ביקורות קולנוע (עמוד 57)

"תברח" – ביקורת

"תברח". דניאל קלויה.

מחקר מהשנה האחרונה גילה שסרטים נוטים לקבל דירוג גבוה בימים שלפני היציאה שלו, אבל לאחר שהוא מוקרן לציבור הרחב הוא מתחיל לרדת. לכן כשחברים שלי בארה"ב התלהבו ש"תברח" קיבל 100% כמה ימים לפני שהוא יצא שם אני מיהרתי להפנות אותם למחקר. מבחינתם הציון המושלם של קומדיית האימה העוסקת במתח גזעי בין לבנים לשחורים היה איזון למצב הרוח בעקבות לניצחון של טראמפ כמה חודשים לפני כן. אבל כמו בתחזיות הבחירות, גם כאן התחזיות לא היו נכונות ויותר מחודשיים אחרי שיצא, הוא עדיין מחזיק בציון הפנומנאלי של 99%, ציון הממקם אותו במקום התשיעי בכל הזמנים של האתר. כך שגם הביקורת המסויגת שלי לא תפגע במעמדו יותר מדי. הסיבה שאני לא נלהב כמו מבקרים רבים היא שאם מקלפים את השכבה הביקורתית של הסרט – אותה ביקורת שבגללה ליברלים אמריקאים רואים בו הישג – אז מתקבל סרט אימה טוב למדי אבל לא יותר מזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מהיר ועצבני 8" – ביקורת

"מהיר ועצבני 8". וין דיזל.

לא נעים להודות (בעיקר בפני עצמי), אבל אני מתקרב בצעדי ענק להפוך ללא רלוונטי עבור הוליווד: בעוד חצי שנה אצא מקבוצת הגיל הנחשקת 18-35. והאמת שאני לא יכול לבוא בטענות אל המפרסמים שלא מוציאים בי עניין, אלא להפך, אני לא מוצא עניין (או יותר נכון זמן) לכל הסרטים שבעולם. מסתבר שמחויבות של אדם בוגר זה דבר לא פשוט. ולכן כשכבר יש לי זמן ללכת, אני מנסה להתחבר לאני הצעיר וליהנות מכל רגע בלי לחשוב יותר מדי.

"מהיר ועצבני 8" עושה עבודה לא רעה. נכון, חלק מהכיף זה גם לצחוק על וין דיזל (בניגוד ל-לצחוק מ-דווין ג'ונסון) אבל בסופו של דבר הנאה היא כמו קלוריות, לא משנה מאיפה היא מגיעה. לאור זאת מזהיר מראש: הביקורת הזו לא תכלול התייחסות לכמה העלילה הגיונית או צפויה, והאם הדברים שהם עושים אפשריים פיזיקלית או טכנולוגית. בעולם בו דונלד טראמפ הוא הנשיא, סרטי "מהיר ועצבני" הם לא אלו שמותחים את גבול האפשרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פטרסון" – ביקורת

"פטרסון". אדם דרייבר.

בהיותי גבר עם שם פרטי ומשפחה שהם שמות של נשים, חשבתי שלי יש שם מוזר שעושה בעיות (למשל לקבל חבילת פדים להתנסות כשהייתי בן 12). מסתבר שלהיות בעל שם הזהה לשם העיר שאתה גר בה הוא מוזר אף יותר. כשזה קרה בסרט "ממפורד" של לורנס קסדן ב-1999 התגלה שהוא בחר בעיר בגלל השם. אבל פטרסון, שהוא גיבור הסרט של ג'ים ג'רמוש בעל אותו שם, גם נולד בעיר עם אותו השם. דבר כזה יוצר ציפייה כל הסרט להסבר לעניין – אבל כמו דברים רבים בסרט, זהו משהו שמותיר אותנו בלתי מסופקים עד סופו.

ג'רמוש, אחת הדמויות החשובות ביותר בקולנוע העצמאי האמריקאי, פועל כבר 37 שנים, בהם ביים וכתב 12 סרטים עלילתיים. בדומה לרוב סרטיו, "פטרסון" הוא מינימליסטי דבר הבא לידי ביטוי בכל אספקט: מספר הלוקיישנים והדמויות, מבנה העלילה הכמעט בלתי קיימת, השימוש במוזיקה ועוד. ניתן לראות ב"פטרסון" תגובה (מאוחרת) לסגנון הממבלקור שהיה פופולרי לרגע בקרב האינדי האמריקאי בעשור האחרון. למרות שגם בעבר הוא עשה דמויות שקטות יחסית, ההתעקשות על דמות כזו המנותקת מהעולם סביבה דווקא לאחר סרטי ממבלקור היא אמירה מעניינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרט לגו באטמן" – ביקורת

"סרט לגו באטמן".

החל מרגע ההכרזה על "סרט לגו באטמן" התעוררה השאלה האם איש העטלף, שהיה בדיחה אחת מיני רבות ב"סרט לגו", יכול להחזיק סרט לבד? ובכן, התשובה ברורה: יכול ובגדול. הסרט מצליח לשחזר את הקצב התזזיתי של "סרט לגו" כדי לירות בדיחות ללא הפסקה, ולהפוך לקומדיה קלילה, מרעננת ומודעת לעצמה המצליחה לפנות לכל המשפחה.

את הסרט ביים כריס מק'קיי האנונימי, שמגיע מהטלויזיה (הסדרה הפארודית "רובוט צ'יקן") ונכנס בקלות מפתיעה לנעליהם הגדולות של כריס מילר ופיל לורד. כי למרות שיחד עם הבמאים התחלף כל הצוות הכותב, "לגו באטמן" מצליח לשמור על אותו האופי כמו "סרט לגו": הקומדיה במרכז אבל סיפור מרגש משתחל בין השורות. הבדיחות לא מרבות לחזור על עצמן שלא לצורך וכוללות רפרנסים לדברים מ-1966 ועד ימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הרוח במעטפת" – ביקורת

"הרוח במעטפת". סקרלט ג'והנסון.

למרות שמטבעי אני חשדן וציני כלפי רימייקים, בסופו של דבר רובן יוצאות מוצלחות – לא יצירות מופת, אבל גם לא משהו לא ראוי. אני חושב שזה בדרך כלל אחת משתיים: או הסתמכות על המקור כדי לבדר נטו ("שבעת המופלאים","נקודת שוויון") או להתאים את היצירה לרוח התקופה ושתעסוק בנושאים הרלוונטיים לעידן בו הוא נעשה ולא המקור ("פאוור ריינג'רס"). "הרוח במעטפת" לא עושה אף אחד מאלו. בניגוד למקור שהיה מעמיק, חדשני ופורץ דרך, הגרסה החדשה נשארת רק על פני השטח ולא ניסתה להתאים את עצמה לתקופה הזו, ואינה מתייחסת לסכנות של הטכנולוגיה העכשוויות. התוצאה היא ערבוב של דברים רבים שבאו בעקבות המקור ללא אמירה מקורית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פאוור ריינג'רס" – ביקורת

"פאואר ריינג'רס". בקי ג'י, לודי לין, דקרי מונטגומרי, אר-ג'יי סיילר, נעמי סקוט.

מן הידועות הוא שסרט שנפתח עם בדיחה על סקס ופרות לא יכול להיות רע. מצד שני, הוא מציב לעצמו רף גבוה מאד להמשך. אז נכון שאף בדיחה ב"פאוור ריינג'רס" לא מתקרבת לזו בדקות הראשונות של הסרט, אבל הן עומדות בפני עצמן ומונעות מהסרט להפוך לסרט רציני מדי. יתרה מזאת, הומור הוא מה שמחזיק את הסרט, שלפרקים מרגיש כמו שני סרטים שונים: מחד סרט התבגרות של נערים חריגים ולצדו סרט גיבורי על. כמובן שבסופו של דבר ההתבגרות מתווכת דרך כוחות העל, אבל רוב הסרט יש הרגשה של שני קווים מקבילים שרק בסוף הם נפגשים. החלק הראשון מתמקד בעיקר בבניית היחסים בין הנערים כשמדי פעם אנו מתוודים ליכולותיהם כפאוור ריינג'רס האיומים איתם הם נאלצים להתמודד. ובמערכה האחרונה המאזן משתנה, ומתמקד בעיקר באקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היפה והחיה" – ביקורת

"היפה והחיה". דן סטיבנס, אמה ווטסון.

גרסתו המחודשת של "היפה והחיה" דומה יותר למחזמר מאשר לקלאסיקה המצוירת של דיסני, ולוקחת את הסיפור לכיוון מעט אחר מהסרט שכולנו גדלנו עליו. לכן, מי שידע להתנתק מקסמיו של הסרט המקורי (משימה לא פשוטה לכל הדעות) ימצא שההשקעה הרבה בווריאציה הזו לסיפור העתיק מניבה תוצאות יפות מאוד. יחד עם זאת, למרות כל ההערכה, אני עדיין חושב שהסרט המצויר פורץ הדרך מלפני 26 שנים (סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר) עדיין טוב יותר בעשרות מונים.

את גרסת 2017 ביים ביל קונדון, אדם שתחום הסרטים המוזיקלים לא זר לו. מי שזכה בעבר בפרסים על מעורבותו ב"שיקאגו" וב"נערות החלומות" מראה שתחום זה הוא מומחיותו הגדולה. הבחירה של קונדון לשאוב השראה לא רק מהסרט המצויר אלא גם מהמחזמר הפחות-מוכר מצדיקה את עצמה ומביאה לסרט גוון אחר, גוון המאפשר לקהל למדוד אותו בפני עצמו ולא רק בהשוואה למוכר והאהוב. קונדון, כמו בדרמות הטובות אותן ביים בעבר ("קינסי", "מר הולמס"), מצליח לקחת סיפור ופונה איתו לקהל המבוגר בצורה המתאימה לאווירה המודרנית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוגאן: וולברין" – ביקורת #1

"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן.

אחרי ששורדים את כל הדם והאלימות הנגלים על המסך, מגלים ש"לוגאן: וולברין" יוצא מן הכלל בכל קנה מידה, ונמנה על קומץ שיכול להתחרות על תואר סרט הקומיקס הטוב ביותר. הסרט העשירי בסדרת אקס-מן אמנם עוסק באותן הדמויות אך לא ממשיך עלילתית את הסדרה המסועפת. בנוסף הוא נוטש את האקשן הקליל והצבעוני שמיועד גם לצעירים, וצועד לכיוון קונספטואלי אחר: מחוספס יותר, קודר יותר ומיואש הרבה יותר.

את הסרט כתב וביים ג'יימס מנגולד, שחוזר לכסא הבמאי אחרי הפסקה ארוכה בת 4 שנים. סרטו הקודם "וולברין" (2013) עסק גם כן בדמות הזו ובעולם המוטאנטים, אך זכה לביקורות בינוניות ובקושי החזיר את ההשקעה הכספית בו. עם "לוגאן" המצב שונה לגמרי, שכן במקום להיות עוד סרט אקשן בינוני, מנגולד מביא למסך סגנון אחר, אנושי בהרבה, כזה שמזכיר הרבה יותר את "הולך בדרכי" שביים לפי עשור, ולא רק בגלל שאפשר למצוא גם כאן את שיריו של ג'וני קאש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טריינספוטינג 2" – ביקורת #2

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור, ג'וני לי מילר.

מבין כל הדברים הרעים שהרשתות החברתיות הביאו איתן: נאצות יצירתיות, פייק ניוז, FOMO, הצל ועוד, דווקא הנוסטלגיוּת היא זו שהכי מרגיזה אותי, זאת למרות שאין בה את השליליות שמתלווה לחלק מהאחרים. היא מעצבנת דווקא מפני שהיא 'פרווה' וחסרת תועלת. היא ערך ריק שרק מרפרר למשהו שהיה פעם, שכנראה לא היה באמת כל כך טוב, אבל טוב לנו לחשוב עליו ככזה כדי למצוא נחמה במציאות העכשווית (צר לי, זוקס לא היה כזה דבר טעים).

הרוח הנוסטלגית הזו היא גם מה שעומד מאחורי "טריינספוטינג 2", הגרסה הקולנועית של הפוסטים "זוכרים איך היה בניינטיז?". כמושא אמנותי, נוסטלגיה יכולה להוות בסיס טוב לאמירה כלשהי על המצב הנוכחי או על הנוסטלגיה עצמה, אבל הסרט מפספס זאת בענק. הדבר בולט לאור העובדה שאחת הדמויות (הדמות היחידה שלא הייתה בסרט הקודם) מציינת את ההיתלות בעבר של שאר הדמויות, אבל הדבר נזרק לחלל הריק והם ממשיכים לחפור בעבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טריינספוטינג 2" – ביקורת #1

"טריינספוטינג 2". יואן ברמנר, יואן מק'גרגור.

"טריינספוטינג 2" מגיע אלינו 20 שנה לאחר צאת הסרט הקודם, ולמרות שהוא עשוי היטב ומעניין בדרכו, הוא עדיין לא מצליח להצדיק את הצורך בו כסרט המשך. הסרט המקורי הגיע למרוד במוסכמות החברתיות עם האימרה "Choose Life", והיה לסנונית הראשונה בגל סרטים שהציעו אלטרנטיבה לבורגנות. סרט ההמשך מגיע בתקופה אחרת ולא מצליח לייצר אמירה חזקה באופן דומה. החדות החתרנית הזו היא העוקץ שחסר ל"טריינספוטינג 2" בכדי לעמוד באותה השורה עם אחיו הבכור.

את הסרט יצרו אותם האנשים שעמדו מאוחרי הסרט המקורי. נדמה כי מבחינה אומנותית דני בויל ("נער החידות ממומביי") בכיסא הבמאי יחד עם ג'ון הודג' שעיבד את ספרו של ארווין וולש אמנם ממשיכים בדיוק מהיכן שהפסיקו. התוצאה היא שסגנון הצילום, האווירה והמבטא הסקוטי חוזרים אלינו בצורה מוכרת רק בצבעים חדים יותר אף על פי שמבחינה עלילתית מדובר בסיפור שונה לגמרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טוני ארדמן" – ביקורת

"טוני ארדמן". פטר סימונישק.

הסרט הגרמני "טוני ארדמן" משווק כקומדיה, אבל הוא לא הצחיק אותי. גם כסרט לא-מצחיק הוא רע מאוד-מאוד, והסבל נמשך שעתיים וארבעים דקות. באופן בלתי ייאמן הסרט גורף פרסים ברחבי העולם ואיכשהו הוא המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

טוני ארדמן הוא שם האלטר-אגו של גבר גרמני גרוש כשהוא חובש פאה ארוכה ומכניס לפיו שיניים עליונות מפלסטיק ובכך מרשה לעצמו להשתטות, להתחזות ולפנות אל אנשים שאחרת לא היו מסתכלים לכיוונו. הוא שב ומופיע בחייה של בתו, אשת עסקים שמתגוררת בבוקרשט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

תחזית לזוכים בפרסי האוסקר 2017: "לה לה לנד" ומי עוד?

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

ביום ראשון ה-26.2 יתקיים טקס האוסקר 2017 (ה-89 במספר). השאלה הגדולה היא בכמה פרסים יזכה "לה לה לנד". הסרט מועמד ל-14 פרסים (שני שירים מועמדים, אז לכל היותר הוא יכול לזכות ב-13 כי תיקו הוא דבר נדיר ביותר). שני הסרטים האחרים שהיו מועמדים ל-14 פרסים הם "טיטאניק" (1997), שזכה ב-11 אוסקרים, ו"הכל אודות חוה" (1950) שזכה ב-6. שני סרטים נוספים זכו ב-11 פרסים: "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003) ו"בן חור" (1959) ו"לה לה לנד" ישווה או יתקרב לשיא שלהם. לרשימת המועמדים המלאה, סטטיסטיקות והסברים קראו כאן.

"לה לה לנד" יזכה בפרסים רבים. סרט, בימוי, שחקנית ראשית, עריכה, פס-קול ושיר מקורי מובטחים לו. אל ששת אלה יצטרפו, ככל הנראה, פרסים על עיצוב אמנותי ותלבושות. כמו כן, הסרט יזכה לפחות באחת (אם לא בשתי) קטגוריות הצליל. יש ערבול צליל ועריכת צליל. בשתי קטגוריות הוא לא יזכה: שחקן ראשי ותסריט. כלומר, 11 הוא המספר המקסימלי בשבילו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »