ביקורות קולנוע (עמוד 113)

ביקורת: קוקו לפני שאנל

אודרי טוטו, מתוך קוקו לפני שאנל

גם לצרפתים יש גיבורי תרבות, והם עושים עליהם סרטים. אחרי "מולייר", "אדית פיאף – החיים בוורוד" ו"אויב הציבור מספר אחת" על שני חלקיו (אודות הפושע ז'אק מסרין), מגיע "קוקו לפני שאנל", סרט הקולנוע הראשון מבין שניים השנה שעוסקים באייקון האופנה הנודע. השם "קוקו שאנל" מוכר גם לאנשים שלא מתעניינים באופנה בזכות לוגו החברה (CC) והבושם מספר חמש. על אף הנושא המבטיח, זוהי ביוגרפיה קולנועית בינונית על אחת הנשים המפורסמות במאה העשרים.

לא מדובר ב"סרט תלבושות" רומנטי אלא בדרמה מעניינת ויפה לעיניים. השחזור התקופתי מרשים, ובראשו התלבושות, כצפוי לסרט שמציג את מקורות ההשראה והעיצובים הראשונים של מעצבת בגדים מהפכנית. הסרט מציג בצורה מוצלחת כמה מהפכנית ומיוחדת היתה שאנל לתקופה שבה היא חיה. אולם הוא מעט חוזר על עצמו, ולקראת סופו הופך לצפוי למדי ומשאיר תחושה קלה של החמצה, שמשהו חסר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שליחות קטלנית 4 – ההתעוררות

סאם וורת'ינגטון (מימין) וכריסטיאן בייל, מתוך שליחות קטלנית 4 - ההתעוררות

יש מכה כזאת אצל מפיקים הוליוודים שמזכירה לי את המכה של המפיקים הישראלים. ההוליוודים חושבים שאם הם יעשו סרט שמתאים לצפיה של ילדים, אז יותר אנשים ילכו לראות את הסרט והוא יהפוך למגה-הצלחה. זה מזכיר לי שאלה הישראלים חושבים שאם יעשו סרט שמדבר בשפה עולמית יותר, אז יותר אנשים יתלהבו מהסרט בתפוצות והוא יהפוך למגה-הצלחה. בשני המקרים, מה שבדרך כלל קורה הוא שיוצא סרט – סלחו לי על הצרפתית – מחורבן ואף אחד לא באמת נהנה מהסרט.

אז אל דאגה, הפתיח הזה לא אומר ש"שליחות קטלנית 4 – ההתעוררות", כנראה אחד מהסרטים שיותר חיכינו (חיכיתי?) לבואו בתקופה הנוכחית, הוא סרט – שוב סלחו לי על הצרפתית – מחורבן. מה שכן, הוא בטוח לא טוב. באמצע כזה. סרט ממוצע, עם שחקן שמשחק טוב מחד, ושחקן שמשחק רע מאידך, כשבאמצע חורי עלילה ומוזרויות אחרות שכמות כמו שלהן לא ראיתם זמן רב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שם המשחק

ראסל קרואו (משמאל) ובן אפלק, מתוך שם המשחק.

חברים וחברות הכירו: קאל מק'אפרי (ראסל קרואו) – לוחם פשע במסווה של עיתונאי ותיק, מוערך ומקושר. עזבו אתכם מהמשטרה, מק'אפרי עושה הכל, ויש לו אפילו את השותף שמסתבך בצרות (רייצ'ל מק'אדמס) וצ'יף משטרתי אחראי שמכופף למענו את החוקים לפעמים (העורכת הראשית, בגילומה של הלן מירן). יש לסרט את הטוויסטים המותחים שלו (ומנגד גם כמה צפוים), והוא בסך הכל עשוי טוב, אך בעיקר נשען על השמות הגדולים שעומדים בראשו.

"שם המשחק" נווט למסך ההוליוודי הגדול בידי קוין מקדונלד, על פי מיני סדרת טלויזיה בריטית מ-2003. הפריצה הגדולה של מקדונלד לתודעה העולמית הגיעה עם סרטו החביב "המלך האחרון של סקוטלנד". חביב לטעמי כאמור, ולא יותר. מעולם לא הבנתי את כל הרעש שעשו סביב הסרט. היה נחמד, ונחמד שהיה. זה בערך המקרה של המותחן הפוליטי החדש שלו במרכז הביקורת הזו: סרט בכלל לא רע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הנבואה

ניקולס קייג'. מתוך "הנבואה".

אתם מכירים את התסריט הזה. הכל הולך חלק במשך כל הסרט, אתם אפילו מוצאים את עצמכם ממש ממש נהנים, ואז משהו משתבש ונראה שכולם ירדו מהפסים וחירבו את הסוף של הסרט. כן, כבר בודאי הבנתם שזהו בדיוק המקרה של "הנבואה". מותחן מצוין שהכל הולך בו כשורה (ואפילו הרבה מעבר) עד שמגיע הרגע המכריע שבו כל פיסות התצרף צריכות להסתדר יחד. [ספוילר אפשרי]אתם יודעים שלתסריטאים בימינו פשוט נמאס לכתוב אם הם פונים לאחד משלושת הסיומים השחוקים: נאשים את הכל בחייזרים / נאפשר לדמויות לנסוע בזמן / זה בעצם הכל היה חלום. וזה לא שאני לא מרשה להשתמש בסיומים האלה.[/ספוילר אפשרי] אני פשוט מצפה שאם התאמצו כל כך עד אותו רגע סיום, ישקיעו עוד כמה דקות בשילוב פינאלה הולם. כזה שיניח את הדעת, ולא יהיה הפתרון הקל והבדרך-כלל מאכזב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: וולקאם (WELCOME)

ונסן לנדון (משמאל) ופיראט איוורדי. מתוך וולקאם.

נטלי: נתחיל בשורה התחתונה: אני התרגשתי. ובעצם, סרט כמו "וולקאם" שנוגע בנקודה כה חמה במציאות המעורבבת שלנו, לא יכול שלא לגרום לצופה להתרגש, להפנים, ולהגדיר מחדש דברים בינו לבין עצמו. "וולקאם" הוא סרט צרפתי – לא צרפתי, שמאופיין באלמנטים של קולנוע צרפתי, בבמאי צרפתי, בכמה שחקנים צרפתיים, אבל יחד עם זאת הוא כאמור, כל כך לא צרפתי. מעין אבסורד שכזה, אבל מצד שני טבעי לגמרי. סרט שמדוברת בו גם אנגלית, שעוסק בחלום להיות חלק מהעם האנגלי, דרך עיניהם של אלו הנמצאים בצד השני והרגוע של המתרס במלחמה בעיראק. סרט שבעיקר מאופיין על ידי אנושיות אוניברסאלית, כזו שמאפיינת בן אדם באשר הוא. כך יוצא שהסרט הזה מדבר לכולנו, לא פוסח על אף אחד, מותאם אישית כמו כפפה שנבנה באיטיות ומתפרץ בעוצמתו לקראת הסוף, כראוי לסרט מרגש שמעלה סוגיות חשובות.

פיליפ ליורה, שסרטו האחרון "אל תדאגו, אני בסדר" גרף כמה פרסים, בחר לעסוק בסוגיה של גירוש והגירה משולבת עם הרבה אומץ ואהבה, לאחר שבעצמו הופתע מהמציאות שטילטלה אותו כשפגש בה במקרה. ואולי לא במקרה, שהרי תשוקה לעסוק בנושא היתה בו לאחרונה אולם הוא לא הבין עד כמה התשוקה מציאותית עד שנסע לקאלה, עיר הנושא בסרט, ושם למד סיפורים אמיתיים מצמררים. ובדיוק על אותה צמרמורת פשוטה הוא בונה את סיפורו במהלך הסרט, ומשלב את הדברים עם אותנטיות ראויה להערכה שמתבטאת החל מבחירת השחקנים וכלה בצילומים במקומות האמיתיים בהם מתרחשת העלילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: שתי אהבות

גווינת' פאלטרו וחואקין פיניקס. מתוך שתי אהבות.

לקסם של השחקנים ולניחוח הפעם שאופף את הצילום ב"שתי אהבות", השתרבבה לה תחושת אכזבה קלה. היו כאן את כל המרכיבים הנכונים כדי לגרום לצופה להישאר דבוק לכסאו בסוף הסרט – מנסה לאחות את שברי הלב שלו שהתפזרו לכל עבר. במקום, אנו נשארים עם תחושה שבעצם הכל היה צפוי ושאפשר להמשיך הלאה. עכשיו רק צריך להחליט מאיזה כיוון עדיף לצאת מהאולם: ממעלה או ממורד המדרגות? העצבות הכנה שאמורה ללוות כמעט כל סצינה וסצינה בסרט, פשוט מרוחקת מהצופה ולעולם אינה מעיזה לגעת.

במבט לאחור, הריחוק שנפער בין העלילה לבין הצופה היה קיים גם ב"הלילה הוא שלנו", סרטו הקודם והטוב של הבמאי, ג'יימס גריי. באותו סרט העניק גריי מבט מפוכח וקר על הסיכון הרב שנוטלים על עצמם עדי מדינה, וכל מה שהם עשוים להקריב בדרך לעשית צדק – והיה זה המשחק המעולה של חואקין פיניקס והצילום המשובח של חואקין באקה-אסאי שהיטו את כף המאזניים והעבירו את התחושות המתאימות לצופים. העובדה שגם פיניקס מככב וגם באקה-אסאי מצלם את "שתי אהבות" היתה אמורה להעניק לו את אותו היתרון, אך כאמור, מאכזב לגלות שלא כך עלה בידם לעשות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: ג'וליה מיה

חיים זנאתי והגר בן אשר. מתוך ג'וליה מיה.

סרטו זוכה פרס פסטיבל חיפה לסרט הטוב ביותר של יובל גרנות, "ג'וליה מיה", אינו ממשיך את הקו משרה הנחת שהתקיים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי. זהו סרט על חלומותיהם של אנשים פשוטים – יצירה מקורית וחביבה המספקת מפעם לפעם סצינות טובות ורגעי שעשוע קלים, הטובעים בבימוי מתחכם ותסריט לא מהודק עם סוף שאינו מספק. אי אפשר שלא להעדיפו כדרמה טלויזיונית בת שעה על פני פיצ'ר.

זהו סרטו הראשון של גרנות, בוגר "קמרה אובסקורה" שחתום על הפקות טלויזיוניות כמו: "החבר'ה הטובים", "אדומות", "זבנג" ועוד, בהן היה שותף בהליך הכתיבה והבימוי. מקור השראתו ל"ג'וליה מיה" נבע ממפגש עם השחקנית (והיוצרת) הצעירה הגר בן-אשר, בעלת הדמיון לשחקנית ג'וליה רוברטס המשחקת בסרט בתפקיד מיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: סטארטרק

זאקרי קווינטו (מימין), קארל אורבן וכריס פיין. מתוך סטארטרק.

"סטארטרק" החדש הינו האחרון שבסדרת הטלווזיה והסרטים סטארטרק הפולחנית, אשר החלה עוד בשנות השישים העליזות, ואשר על ברכיה גדלו והתחנכו רבים מילדי העולם המערבי. למרות החשש מפני הרס נכס נוסטלגי, גילינו להפתעתנו כי מדובר בחוויה קולנועית מהנה ומדהימה, והמסע החדש בין הכוכבים בהחלט עומד בסטנדרטים אשר הוצבו על ידי קודמיו בסדרה.

ואין לבטל את הישגו של הבמאי, ג'יי-ג'יי אברמס (יוצר הסדרה המעולה "אבודים") שכן בפניו עמדה משימה אימתנית: ליצר סרט חדש, אשר יעמוד בסטנדרטים העכשוים (לרבות אפקטים, תחכום ורמה מסוימת של רמיזות מיניות), תוך כדי שמירה על התבנית המוכרת והאהובה של הסרטים הקודמים. אה, וכל זאת מבלי לאבד אף אחת מהאיכויות שאיפיינו כל כך את הסרטים הקודמים. ובכן, אברמס, לטעמנו, עשה את עבודתו מעל ומעבר למצופה וייצר סרט מהפנט, מהנה כיפי – מתי יוצא כבר סרט ההמשך?!

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

המלצה וניתוח: פרנהייט 451 (פרנסואה טריפו, בריטניה, 1966)

אוסקר וורנר (מימין) וסיריל קיוזאק. מתוך פרנהייט 451

הסרט "פרנהייט 451" מתאר חברה עתידנית טוטליטארית, האוסרת על קריאת ספרים, לעומת הצפיה בטלויזיה, שמוערכת כחלק חשוב בתירבות של האזרחים. על מנת לוודא שאנשים אכן לא יקראו ספרים, קיים גם חוק האוסר על החזקתם. אדם שברשותו נמצאו ספרים נחשב לאויב החברה, הספרים מועלים באש על ידי יחידת ה-firemen (כבאים), ונגד העברין ננקטות סנקציות. ה-firemen הינם יחידה מיוחדת שתפקידה לקבל מהציבור אינפורמציה על אנשים המחזיקים בביתם ספרים, לפשוט על הבתים, לגלות את הספרים במקומות המסתור שלהם ולהעלותם באש.
בתמונת הפתיחה של הסרט אנו רואים צילומים של אנטנות טלויזיה, ושומעים קריין המקריא את שמות המשתתפים בעשיית הסרט. לא במקרה נעדרות כאן הכתוביות, שהרי בזה עסקינן.

הסרט מציג, אם כן, חברה שמשקיעה מאמצים בלתי נדלים למנוע מאנשים לקרוא ספרים, ומאמצים לא פחות ניכרים לעודד צפיה בטלוויזיה (למשל, מי שמועלה בדרגה בעבודה – יכול לקבל כפרס על כך – מסך קיר נוסף לביתו). נשאלת השאלה, איפוא, מה האינטרס שיש לחברה טוטליטרית לעודד צפיה בטלויזיה ולאסור על קריאה בספרים?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אקס-מן המקור: וולברין

יו ג'קמן. מתוך אקס-מן המקור: וולברין

גיא: לאחר הצפיה ב"אקס-מן המקור: וולברין", הרביעי בסדרת האקס-מנים, כלל אינני מופתע מהיותו חסר מקוריות בעליל, עמוס חומר ממוחזר, ובכלל – בזבוז זמן. אינני מופתע כי בכל מה שקשור לסרטים, ישנו קונצנזוס כמעט נחרץ לגבי סרטי המשך: כל המוסיף גורע. ואם לנסח זאת באופן מתמטי: טיבו של הסרט יורד ביחס ישיר למיקומו הכרונולוגי (עם מספר יוצאי דופן, כגון "שר הטבעות").

האחראי למחדל הקולנועי הזה הינו גווין הוד, אשר היעדרם של פרויקטים משמעותיים ברזומה שלו היו צריכים להדליק נורות אדומות אצל קברניטי אולפני פוקס, בשעה שהפקירו בידיו את הפרק הרביעי בסדרת סרטי אקס-מן. כאשר סרטים כמו "קיקבוקסר 5" (!) מהווים את גולת הכותרת של הקריירה שלו, אין פלא שהתוצאה הינה גיבוב עלוב של קלישאות והעמדת שחקנים הלקוחה מתיאטרון חובבנים נודד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הבוגד הקטן

אלפרד מולינה ועידו פורט (משמאל) מתוך הבוגד הקטן | צילום: יוני המנחם

המפיקים הישראלים מסרבים להיכנע לעובדות: לקחת ספר עברי, ישראלים דוברי עברית, אתרי צילום בארץ העברים ובמאי שלא דובר עברית ומכריח את כולם לדבר אנגלית, זה פשוט לא עובד ולא מתקבל טוב. למזלם, לפעמים יש כאלה שמצליחים להוציא את הסרט מהבוץ, וכאלו בדיוק הם עידו פורט הקטן ואלפרד מולינה ב"הבוגד הקטן" המבוסס על פרי עטו של הסופר המוערך עמוס עוז, "פנתר במרתף".

"הבוגד הקטן" נוחת באקרנים בישראל אחרי תקופה לא קלה של דחיות הפצה. הדבר ההגיוני היה להפיץ אותו בסמיכות לטקס פרסי האופיר (עדיף מעט לפניו), ולרכב על העובדה שהיה מועמד לפרס כלשהו בטקס (גם בלי לציין שהקטגוריה היא לא החשובה ביותר של הסרט הטוב ביותר). אבל למפיצי הסרטים הישראלים יש את התכונה המשונה להקרין סרטים ישראלים רק כאשר אף אחד לא זוכר כבר את קיומם וכל קשר בין תאריך ההפצה שלהם לטובת המוצר היא בדיונית בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: מהיר ועצבני 4

וין דיזל קשוח. מתוך מהיר ועצבני 4

כמה מגוחך, ככה מהנה: "מהיר ועצבני 4" לא חושש להשתמש בכל המשפטים הכי שחוקים בסרטי פעולה ("קחי את ידי!" -"אני לא מגיעה"), בכל ההצגות הכי מופרכות (סוכני הבולשת מטיחים את ראשו זה של האחר בקירות ואפילו לא זוכים ל"נונונו" מהבוס) ובכל מיני 'שחקנים' שאין בינם ובין 'משחק' שום קשר הגיוני – ובדיוק בגלל כל אלו הוא פשוט סרט גדול.

האמת, ההפתעה הגדולה שלי היא דווקא שלישראלית גל גדות יש תפקיד מאד מרכזי בסרט, גדול יותר משל שתי השחקניות המרכזיות האחרות בסרט. ההפתעה הגדולה עוד יותר שלי היא שלבנת העור הזו עם המבטא האנגלי המשונה שמזכיר רוסי שלמד לומר 'ק' במקום 'ח', לוהקה לגלם את יד ימינו של הפושע המרכזי בסרט. היות וזירת האירועים היא לוס אנג'לס, הפושעים הם – איך לא – היספנים, וגדות היא כמובן אחת מהן. אמינות? כבר אמרתי שדברים כאלה לא תמצאו ב"מהיר".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »