ביקורות קולנוע (עמוד 65)

"להציל את מארק וואטני" – ביקורת

"להציל את מארק וואטני". מאט דיימון.

הנה סוף סוף יש סרט קולנוע טוב, בעיקר לחובבי מדע בדיוני וסרטי מתח שבהם אדם נלחם על חייו מול כוחות הטבע. "להציל את מארק וואטני", שביים רידלי סקוט ובכיכובו של מאט דיימון, הוא סרט מדע בדיוני טוב מאוד, מרתק, מרגש, עם מעט קטעים מיותרים ב-141 דקותיו. הסרט מבוסס על הספר "לבד על מאדים" (The Martian) ותמוה שהחליטו לתת לסרט שם אחר. "להציל את מארק וואטני" נקרא כך, כמובן, על משקל "להציל את טוראי ראיין" שבו דיימון גילם את הטוראי המדובר, אבל אם כבר יצא לאור הספר בעברית, למה לא להשתמש בשם שלו? (זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה: הספר Cold Mountain נקרא בעברית "בחזרה לקולד מאוטן" בעוד הסרט נקרא "קולד מאוטן".)

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המתמחה" – ביקורת

"המתמחה". אן האת'וואי עם רוברט דה נירו.

מניסיון אישי אני יכול לומר שיש לא מעט קווים מקבילים בין חיפוש עבודה לבין חיפוש אהבה: אתרי היכרות דומים לאתרי חיפוש עבודה, עוברים מספר ראיונות/דייטים עד שמחליטים אם 'זה זה' ועוד. יש לי הרגשה שגם אם לא במודע, ההקבלה הזו נמצאת בבסיסו של "המתמחה". ספק אם זו הייתה הכוונה של הבמאית והתסריטאית ננסי מאיירס ("זה מסובך"), אבל כידוע כוונת המשורר היא חסרת חשיבות באמנות. כוונות לא חסרות לסרט, ואף נדמה שיותר מדי מהן, אבל מרוב עודפים, הטיפול בהן נותר שטחי ומשאיר טעם של עוד. האם זהו סרט על השלמה עם הפנסיה והזקנה? או אולי זה סרט על התבגרות נשית בעולם עסקי? ואולי על פמיניזם בעולם הטכנולוגי?

מאיירס, שבדרך כלל עושה משהו שלא עושים בהוליווד – מעניקה עלילות רומנטיות לנשים מבוגרות (יחסית למונחים ההוליוודיים) – ממשיכה לדון בנשיות "חריגה", אך מכיוון אחר. הפעם הדמות הנשית המרכזית היא ג'ולס (אן הת'אווי) צעירה שהקימה ומנהלת חברת סטארט אפ שמוכרת בגדים און ליין. היא פרפקציוניסטית (מזמינה חבילות הביתה כדי לראות את הקיפול), בלי זמן לכלום, שנאבקת מצד אחד במשקיעים שרוצים להצניח מעליה מנכ"ל כדי לנווט את החברה להצלחה (אגב, כל המועמדים שהיא מראיינת הם גברים, כי שתי נשים בכירות בהייטק זה כבר מד"ב) ומצד שני עם המתח ביחסים עם בעלה, שזנח את הקריירה שלו לטובת טיפול בביתם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – ביקורת

"שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" של מור לושי מכניס את מלחמת ששת הימים הזוהרת והצודקת לתבנית הידועה והשגרתית של כל מלחמה, ויוצק לתבנית גם אג'נדה פוליטית מובהקת בגנותה. אחרי חזרות רבות כל כך על המשפטים "הפכנו לצבא כובש", "לנו לא היה אכפת מירושלים ומקדושתה" ו"במה שעשינו לערבים זיהיתי יסודות ממה שעשו לנו בשואה" (פראפראזות), קשה לא להבין מה מוסר ההשכל שמנסה לטבוע היוצרת. גם לסרט תעודה טבעי שתהיה עמדה; אבל כשהסרט מטיף את עמדתו שוב ושוב ברצף, הוא אינו מצליח להעביר אנשים על דעתם ובעיקר מעורר אנטגוניזם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פלאפל אטומי" – ביקורת

"פלאפל אטומי". שי אביבי, מלי לוי.

"פלאפל אטומי" הוא סרט קומדיה שמרוויח נקודות על רלבנטיות ורוח טובה, אבל אינו מצליח להצחיק ונשען בעיקר על וולגריות, בוטות ואינפנטיליות. ניכר בהחלט שהיוצר מבקש להדגיש את הבהמיות הישראלית על פני האירופאיות המעודנת. כתוצאה מכך, הסרט המתרחש בישראל, מתנהל כמעט כולו בצעקות, וזהו למעשה הבסיס לחלק ניכר מן הבדיחות – מה שכמובן לא מבדח אדם בוגר, ואינו ביקורת חברתית נוקבת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ילדות פרא" – ביקורת

"ילדות פרא".

עוד לפני שהוא שימש כמפלט מן החיים, אולם הקולנוע היה מקום אליו הלכו לראות את החיים כפי שהם. הכמיהה לראות את העולם ואת האנשים החיים בו היא היסוד של הסגנון הראליסטי. כתוצאה מכך, לרוב הוא עוסק בנושאים לא פשוטים שכן אין עניין רב מדי בחיי שגרה הכוללים הצלחות וחגיגות  (המקטרגים יגידו שגם בסבל אין עניין – אבל זה כבר דיון אחר) – בשביל זה יש את פייסבוק. "ילדות פרא" הטורקי העולה כעת בישראל בנוי על היסודות הללו, אבל זוכה לטיפול מיוחד בידי הבמאית, דניז גמזה-ארגובן לה זהו סרט ביכורים. בתוך הקושי של העולם אותו היא מציגה היא עדיין מצליחה להעניק רגעים של שמחה ולא נופלת למניפולציות רגשיות זולות. לא קראתי את נימוקי השופטים, אך אני משער שאלו חלק מהסיבות בגללם זכתה בפרס סינמה אירופה בפסטיבל קאן האחרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הביקור" – ביקורת

"הביקור". פיטר מק'רובי.

השלושים על ווס קרייבן עוד לא תמו, וכבר ניתן להכריז שאולי נמצא יורש לאמן האימה: מ. נייט שאמאלאן. נכון, הוא לא חדש בסביבה, כבר לא כל כך צעיר, ולמעשה אף סרט שלו חוץ מסרטו החדש "הביקור" לא מוגדרים כאימה קלאסית אבל למעשה חלקם היו מלאי אימה (ואני לא מדבר על האימה בעצם הצפיה בשניים הקודמים).

לא רק ש"הביקור" הוא סרט ז'אנרי לכל דבר. יותר מכך: עם סרט האימה הראשון שלו, שאמאלאן כבר חורג מהקלאסיות, ובדומה ל"צעקה", כבר נמצא בשלב הרפלקסיבי של הז'אנר. אצל שאמאלאן המודעות הקולנועית לא נעשית דרך מטא דיון בסרטי הסלשרים אלא באמצעות עשיית סרט דוקומנטרי. נכון שהוא לא מחדש כאן, וזה אחד הטרנדים החמים בקולנוע בשנים האחרונות ובסרטי אימה בפרט (אני אישית הייתי שמח לראות קומדיה בפאונד-פוטג') אבל יש לסרט שני מרכיבים שמבליטים אותו מעל השאר: הגיבורים הם ילדים וקשישים והרבה הומור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם קוד מ.ל.א.ך" – ביקורת

"שם קוד מ.ל.א.ך". הנרי קביל.

המשותף לביקורתיות של הטרחנים ושל 'ההייטרס' כנגד הקולנוע ההוליוודי העכשווי הוא, הטענה שכל מה שעושים שם זה בעיקר למחזר ולשחזר סדרות וסרטים ישנים או פשוט לעבד חוברות קומיקס עלומות – בידיעה שזה מה שימשוך את הקהל הצעיר. אז בשבילם, עשו את "שם קוד מ.ל.א.ך" עם כל המאפיינים של סרט קיץ (אקשן, הומור והתבססות על חומר קודם) ומצד שני כל כך ישן, שזה כבר נוסטלגי. עכשיו גם הם יכולים להרגיש שמתייחסים אליהם בקיץ.

לאור זאת ניתן להבין למה הסרט ברובו מרגיש כאילו עדיין תקוע בשנות השישים, הן מבחינת העיסוק במלחמה הקרה (לא שמעתם את ביבי לאחרונה? האיראנים בפתח!) והן מבחינת הסגנון. את הראשון עוד ניתן להבין, שכן הבסיס של הסדרה עליה מבוסס הסרט, הוא שיתוף פעולה בין אמריקאים לסובייטים וכל שיתוף פעולה אקטואלי יהיה או לא מעניין או לא הגיוני (למשל בין אמריקאים לסעודים במסגרת מלחמה בדאעש. אם רוצים לא הגיוני, עדיף לחזור לסרטי הקומיקס). בנוסף לכך, התסריט והחיבור בין האמריקאים לרוסים עובד היטב. אך לגבי הסגנון הקולנועי, לא משנה כמה ניסיתי, לא מצאתי שום הצדקה למעברים ולסגנון צילום כל כך מיושן, שהפעם האחרונה שראיתי אותם היה בחתונה בשנת 2002. נוסטלגיה היא דבר טוב, אבל אסור לה להשתלט על הכול.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היטמן: סוכן 47" – ביקורת

"היטמן: סוכן 47". רופרט פרנד.

ניתן לומר על הסרט "היטמן: סוכן 47", שהוא עונה על כל הציפיות, אלא שהן לא כל כך גבוהות מלכתחילה. כבר לפי שמו, לא ציפיתי להרבה מהסרט, שהינו 'הלחם' בין אחד מסרטי האקשן הנשכחים של העשור הקודם ואחד מסרטי אמנויות הלחימה הכושלים אי פעם. לא שיש קשר בין השניים, אבל זו חתיכת נקודת פתיחה נמוכה. כל שרציתי היה שהסרט יספק מעט אקשן ומתח – ואכן יצאתי מסופק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנסיך הקטן" – ביקורת #1

"הנסיך הקטן".

"הנסיך הקטן" הוא סרט אנימציה צרפתי שמשתמש בספר באותו השם מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, והוא השני לעשות כן אחרי שהספר עובד לסרט מוסיקלי כושל בבימוי סטנלי דונן ב-1974. ספר האגדות המודרני הוא ספר דק שחייבים להוסיף לו משהו כדי להפוך אותו לסרט באורך מלא, ובמקרה של סרט האנימציה החדש מדובר בסיפור על אם ובתה שעוברות לגור בשכנות לטייס זקן שכותב את הסיפור שיהפוך לספר "הנסיך הקטן".

השעה הראשונה עובדת מצוין, ואני מעריך את הרעיון מאחורי החלק השלישי של הסרט, הניסיון להעביר את רוח הספר, אך מרגע שהמטוס ממריא (בקטע מקסים ומרהיב) הסרט עובר לגמרי לפנטזיה ועובר למחוזות שעובדים פחות טוב. החלק הזה במיוחד אינו מתאים לילדים, ואף יכול להפחיד חלק מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חופשה בהפרעה" – ביקורת

"חופשה בהפרעה". כריסטינה אפלגייט, אד הלמס והילדים.

"חופשה בהפרעה" הוא דוגמה קלאסית של סרט בעידן הפוסטמודרניזם, שכן הוא בו בזמן רימייק וריבוט של הסרט "חופשה מטורפת" מ-1983, אבל גם המשך של הסרט האחרון בסדרה. איך הדבר בכלל אפשרי? הוא המשך (סיקוול) שכן הוא ממשיך את קורותיהם של משפחת גריזוולד, ומתמקד הפעם בבן הצעיר ראסטי (אד הלמס, שלא גילם אותו בסרטים קודמים). אבל זהו גם רימייק לסרט המקורי, שכן כמו אבא שלו, גם ראסטי חושב שמה שיאחד את המשפחה הוא מסע חוף לחוף אל הפארק הנפלא "עולמו של וולי". מצד שלישי, זהו ריבוט, כי התקווה של המפיקים (אני משער) היא להמשיך ולהפיק סרטים עם המשפחה של ראסטי: אירופה, וגאס, מי יודע, אולי יגיעו למזרח התיכון אפילו. ואם זה לא מספיק, אז במיטב המסורת הפוסטמודרנית, הסרט ספוג במודעות עצמית להיותה חיקוי – אך טוב יותר – של החופשה המקורית. ברם אפילו זה כבר לא מקורי, ו"רחוב ג'אמפ 21" עשו את זה טוב יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש ללא הגיון" – ביקורת

"איש ללא היגיון". חואקין פיניקס, אמה סטון.

אני לא יכול לא ללכת לראות סרט חדש של וודי אלן על אף שמרבית מ-18 הסרטים האחרונים שלו היו לא טובים. את סרטיו מ-1969 עד 1997 ראיתי המון פעמים. את "איש ללא הגיון" לא אראה שוב. כשצופים בסרט הדרמה "איש ללא הגיון" יש הרגשה שצופים בלקט סרטים של אלן, ולמרבה הצער הוא לא בחר את הקטעים הטובים.

נקודת הפתיחה כבר מעוררת הרגשה שמדובר בפרודיה עצמית: אייב (חואקין פיניקס) הוא פרופסור לפילוסופיה ומגיע (מלווה בקריינות) לקמפוס חדש כששמו הולך לפניו כגבר שקשה לעמוד בפניו. עד מהרה מרצה נשואה (פרקר פוסי) ותלמידה (אמה סטון, שהופיעה גם בסרטו הנשכח הקודם של אלן, "קסם לאור ירח"), שיש לה חבר, נשבות בקסמו. האהבה/אהבות החדשות האלה משפיעות על חייו של אייב. ואז אלמנט הפשע משתלט על הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" – ביקורת

"משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים". טום קרוז.

"משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים" אינו סרט משימה בלתי אפשרית. אחרי הסרט הרביעי, שהיה הטוב בסדרה, קיוויתי להמשך מוצלח גם אם לא טוב כמו הקודם. בסרט הנוכחי יש קטעי פעולה ומרדפים מרתקים (אלה של המכות פחות מוצלחים בגלל העריכה בהם), אך סיפור העלילה שחוק והחלק האחרון צפוי מדי. מזל שיש את סיימון פג וחוץ מזה, הנעימה המפורסמת והמושלמת של לאלו שיפרין פשוט נפלאה, לא חשוב כמה פעמים שומעים אותה ועל רקע מה משמיעים אותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »