ביקורות קולנוע (עמוד 57)

"החומה הגדולה" – ביקורת #2

"החומה הגדולה".

"החומה הגדולה" הוא סרט ראווה של הבמאי הסיני ז'אנג יימו ("הפנסים האדומים", "גיבור"). לקרקס הולכים בעיקר בשביל המופע. לא מצפים לעלילה מסובכת, לסיפור מרגש, וככזה זה מה שמקבלים מ"החומה הגדולה": התפעמות והתלהבות מהחזיון, מהתלבושות, מהצבעים, מהתופים ומ(חלק מ)האפקטים.

זהו סרטו הראשון באנגלית והראשון בתלת מימד של ז'אנג יימו. הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. יש לו יכולת לביים דרמות עצובות כמו "לחזור הביתה" הארוך מדי ו"סיפור חיים" הנהדר, שניהם עם גונג לי, וגם סרטי ראווה שופעים כוראוגרפיה של פעלולים ולחימה כמו "גיבור" ו"קללת פרח הזהב", סרטים שצריך לראות בבית קולנוע וגם "החומה הגדולה" הוא כזה. אגב, באנגלית לחומה הסינית קוראים "החומה הגדולה של סין", ובקיצור "החומה הגדולה".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החומה הגדולה" – ביקורת #1

"החומה הגדולה". מאט דיימון.

"החומה הגדולה" הוא סרט אקשן עשוי טוב ולעיתים מרהיב עין, אך לא הרבה מעבר לכך. יותר מכל הזכיר לי הסרט את "פסיפיק רים" – בשני הסרטים עיקר העניין הוא האקשן, ובשנים הוא מתבטא בעולם בו בני האדם מתאגדים כדי להלחם במפלצות המאיימות על קיומם. כמו כן, משניהם עולה התחושה שישנו עולם רחב ומעניין עם הרבה סיפורים לספר. יחד עם זאת, האקשן שמתרחש במדבריות סין פחות מרשים מזה של סרט האקשן העתידני, אך מצד שני הוא גם הרבה פחות טיפשי.

את הסרט ביים הסיני הנפלא ז'אנג יי-מו, שהוכיח את יכולותיו כבמאי אקשן בתחילת העשור הקודם  עם סרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות", לצד דרמות כמו לחזור הביתה שיצא לפני שנים ספורות. הפעם יי-מו חוזר לביים אקשן ומראה שהוא לא שכח איך עושים זאת. תוך שילוב של עיצוב צבעוני הנותן לכל אירוע  אווירה אחרת ומהלכי הקרב העוברים על חוקי הפיזיקה, מצליח הבמאי המוכשר להביא למסך הגדול חוויה ויזואלית נהדרת. חוויה שהיתה יכולה להיות מושלמת אילולא השימוש הרב באפקטים ממוחשבים לא היה בולט כל כך והעלילה דלה כל כך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'קי" – ביקורת

"ג'קי". נטלי פורטמן.

"ג'קי", כמו "המלכה" עם הלן מירן, מתמקד באירועים שהתרחשו מחוץ לעיני הציבור בשבוע שבו היו חשופים מאוד לכל העולם בעקבות מותו הטרגי של דמות מפורסמת מאוד. בסרט האנגלי מ-2006 דובר בנסיכה דיאנה שנהרגה בתאונת דרכים והתגובה של המלכה אליזבת ובית המלוכה לאירוע. במקרה של "ג'קי" אלו הימים בין ההתנקשות בנשיא ארה"ב ג'ון אף. קנדי ללוויה שלו, שמאחורי כל פרט שלה עמדה אשתו ג'קי, עם כמה פלאשבקים לאירועים שהתרחשו בבית הלבן עם ג'ון וג'קי. "ג'קי" עוד פחות טוב מ"המלכה" שהיה בינוני לכל היותר.

"המלכה" עסק באירוע שהתרחש שנים ספורות לפני כן. ב"ג'קי" זוהי ההתנקשות המפורסמת שהתרחשה בטקסס בנובמבר 1963, שבזכות התיעוד המצולם שלה, תיאוריות הקנוניה שצמחו סביבה והריגתו בשידור חי של לי הארווי אוסוולד הפכה לאחד האירועים ההיסטוריים המוכרים ביותר במאה ה-20. בסרט, אגב, ויתרו על שחזור או מראה הצילום המפורסם של ג'ון ג'וניור בן השלוש שמצדיע לארון של אביו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"זרים מושלמים" – ביקורת

"זרים מושלמים".

"זרים מושלמים" הוא סרט נהדר. כל מה שסרט צריך להיות: חכם, מצחיק, מעניין, כתוב היטב ומבוצע בידי שחקנים מצוינים. הסרט זכה בפרס דיויד דונטלו (פרסי הקולנוע האיטלקי) לסרט הטוב ביותר, והוא היה הסרט השני הכי מצליח באיטליה ב-2016, אחרי קומדיה איטלקית אחרת ולפני "מוצאים את דורי", "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", "רוג אחת" ואחרים. אין סיבה שלא יהפוך להצלחה גדולה גם בארץ, בעיקר לקהל מבוגר וחובבי הסרטים הזרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספליט" – ביקורת

"ספליט". ג'יימס מק'אבוי.

רק לפני שבועיים כתבתי עד כמה ציפיות שלנו מסרט הם חלק מרכזי בחוויה שלנו בעת הצפייה והנה מגיע "ספליט" סרטו החדש של מ. נייט שאמאלן ומאתגר אותי. להזכירכם, לאחר סרטו הקודם, "הביקור" הכתרתי אותו כמלך האימה החדש. על כך יש להוסיף את הצלחתו הקופתית האדירה וכן הביקורות הטובות של סרטו החדש. לאור זאת לא הייתי מתפלא אם הסרט היה סובל מחרדת ביצוע ומאכזב אותי. אבל לא כך הדבר: הסרט עומד בציפיות, וגם אם לפרקים הוא מעט לא קוהרנטי וכמעט איבד אותי כצופה, בסופו של דבר הוא מצליח להיות ברור ולחבר אותנו עם הדמויות.

לאור ההצלחה של שני סרטיו האחרונים, ניתן לומר בוודאות ששמאלאן יצא מתקופת השפל שלו וחזר להיות יוצר קולנוע מעניין. זה לא רק שהסרטים טובים, אלא הם גם מרעננים ושונים אחד מהשני. כן, הטוויסט עדיין שם – אבל הוא לא המנה העיקרית. במקרה הזה הוא אפילו לא מהותי לעלילה אלא רק לקונטקסט של הסרט. וגם אם שאמאלן לא מחדש או ממציא כאן משהו, הוא מחבר היטב בין הרכיבים השונים: לוקיישן אחד, מחלת נפש, חריגות חברתית ועוד. הוא יוצר אווירת אימה שאינה אלימה באופן ויזואלי ועדיין מחזיק אותך לכיסא כל הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאחורי המספרים" – ביקורת

"מאחורי המספרים". אוקטביה ספנסר, טרג'י פ. הנסון, ג'אנל מונה.

"מאחורי המספרים", שעוסק במאבקן של 3 נשים שחורות ומוכשרות להתקדם אל חוד החנית של נאס"א בשנות ה-60, לא מנסה לחדש דבר בתחום הביוגרפיות, ומסתפק בהצגת הסיפור עצמו, שאינו מוכר בעולם. לצד היותו קיטשי ונוסחאתי להחריד, הסרט בעיקר מעצים ומעורר השראה, ויש הרבה מה ללמוד מהמתרחש על המסך לגבי נחישות ומאבק בלתי אלים.

את "מאחורי המספרים" – שמועמד ל-3 פרסי אוסקר, בינהם פרס הסרט הטוב ביותר – ביים תיאודור מלפי, שזהו סרטו השני לאחר "וינסנט הקדוש". גם כאן, כמו במקרה של "וינסנט", מלפי לא מנסה לצאת מנוסחאות הז'אנר, ולא מצליח לנטוע אפילו צל של ספק שהנשים החזקות לא תתגברנה על המכשולים שלפניהן. אך במסגרת הז'אנר המוכר, מלפי עושה עבודה טובה כאשר הוא מצליח לשלב הומור וצחוק לצד רגעים הצובתים את הקהל בלב לאור הבדלי המעמדות בין שחורים ולבנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אור ירח" – ביקורת #2

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

אחד האתגרים הכי קשים בתור צופה קולנוע (וזה נכון לכל מדיום אמנותי) הוא להתמודד עם ציפיות. החוויות הכי ייחודיות שהיו לי מסרטים היו מקרים בהם לא שמעתי מילה אחת על הסרט. לא על העלילה, לא על איכותו, כלום. ומנגד, כשהייתי מגיע עם הדי ביקורת עולמיים או מקומיים על סרט כלשהו, הייתי בונה לי ציפיות ולרוב מתאכזב לנוכח גודלן. לשמחתי אני חושב שעם השנים אני חושב שהצלחתי לנתק את הדעה שלי מהציפיות.

אל "אור ירח" הגעתי רק עם הידיעה שהוא זכה לשבחים רבים וכן שכל צוות שחקנים הוא אפרו אמריקאי וכך גם הבמאי ברי ג'נקינס. ציפיתי לסרט קטן על החוויה של אפרו-אמריקאים בארה"ב. סיפור כזה יכול בקלות להיגרר ל"פורנו רגשי". אבל "אור ירח" אינו שם, אלא אנושי ועדין באופן בו הוא מתאר את הכאב והסבל של הגיבור שלו. הבעיה שהגיבור שלו לא שלם. יש תחושה שהדביקו אסופה של אירועים לדמות בתקווה שייצא משהו אחיד. אולי זו המהות של האנושיות, אבל בקולנוע זה עוד פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אור ירח" – ביקורת #1

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

"אור ירח", שזכה בגלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר ומועמד ל-8 פרסי אוסקר, הוא סרט עצמאי טיפוסי במובן הרע ביותר של ההגדרה: הוא אטי, צפוי, יומרני, עם עלילה רזה, תיאור מצב עצוב.

לולא הפרסים שמרעיפים עליו לא היה מגיע הסרט הזה לבתי קולנוע בארץ. פרסים הם עניין של יחסי ציבור. על אף שאני אוהב לעקוב אחרי המועמדים והזוכים באוסקר, אני יודע שלא הטובים ביותר מועמדים או זוכים. רשימת הסרטים, השחקנים, הצלמים והמלחינים (וכו') שלא היו מועמדים ארוכה מאוד.

הבעיה עם סרטים כמו "אור ירח" שזוכים להערכה היא שאנשים עלולים לחשוב שככה נראה סרט טוב. צופים ישמעו ניתוחים והסברים, תיאוריות והמצאות, ולא יבינו מאיפה זה בא. זהו סרט "אמנותי" וריקני, שבו הפערים בין שלושת קווי הזמן ומה שלא מספרים הם חסרי משמעות. הכותרות לכל חלק לא מוסיפות דבר, הם שם בשביל הקטע. ותראו, הוא משתמש במוזיקה קלאסית אז זה בטח סרט משמעותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המייסד" – ביקורת

"המייסד". מייקל קיטון.

"המייסד", סרטו של ג'ון לי הנקוק על ריי קרוק, פחות מעניין בגלל הבמאי ויותר בגלל הגיבור: קרוק הוא כנראה שם פחות מוכר ממושא סרטו הקודם של הנקוק, וולט דיסני, אבל הוא אבי אחת האימפריות עליהן התבססה (או שמא עדיין מבוססת?) ההשפעה הגלובלית של ארה"ב על העולם – מקדונלדס. קרוק הוא גיבור פשוט עם נרטיב מאד פשוט: אדם עם הרבה התמדה וקצת פחות מוסר שהצליח בגיל מבוגר לחולל מהפכה באופן החיים שלנו.

סיבה נוספת שגרמה לי לוותר על הכלל הנוקשה שלי להימנע מסרטים המבוססים על מקרה אמיתי היא השחקן שמגלם אותו (מייקל קיטון). מעבר לכך שקיטון הוא שחקן נהדר, בסרט לא נעשה שום ניסיון לגרום לו להראות כמו ריי קרוק האמיתי, בעיני פרקטיקה קולנועית מיותרת. זה אולי דבר מינורי, אבל בעיני הוא מעיד הרבה על הכוונות של היוצרים. מצד שני, סרט לא יכול רק להסתפק בפעולה כזו כדי לצאת ידי חובה, ולצערי לא היה כאן אמירה מעניינת יותר מדי על מושא הסרט ולא על הז'אנר בו הוא פועל. בין "ג'ובס" ל"סטיב ג'ובס" הוא יותר קרוב לזה האחרון (זה עם מייקל פאסבנדר למי שמתבלבל – כמוני).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגיבורים של בוסטון" – ביקורת #2

"הגיבורים של בוסטון". מארק וולברג.

"הגיבורים של בוסטון" הוא סרט שכתוב טוב והוא הסרט הטוב יותר של פיטר ברג (לא כזאת חוכמה, תכף אגיע אליו). יש לו קצב טוב למרות שהוא יותר דרמה מאשר מתח ופעולה.

זהו סרטו השלישי ברציפות של פיטר ברג בכיכובו של מארק וולברג. כמו "אסון בלב ים" ו"השורד האחרון", "הגיבורים של בוסטון" מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש במאה ה-21. אלו הסרטים הטובים ביותר של ברג אחרי הזוועות והפספוסים של "הנקוק" עם ויל סמית', "צוללות" ו"עד החתונה זה יעבור" (Very Bad Things) עם כריסטיאן סלייטר וקמרון דיאז, אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי אי פעם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגיבורים של בוסטון" – ביקורת #1

"הגיבורים של בוסטון". מארק וולברג.

"הגיבורים של בוסטון" הוא סרט אמריקאי-פטריוטי בכל רמ"ח איבריו, המנסה לספר על האדם הפשוט והקהילה, ועושה זאת בהצלחה מוגבלת. זאת, משום שהוא מנסה להיות שני דברים בו זמנית: גם סרט מתח אודות תפיסת המפגעים במרתון בוסטון, וגם דרמה אנושית קורעת לב אודות הנפגעים מפעולת הטרור וחוזקה של הקהילה האנושית בעיר. שני הדברים הללו לא קשורים זה לזה והניסיון לשלב בניהם יחדיו כושל, אם כי לא מספיק כדי להכריע את הסרט לכף החובה.

פיטר ברג יושב בכיסא הבמאי בהוליווד כבר למעלה מעשור ועדיין מתקשה לשחזר את ההצלחה של "אורות של שישי בערב". בשנים האחרונות שיתוף הפעולה שלו עם מארק וולברג ב"שורד האחרון" ו"אסון בלב ים", מעיד על שינוי כיוון חיובי מבחינתו. גם ב"גיבורים של בוסטון" הוא ממשיך להשתפר, ומצליח להחזיק את הצופים על קצה הכיסא ברגעי האקשן. למרבה הצער דווקא הניסיון להביא למסך כמה סיפורי קורבנות – כושל, משום שאלה מסופרים בצורה מבולגנת. יחד עם הצילום הזוועתי, נראה שלמרות שאולי לברג ישנו הכשרון, הוא עדיין לא בליגה של הגדולים באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שתיקה" – ביקורת

"שתיקה". שיניה צוקמוטו, אנדרו גארפילד.

"שתיקה" מתיימר להיות סרט עמוק ומורכב אודות חשיבותם של דת ואמונה במצבים קשים, אולם בפועל מדובר בסרט ארוך ומייגע, שאלמלא כמה רגעים קשים לצפייה יכל לשמש כגלולת שינה מצוינת. אינני אדם דתי ואינני בן הדת הנוצרית המוצגת בסרט, ברם הדיון התיאולוגי ש"שתיקה" מנסה לעורר לא מספיק טוב או מחדש כדי לרתק את הצופים ולכן יפול על אוזניים ערלות בכל מקרה.

אחרי 8 מועמדויות לאוסקר לבמאי הטוב ביותר ו-40 שנות ניסיון ("השתולים", "נהג מונית", "החבר'ה הטובים"), כבכיכול מפתיע לגלות שסרטו הזה של מרטין סקורסזה לא מככב בעונת הפרסים. אך כאשר צופים בסרט אפשר להבין את הסיבה: פרט לכמה רגע מתח טובים, סקורסזה לא מביא את האיכויות המוכרות שלו למסך, אלא כמה ממגרעותיו, כמו אורך מוגזם לסרט וסיום מרוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »