ביקורות קולנוע (עמוד 65)

"הקול בראש" – ביקורת

"הקול בראש".

בין השנים 2006 ל-2013 אולפני פיקסאר הוציאו סרט בשנה. ולפחות מבחינתי בין "רטטוי" ב-2007 ועד "למעלה" ב-2009 כל שנה הם כבשו פסגה חדשה. לאחר מן, החברה התבססה על קו אמנותי מעט משונה: 4 השנים הבאות כללו המשכונים לרוב (כש"אמיצה" היה חריג). וב-2014 לראשונה מזה שמונה שנים, יצאו בפיקסאר להפסקה ממנה הם חזרו עם "הקול בראש" (ואחד המקרים בו התרגום מבריק למרות שאינו דומה בכלל למקור Inside Out – מבפנים החוצה). ההפסקה הזו הייתה יעילה, שכן הסרט שופע בחדשנות והמקוריות הפיקסארית, מה שהיה חסר בסרטים המבוססים על דמויות מוכרות או כזה המנסה להדמות לאגדות קלאסיות.

מי שאחראי על הרוח הפיקסארית במקרה הזה הוא פיט דוקטר, אחד מהוותיקים בפיקסאר (למעשה העובד העשירי בחברה), שהיה מעורב בשלושת הסרטים הראשונים של החברה עד שקיבל לידו את סרטם הרביעי "מפלצות בע"מ" ולאחר מככן את "למעלה". נדמה שבסרטי אנימציה (או לפחות בסרטי פיקסאר, שניתן להתייחס אליהם כקטגוריה בפני עצמם) ההבדל בין במאי עם ניסיון לבין במאי מתחיל בולט ביותר. הקליקות בה הסרט מתנהל אפשרית הודות לניסיון שנצבר – והדבר מורגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עולם היורה" – ביקורת

"עולם היורה".

"עולם היורה" הוא סרט גודזילה בפארק שעשועים. הוא לא משעמם לרגע, אבל גם לא כל כך מעניין. בין קטעי המתח והפעולה, שלא מתעכבים עליהם ארוכות, יש קטעים בין-אישיים בין דמויות לא מספיק מפותחות או מעניינות. זה היה פחות בולט ואפילו נסלח לולא החלק האחרון היה כל כך גרוע. כל קטעי הסוף לא ממש מתרכבים והדמויות מתנהגות באופן לא הגיוני (בין השאר: בורחים יותר רחוק כשיש הזדמנות!).

בין "פולטרגייסט" המחודש לסרט חדש בסדרת "שליחות קטלנית" (שכמו בקודמיו מככבים בו שחקנים חדשים -יחד עם ארנולד שוורצנגר– בתקווה שהפעם הם "יתפסו" והסרט יוליד סרט המשך ישיר), אנחנו מקבלים את "עולם היורה" 22 שנה אחרי "פארק היורה" המוצלח והמצליח (היה בזמנו מספר אחת בכל הזמנים). הסרט מ-1993 הוליד שני סרטי המשך (הסרט השני איום ונורא, השלישי בינוני), ובסרט החדש שבים לאי מהסרט ההוא. במקום קם לו פארק שעשועים חדש שנקרא "עולם היורה" (על משקל דיסני וורלד). מלבד הטי-רקס, השחקן בי-די וונג הוא היחיד שחוזר לתפקידו מהסרט הראשון. ג'ון האמונד, דמותו של ריצ'רד אטנבורו (מנוחתו עדן), מונצחת בפסל במרכז המבקרים של הפארק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרגלת" – ביקורת

"מרגלת". מליסה מקארתי.

הסרט "מרגלת" מוכיח את מה שהסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" הזכיר לנו לאחרונה: נשים יכולות על גברים. גם בטריטוריה שלהם. אם על הסרט "פיץ' פרפקט 2", שגם עלה בחודש האחרון, היה אפשר לטעון שהוא סרט 'נשי' (אם יש בכלל דבר כזה), "מקס הזועם" ועכשיו "מרגלת" כבר פועלים בתוך ז'אנרים שנחשבים 'גבריים' באופן מסורתי. עם זאת, בעוד ש"מקס הזועם" הוא סרט פעולה דיסטופי לכל דבר עם גיבורה נשית במרכזו, הסרט "מרגלת" הוא מין יצור כלאיים. לא מעצם המגדר של הגיבורה, אלא באופן העלילה, ההתייחסות של הסרט והפעלת חוקי הז'אנר על סיטואציה זו. מצד אחד, הוא לא רציני כמו סרט של "ג'יימס בונד" (ולעיתים הוא אפילו יותר רציני מכמה מהסרטים בסדרה ההיא), אבל הוא גם לא מנותק מהמציאות כמו "אוסטין פאוורס".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פיצ' פרפקט 2" – ביקורת #2

"פיצ' פרפקט 2".

"פיצ' פרפקט 2" מעביר את הזמן ונכנס לחלל הדליל של סרטי בנות, אבל אין בו הרבה מעבר לכך: הוא לא מספיק מצחיק, הוא עמוס בחורי עלילה ובקלישאות שחוקות, והשירים שלו יותר היפ-הופים קשוחים מהפופ הכיפי של קודמו. גם אנה קנדריק המקסימה לא מסוגלת לירות בהצלחה את המשפטים השחוקים-אידיוטים שנכתבו לה דוגמת "את כל כך מושלמת שאני מפקפקת במיניות שלי". החיוך שמצליח להישאר על הפנים רוב הסרט בזכות הרוח הטובה, מתפוגג מהר מאד אחרי הצפיה וקשה להצביע על קטעים שיזכרו כמו בסרט הראשון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בחזרה למחר" – ביקורת

"בחזרה למחר". בריט רוברטסון.

"בחזרה למחר" הוא סרט מעניין, מהנה ועשוי היטב, עם הרבה קסם ומידה נכונה של הומור, אך ארוך ומַטיפני מדי. אני אוהב לראות סרטים טובים יותר מפעם אחת, ואחד המדדים שלי לסרט טוב הוא סרט שארצה לראות שוב. בהתאם לכך, לו היה קצר ומהודק יותר אולי הייתי צופה שוב בסרט שביים ברד בירד.

ברד בירד התחיל את דרכו בסרטי האנימציה "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי". הוא עבר בהצלחה לבימוי סרט עם שחקנים בשר ודם מול המצלמה עם "משימה בלתי אפשרית 4", הסרט הטוב ביותר בסדרת הסרטים. בסרט ההוא, כמו ב"בחזרה למחר", ניכרים שורשיו של בירד באנימציה. זה מתבטא במקרה הזה בעיצוב הדמויות (בעיקר הרעים), בעיצוב האמנותי, בחלק מזוויות הצילום ובקטעי הפעולה (בעיקר במרדף בביתו של ג'ורג' קלוני). סרטו הבא של בירד, כבר הוכרז, הוא "משפחת סופר-על 2".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פיץ' פרפקט 2" – ביקורת

"פיצ' פרפקט 2". מימין: רבל ווילסון, אלכסיס נאפ, בריטני סנואו, אנה קנדריק, היילי סטיינפלד.

לא רבים יודעים זאת, אבל בשפה הפולנית אין מילה מקבילה ל'כיף'. כך יצא, שבתור פולני גאה, לא מצאתי מילים לתאר את קודמו של "פיץ' פרפקט 2" – זה פשוט לא בתרבות שלי. על פניו "פיץ' פרפקט" מ-2012 היה לא יותר מגרסת קולג' מוזיקלית של "מעודדות צמודות". ואכן כמו אותו סרט איקוני, גם אז, ההפתעה הייתה אדירה. הרבה מזה היה בזכות אנה קנדריק, שמראה שמשהו טוב יצא מ"דמדומים", ורבל ווילסון שהיא פצצת אנרגיה בלתי נגמרת. הניגוד בין השתיים עם השילוב עם דמויות נשיות נוספות, הפכו את הסרט לפנינה חביבה. וכעת מגיע ההמשך. מהטריילר נראה שהוא סובל מתסמונת 'הפרנצ'ייז הריקני': הוא עושה בדיוק אותו דבר שעבד לפני כן (משהו ש"ג'אמפ 22" ידע לצחוק עליו כל כך טוב). אבל מסתבר ש"פיץ' פרפקט 2" הוא מקרה נדיר בו הטריילר לא מגלה כלום על הסרט. הטריילר רק הציג את המסגרת העלילתית, אבל היא ממש לא החלק החשוב של הסרט – היא מהווה קרקע לאינסוף בדיחות מטורפות: על היפסטרים, שמרנים, ארה"ב, מוזיקאים ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מצחיקה שכזאת" – ביקורת

"מצחיקה שכזאת". אוון ווילסון.

"מצחיקה שכזאת" הוא סרט רע ולא מצחיק. התסריט נכתב בשנות ה-90 וגם אם היה מופק כשנכתב הוא היה נראה מיושן ומעצבן. לא עוזר שהוא גם לא אמין, השחקנית הראשית לא מקסימה כפי שהיא צריכה להיות והכול מוגזם ומופרך. את הסרט כתב (עם אשתו דאז) וביים פיטר בוגדונוביץ', שידע לעשות סרטים טובים, רובם בשנות ה-70 עם "ירח של נייר" ו"מה נשמע דוק?". בסרט מופיעה בתפקיד קטן מאוד סיביל שפרד, שבוגדונוביץ' "גילה" בסרטו "הצגת הקולנוע האחרונה".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרדף לילי" – ביקורת

"מרדף לילי". ליאם ניסן.

קל לטעות ולחשוב ש"מרדף לילי", החדש בכיכובו של ליאם ניסן, הוא למעשה חלק מסדרת סרטי "חטופה". היסוד העלילתי זהה: גיבור עם עבר אלים שמנע ממנו להיות הורה טוב, יוצא להגן על אחד הצאצאים שלו (רק שהפעם חידוש! בן זכר, ככה שהוא יוכל גם לקחת חלק באקשן). אבל הסרט שעולה לי בראש הוא דווקא "היסטוריה של אלימות". אין ספק שהנוכחות של אד האריס בתור הנבל תורמת לאסוציאציה, אבל המהות של הסרט – בעקבות אירוע מקרי אדם צריך להתמודד עם ההשלכות של העבר האלים שלו –  מזכירה את הסרט הנפלא של דיויד קרוננברג. אבל תחת ידיו של גיום קולט-סרה ("נון-סטופ", "בית השעווה") הדבר זוכה לטיפול פשטני. רק שגם ברמה הוויזואלית, קולט-סרה עושה שימוש בכל מיני טריקים ויזואליים שאמורים להרשים (מצלמה שמרחפת מעל העיר בין המקומות השונים, וזאת כדי להעניק תחושת קרבה) ולא מתקרב לריאליזם הנוקב של קרוננברג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים 2: עידן אולטרון" – ביקורת #2

"הנוקמים 2: עידן אולטרון". כריס אוואנס, רוברט דאוני ג'וניור בתור איירון מן וכריס המסוורת'.

כיום כל חובב קולנוע ובטח קומיקס אמור להכיר בעל פה את התוכניות המפורטת של קווין פייגי עבור העולם הקולנועי של מארוול. אך בעקבות צפיה ב"הנוקמים 2: עידן אולטרון" (הסרט הלפני אחרון בשלב שתיים) אני חושב שגיליתי מהי הסיבה האמתית שדיסני קנו את אולפני מארוול בסוף 2009: השילוב בקטעים מהסרט "פינוקיו" בהקשר של דמותו של אולטרון בלי לשלם זכויות יוצרים. במקרה זה גם הכניס להם מלא כסף, נו, קורה. אולטרון שנבנה על ידי בני אדם כדי להגן עליהם לא מוכן להיות בובה על חוט עבורם, אלא רוצה להיות ילד אמיתי, ז"א להרוג את אבא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים 2: עידן אולטרון" – ביקורת #1

"הנוקמים 2: עידן אולטרון". מימין: ג'רמי רנר, סקרלט ג'והנסון, רוברט דאוני ג'וניור כאיירון מן, כריס המסוורת', כריס אוואנס ומארק רופאלו כהענק.

"הנוקמים: עידן אולטרון" הוא, כמובן, סרט ההמשך של אחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם, "הנוקמים"- הסרט הראשון שניקז אליו את גיבורי-העל של מארוול וגרף מיליארד דולר ברחבי העולם. סרט ההמשך הוא מוצר עשוי היטב שמספק את הסחורה אבל לא מעבר לכך. חשבתי שהראשון בינוני וגם זה, בסופו של דבר, לא פחות או יותר מכך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מהיר ועצבני 7" – ביקורת

"מהיר ועצבני 7". פול ווקר.

חרף הצהרותיו של וין דיזל, יש יותר סיכוי שפול ווקר המנוח יככב (בשר ודם) בפרק שמיני מאשר ש"מהיר ועצבני 7" יזכה באוסקר. ולא, זה לא בגלל שהאקדמיה לא חובבת סרטי אקשן, אלא למרות זאת. שכן, לא רק שהסרט נופל מסרטים שזכו באוסקר בשנים האחרונות, הוא גם נופל מסרטים אחרים בסדרה (ואני ראיתי רק שליש מאלו שקדמו לו). יש לכך שתי סיבות: האחת חותרת כנגד הטענה של דיזל, שכן הסרט אכן מצטיין בקטעי פעולה, אבל הוא גם ספוג ברגשנות (חלקו מאולץ ומודבק וקשור למותו של ווקר). ואין מה לעשות, כשדיזל מנסה להראות אנושי, זה בעיקר מרגיש כמו שהוא זרק אותך באוויר, סובב אותך, בעט אותך על מכסה של רכב וסגר את זה באיזו העלבה מילולית. שנית, חלקים רבים מהסרט מרגיש כמו קליפ בערוץ E ולא כמו סרט. עלילה היא לא הכרחית אף פעם, אבל גם לא פילירים של אנשים במסיבה עם זום שהיה מגניב לפני שהסרט הראשון בסדרה יצא.

וכל זה עוד יותר מפתיע לאור הבמאי של הסרט: את ג'סטין לין (שהלך לעשות את מהיר ועצבני בחלל -"סטאר טרק 3") החליף במאי אמריקאי-אסייאתי אחר ג'יימס וואן (סרטי "המסור", "לזמן את הרוע"). אם הייתי עובר בחינת קולה-פפסי, הייתי מהמר שהבמאי של "סטפ אפ" אחראי על הסרט ולא היוצר של "המסור". הסרט נראה גנרי, וללא רוח או השראה. בעוד שהשחקנים מראים התלהבות כלשהי (אולי כי כמו בני דמותם, הם גם נהפכו למשפחה לאורך השנים המשותפות), הסרט נעדר השראה ואינו יותר מחיבור של סצנות פעולה עם קו עלילתי כללי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדוב פדינגטון" – ביקורת

"הדב פדינגטון".

"הדוב פדינגטון" הוא סרט מקסים לכל המשפחה. שבוע אחרי שיצא בארץ "סינדרלה" עם תסריט חסר מעוף ושום רגע מקורי או ממש מצחיק בו, מגיע לארץ "הדוב פדינגטון" שההשקעה האדירה והעדינות הרבה שבו ניכרות. "הדוב פדינגטון" מלא דמיון, רגעים עם רעיונות יפים. כל מה שהיה חסר ב"סינדרלה": מעוף, מקוריות והומור, יש בסרט הזה. הוא מוקרן בארץ באנגלית ובדיבוב לעברית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »