ביקורת #2: גוף השקרים / Body of Lies

למרות שלא כל כך הבנו את משמעות השם או הקשרו לסרט, גילינו שהסרט "גוף השקרים" הוא כמעט מעולה – רק חבל שראסל קרואו הגיע והרס את הכל. מדובר במותחן-אקשן קצבי ומהנה אשר מנציח את הסטיגמה לגבי ישראלים בתעשית הקולנוע, וחורץ כי ישראלים יכולים לשחק רק אחד משלושה תפקידים: גופות (נועה תישבי, "זירת הפשע"), מחבלים (אקי אבני ב-"24") או גופות של מחבלים (מה שקרה לאקי אבני בהמשך הפרק… אופס, ספוילר). חוץ מהופעתו של אלון אבוטבול בסוג התפקיד השני, איתו הוא מביא הרבה כבוד לבית, "גוף השקרים" מספק הנאה רצופה של אקשן ומתח קצבי – ואפילו קצת משכנע. ולפי כמות הפיצוצים וההרג אשר מוצגת בסרט, נותר לנו רק להעריך כי הסרט יהיה הצלחה רצינית בקופות, או לפחות רצינית יותר מ"ממלכת גן-העדן".

הבמאי רידלי סקוט הצליח ב"גוף השקרים" היכן שסטיבן גגן נכשל באופן נוראי ב"סוריאנה", שכן עלילות שני הסרטים מזכירות מאד האחת את השניה וקשה שלא לערוך את ההשוואה. לזכותו של סקוט יאמר, שהוא פשוט עשה את מה שהוא טוב בו, קרי, אקשן בסגנון נפלאם, דם ותמרות עשן – אכן תענוג! מלבד זאת, לרעתו יצוין הליהוק ההזוי של ראסל קרואו, עליו עוד נשוב לדון.

הסרט מתיימר (וגם מצליח) לספר את סיפורו של רוג'ר פאריס, סוכן CIA צעיר (די'קפריו) שמקדיש את חייו למען מטרה שרבים מאיתנו יזדהו איתה, הלא היא המלחמה בטרור. אולם השימוש במונח "מלחמה" הוא הרבה יותר רחב בסרט הזה, לשם שינוי מסרטים אחרים שמראים פן אחד ועלוב של המציאות הזאת. בסרט הזה פאריס מתרוצץ לו בארצות ערב שונות בעוד אד הופמן (קרואו), המפעיל שלו (המושך בחוטים, כמעט תרתי משמע) משמין לו בארה"ב ומשחק בחייו של פאריס משחקים מסוכנים – הכל למען חשיפת תאי טרור ותפיסת "הגדול מכולם", זה שיש להקבילו לבן-לאדן שלנו, אל סאלים (אלון אבוטבול).

פאריס לומד על בשרו כיצד שורדים ברחוב הירדני/העמאני/כל מדינה ערבית אחרת במזרח התיכון ומתאמץ מאד להשאיר כמה שפחות בלאגן מאחוריו ולפגוע רק במי שאין ברירה. מתוסכל מהמצב, פאריס נחשף למצבים מהם אין חזור, סכינים בגב (לא מילולית) גם ממי שהכי לא ציפה לו, עזרה מפתיעה וחשדנית מסוכן מודיעין ירדני בשם האני (מארק סטרונג), רופאה ירדנית יפהפיה ממוצא איראני, סוכן כפול שיש לשתול בתוך ארגון טרור ענקי – ועוד משימות והפתעות רבות אחרות.

עם הקאסט של "בגוף השקרים" נמנים כמה מהשחקנים היותר מוערכים ואהודים בהוליווד, בהם ליאונרדו די'קפריו וראסל קרואו. האחרון מגלם דמות של בכיר ב-CIA האמריקאי, אותה הוא גילם באופן נוראי ובלתי משכנע בעליל. יתכן מאוד שהתסריט הכתיב לקרואו לנהוג ולהראות כמו סתם שמן מהשכונה, אבל קרואו, בהיותו שחקן כה מוערך ומנוסה יכל לסרב… ומכאן הטינה (התבייש לך!). לעומתו די'קפריו, כרגיל, מצליח לקנות את הצופה עם משחק אותנטי למדי של סוכן שטח אמריקאי פטריוט, בעל מוסר כליות עירני ביותר ויחס אוהד לתרבות המזרח התיכון. אכן נשמע מסובך, אבל דיקפריו מצליח איכשהו במשימה ומזכיר בהרבה מובנים את הדמות שלו מהסרט "לגעת ביהלום".

בנוסף, מיד עם תחילתה של הסצינה הראשונה, אתם תחייכו. מובטח! שכן פרצופו המזוקן של אלון אבוטבול ("האסונות של נינה") יופיע על מרקע טלוויזיה כשהוא מטיף למלחמת קודש… בערבית. למרות מה שאולי תחשבו, לאבוטבול זמן מסך נאה ביותר (ולא רק לכמה שניות), והוא מבצע את תפקידו באופן אמין ביותר (השתכנענו! חוץ מקצת מבטא ישראלי בדיאלוגים שלו באנגלית לקראת סוף הסרט). בנוסף, נציין רק שמארק סטורנג, המגלם כאמור את האני, ראש הביון הירדני, גונב את ההצגה בתפקיד מעולה ומשכנע מאין כמוהו – ליהוק מצוין!

אף על פי קור הרוח והמקצועניות של פאריס, הפן הרגיש שלו פועם חזק (מדי) ומשאיר מעין רושם מפוקפק של ניסיון מצד התסריט להראות רגישות מזויפת ולצאת קצת יותר פוליטיקלי קורקט. נראה כאילו הסרט מנסה לצאת נגד עצמו תוך כדי הסרט, מה שעשוי לבלבל, אנחנו מודים, אבל בפועל פחות יוצר בלבול אלא סתם גורע מן האותנטיות של הסיפור ומהשורה התחתונה שהסרט אולי מנסה להעביר. אולי עם קצת פחות יומרות במובן הזה, היה אפשר להכתיר באופן רשמי את הסרט הזה כמצוין בכל הנוגע למלחמה וטרור וסוכנים חשאיים ועוד, אבל בסופו של משהו קצת מפריע.

בכל מקרה ואף על פי האמור אחרון, "גוף השקרים" הינו סרט מהנה עם קצב מהיר, ולעיתים מעט קיטש אמריקאי, אך מספק את הסחורה. אקשן? צ'ק. סקסי? צ'ק (די'קפריו, ואין מה להוסיף). מותח? צ'ק. אפקטים? לא רעים. אז מה צריך יותר מזה? לשם שינוי, סרט שמצליח להעביר טיפה מסר (גם אם קצת מזויף לטעמנו) ומשאיר את הצופה מרותק למסך ומנחש את העלילה, עד השניה האחרונה.

דירוג: ★★★½☆

גוף השקרים
ארה"ב, 2008
128 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-20.11.2008 בקולנוע.
בימוי:
רידלי סקוט
תסריט:
וויליאפ מונהן
דיויד איגנטיוס (רומן)
שחקנים:
ליאונרדו די'קפריו
ראסל קרואו
מארק סטרונג
אלון אבוטבול

בריף

ביקורת כתובה בצורה עניינית ורהוטה. אני הולך לראות את הסרט (למרות שלפני כן לא תכננתי – הפרומואים לא הרשימו).
נתראה בצידו השני של הסרט ונראה אם צדקתם.

בריף

Gladiator

מכעיס אותי שככה אתם כותבים על אחד השחקנים הטובים והמוצלחים ביותר ב 10 השנים האחרונות. ראסל קרואו הוא השחקן הטוב ביותר שנראה בקולנוע בשנים האחרונות וכל קטע משחק שלו בסרט מוסיף לו ומשבח אותו. לידו, רידלי סקוט הוא לדעתי, גם הבמאי הטוב ביותר. ואיך יתכן צירוף מקרים כזה? מכיוון שראסל קרואו שיחק בסרט המצליח ביותר שביים רידלי סקוט – גלדיאטור.
מכאן, עדיף שתערכו השוואה בין השחקנים לפני שאתם זורקים סתם מילים. מכיוון שליאונרדו הוא שחקן טוב. אבל יכולתו לא תשתווה ליכולת המשחק של ראסל קרואו, שלהזכירכם, זכה באוסקר בשנת 2000 על "גלדיאטור" והיה מועמד רציני לקבל גם את האוסקר של 2001 על משחקו בסרט "נפלאות-התבונה".
עוד משהו קשור ולא קשור: ראיתי את הסרט בהקרנת הבכורה.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?