוף נהנינו מסרט בלי שמאלץ ואובר-מייקינג מיותר (אחרי סרטי מסע מפרכים כגון הסיפור המופלא של בנג'מין באטן). "גראן טורינו" הוא סרט קלאסי במהותו עם מאפיינים איסטוודיים מובהקים, כלומר – סיפור פשוט, נוגע ללב, דמות אחת קשה במיוחד שמתרככת לאורך הסרט אל מול עיניהן הבוחנות של הצופים, בימוי מדויק, שימוש במשחקי אור וצל ובמשקעי העבר על מנת להאפיל את הדמויות, ועוד.

איסטווד, שמייצר סרטים בקצב מעורר פליאה (ב-2006 עשה שניים: "מכתבים מאיווה-ג'ימה" ו"גיבורי הדגל", וגם ב- 2008 את "ההחלפה" ו"גראן טורינו"), ביים בפעם ה-29 סרט בחייו. בגיל 79, עם רשימה כה ארוכה ומשמעותית מאחוריו, הייתם חושבים שהוא ינוח לרגע… אבל לא איסטווד, שכבר עובד על הסרט הבא שלו, The Human Factor, שעתיד לצאת בדצמבר 2009 ויעסוק בתקופת כהונתו של נלסון מנדלה כנשיא לאחר נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל אם נתמקד לרגע בפרויקט הנוכחי ופחות נתרגש מהתכנונים לעתיד, נוכל להעריץ בלב שלם במאי אמיתי ומוצלח שלקח תסריט פשוט למדי וב- 32 ימים (בלבד!) צילם סרט מצוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

18 בפברואר 2009 בשעה 23:30, מאת אלי שגב

ביקורת: ברוכים הבאים לצפון

לפני שאתם צופים ב"ברוכים הבאים לצפון", דעו דבר אחד מהותי: הצרפתים באמת חושבים שצפון המדינה שלהם הוא עולם אחר. בעיני הצרפתי הדרומי המצוי, המדינה נחלקת לשנים, וברגע שחוצים את הגבול מחלקה התחתון לחלקה העליון – כאילו הגיעו לעולם אחר.

כמובן שבשם הקומדיה, "ברוכים הבאים לצפון" מקצין את חוויותיו האישיות של הבמאי דני בון, הוגה הרעיון לסרט. בון – תושב צפון צרפת במקור הבולט יותר כשחקן וכבדרן כבר מספר שנים – החליט ללעוג לכל הצרפתים הדרומיים בעלי הדעות המופרכות על צפון מדינתם. על כן, אילולא הייתם קוראים שורות אלו, גם לכם היה קשה להבין ולהתחבר מיד לסרטו השני כבמאי-תסריטאי של בון, אבל גם אז, ההמתנה שווה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

11 בפברואר 2009 בשעה 11:00, מאת אלי שגב

ביקורת: המתאבק

"המתאבק" בוחן מפן אקסצנטרי ומענין את התכונה הבלתי נמנעת של מרבית האדם להתרפק על עברם. האנשים 'הרגילים' מתרפקים לעת זקנה על המחירים הזולים מפעם, על התמימות שלעולם לא תשוב, על אנשים מכובדים מזמנם. האנשים שנגעו בתהילה מתרפקים על הסביבה הקרובה יותר אליהם – על איך שאנשים היו עושים הכל כדי להגניב בהם מבט, על האולמות שמילאו בהופעותיהם, וכהנה וכהנה.

"המתאבק" הוא הסרט הראשון של דארן ארונופסקי שהיה לי קליק מידי איתו. את "רקוויאם לחלום" – סרטו המוכר והמוערך ביותר עד כה – היה לי קשה לקבל. זו היתה מכה עוצמתית לבטן רכה עם תיאורים חודרניים ומבחילים מדי, ולקח לי זמן לאמץ אותו אלי. זה הרבה יותר משאני יכול לומר על "המעין" שכלל לא הבנתי, ו"פיי" שלא הותיר עלי הרבה רושם. מעודד לחשוב על ארונופסקי כפוסע בדרכים חלופיות. רגישות יותר, אינטימיות יותר, קצת שונות מהרגיל. שהרי למעשה נשאלת השאלה, מה פתאום היאבקות עכשיו?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »