ביקורות קולנוע (עמוד 66)

"פיקסלים" – ביקורת

"פיקסלים".

באיחור של שלושים שנה, יצורים מהחלל מקבלים שדר מכדור הארץ הכולל תיעוד של אליפות משחקי וידאו משנות השמונים (כנראה שלחו את זה דרך דואר ישראל) ומפרשים את מה שהם רואים במשחקים כהכרזת מלחמה. בתגובה, הם תוקפים את כדור הארץ עם דמויות בהשראת המשחקים של אותו עשור: פק מן, דונקי קונג, טטריס ואחרים. זוהי האקספוזיציה של "פיקסלים", אבל באופן פרדוקסלי, יש בו דברים יותר מוזרים, ובראשם העובדה שקווין ג'יימס מגלם את נשיא ארה"ב. כשזוהי נקודת המוצא, מתקפת חוצנים בצורת קיוברט נראית כדבר אפשרי. ובאופן מפתיע, השילוב בין עלילת מד"ב, נוסטלגיית אייטיז, הומור חנונים, מעט רומנטיקה ואדם סנדלר עובד ומהנה לרוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסון מהלך" – ביקורת

"אסון מהלך". איימי שומר.

אם "אסון מהלך" לא היה סרט מצוין (אבל הוא כן, ולראיה, לראשונה אני נותן לסרט חמישה כוכבים), הייתי מקדיש את כל הביקורת לתיאור ההופעה המבריקה של לברון ג'יימס שכביכול מגלם את עצמו. ובעוד שעל המגרש לנצח יימשך הדיון מי גדול יותר לברון או מייקל ג'ורדן (אסור להשוות. אם כבר, לברון הוא יותר מג'יק או טים דאנקן), בכל הנוגע למסך הגדול, לברון בכלל לא באותה ליגה של הוד אוויריותו. אם כבר מישהו נותן לו פייט זה ריי אלן ב"יש לו את זה". ספק אם כוכבי הוליווד צריכים להתחיל לדאוג שיגנוב להם תפקידים, אבל ההופעה שלו מצחיקה להחריד.

כמובן שלברון ג'יימס הוא לא הסיפור המרכזי כאן, והכוכבת הראשית של הסרט שגם כתבה אותו היא איימי שומר, הקומיקאית שנמצאת כעת בשיא תהילתה, ושממש לא דופקת חשבון. בדומה ללברון, גם היא מגלמת את עצמה, או לפחות את הפרסונה שלה כפי שאנו מכירים מתוכנית המערכונים שלה ומההופעות הציבוריות שלה (לדמות אפילו קוראים איימי). לאור זאת, היה בליבי חשש קל, שהסרט ייגרר לסדרת דאחקות מבוססת מערכונים כמו תוכנית הטלוויזיה שלה. אין בעיה עם ההומור שלה, הבעיה היא בסרטים המבוססים רק על בדיחות ("טד 2" למשל). ההומור השומרי עטוף בעלילה מהודקת ורגעים אנושיים נפלאים (כולל אחת מהמחוות הרומנטיות המקסימות ביותר בתולדות הקולנוע).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנטמן" – ביקורת

"אנטמן".

בכתיבה על "אנטמן", קשה להימנע מלהתייחס לאדגר רייט. רייט שהחל לכתוב תסריט לסרט כבר ב-2006 (עם ג'ו קורניש) ואף צילם מעט חומרים ראשוניים, "התפוטר" זמן קצר לפני שההפקה החלה (אך עדיין קיבל קרדיט כמפיק ותסריטאי). את מקומו על כיסא הבמאי תפס פייטון ריד ("מעודדות צמודות"), כשהבדלי הסגנונות בין השניים הם תהומיים. קל מאד להגיד שהחזון הוויזואלי (שהוא המרשים ביותר של מארוול עד היום – על כך בהמשך) בא מרייט, שהוא אחד הבמאים הכי מרתקים כיום. אבל בכל זאת, זה יהיה לא הוגן לקחת מריד את הקרדיט הסופי שהוא ראוי לו. ואני אישית לא מוכן לקחת את זה ממנו, אז בעיקר נותר לי לפנטז איך זה היה נראה עם רייט היה נשאר עד הסוף (ומה היה חלקו של סיימון פג).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שליחות קטלנית: ג'נסיס" – ביקורת #2

"שליחות קטלנית: ג'נסיס". אמיליה קלארק.

"שליחות קטלנית: ג'נסיס" הוא סרט אקשן קיצי שעומד היטב במלאכה הנדרשת מהז'אנר, ואפילו מיטיב עם עלילה חכמה יותר מהצפוי. את הטוויסט העלילתי החשוב, משום מה החליטו האולפנים לגלות לכולם בטריילרים (למורת רוחו הנכונה של הבמאי), אבל עצם ההתכתבות המוצלחת של העלילה עם הסרטים הראשונים בסדרה הזו שהגיעה כבר לפרק החמישי שלה (לא כולל סדרת הטלויזיה), היא כבר ראויה לשבחים. חוסר ההצלחה של הסרט בקופות בארה"ב הינה רק תוצאה של ציפיה ותיאום ציפיות, לדעתי.

לפעמים ציפיה ותיאום ציפיות הם הדברים שיכולים להמליך ולהפיל סרטים. אחרי שני סרטים מוצלחים מאד לפני 24-30 שנה, שקיבעו סטנדרטים עלילתיים וטכנולוגים מכובדים (באדיבותו של ג'יימס קמרון), הגיעו שני סרטים חלשים מאד (וסדרת טלויזיה) שהוציאו את כל האויר מסדרת הסרטים הזו. זה טיפל בציפיה. "שליחות קטלנית 2" היה סרט אקשן מעולה, וכנראה הסרט הטוב ביותר ברזומה של הכוכב הראשי ארנולד שוורצנגר, שמאז מכריז חדשות לבקרים שהוא יחזור (ומקיים). להגיע לשיא הזה הינו דבר קשה, וזה טיפל בתיאום הציפיות של הקהל. עם בעיות של ציפיה ותיאום ציפיות, קשה להצליח. הדבר הנכון הוא להגיע אל הסרט החדש עם ציפיות לסרט קיץ מטופש, ולהתעלם מהמשחק הגרוע במיוחד של השחקנים הראשיים, כמו גם מכמה בעיות תסריטאיות (סרט אקשן של קיץ, כבר אמרתי, לא?)

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הקול בראש" – ביקורת #2

"הקול בראש".

לי דווקא קשה להסתכל על "הקול בראש" מבית דיסני–פיקסאר בתור סרט ילדים. אמנם יש לו אנימציה צבעונית במיוחד, אבל אין הרבה הומור פשטני ונון-סנס שילדים צעירים כמהים להם כל כך (ודי להסתכל על ההצלחה הרבה יותר של "המיניונים" כדי להבחין בכך). במקום, יש בסרט תוכן עמוק, ומבלי לזלזל באינטיליגנציה של ילדים, לדעתי יפספס את רובם. למעשה, "הקול בראש" הוא סרט למבוגרים, ולהורים בעיקר, שעל אף אמצע קצת מדשדש, גבוהים הסיכוים שגם יזילו בו דמעה.

את הסרט כתב וביים פיט דוקטר, שגם סרטו הקודם על כיסא הבמאי "למעלה", היה מקסים. הצבעים והעיצוב של "הקול בראש" נפלאים, ועל כן כנראה שכדאי לצפות בסרט בתלת מימד (לא ניסיתי את שתי האופציות להשוואה פרטנית), כדי להימנע מהכהות שמוסיפות משקפי התלת מימד. אני מתקשה לחשוב על סצינות בסרט שבהן היה נראה שהתלת מימד היה מוסיף אלמנט כדאי כלשהו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שליחות קטלנית: ג'נסיס" – ביקורת

"שליחות קטלנית: ג'נסיס". ארנולד שוורצנגר.

לא ברור לי איך ארנולד שוורצנגר הצליח לזכות בשתי מערכות בחירות לתפקיד מושל קליפורניה. בניגוד לרוב הפוליטיקאים, שוורצנגר הוא אחד האנשים האמינים ביותר הקיימים, בכל זאת, הוא ביסס קריירה שלמה על כך שהוא מבטיח שהוא יחזור – והוא גם מקיים. ובגדול. אחרי היעדרות מהסרט הרביעי בסדרה, ארני חוזר לסרט החמישי "שליחות קטלנית: ג'נסיס" כדי לגלם את התפקיד שהוא הכי מזוהה אתו, "המחסל" – וכמו ואן דאם בימיו הטובים, הוא אפילו נלחם נגד עצמו.

בשלושים שנים שעברו מאז הסרט הראשון בסדרה, הזכויות על המותג עברו תחת הרבה אולפנים לפני שהפרויקט הנוכחי (שאף קיבל את אישורו האמנותי של ג'יימס קמרון) יצא לדרך. קמרון, שעסוק בעיקר ביצירת ההמשכים (כן, ברבים) ל"אוואטר" לא היה מעורב בעשיה, אבל בסך הכול יכול להיות מרוצה מהעבודה שעשה אלן טיילור ("תור: העולם האפל" ופרקים במיטב סדרות הטלוויזיה ב-20 שנה האחרונות). אמנם הסרט לא מחדש ולא פורץ דרך כמו שני הראשונים בכל הנוגע לטכנולוגיה ואפקטים, אבל הוא כן משכלל את העולם שקמרון בנה ובעיקר לא מנסה להרשים את הצופים לשם ההרשמה רק כי הסרט הקודם עשה כבר משהו גדול לפני. לא תראו כאן דברים מופרכים (מדי) כמו רובוט קטן שנזרק מרובוט ענק בזמן נסיעה. המקסימום זה ארני קופץ ממסוק מעופף למסוק מעופף ומפוצץ אותו. אל"ף-בי"ת של סרטי אקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמא שלי" – ביקורת

"אמא שלי". מרגריטה ביי, נאני מורטי

יש סופרים שכל ספר שלהם יתורגם לעברית כי הם מפורסמים, כי יצירה קודמת שלהם זכתה להערכה ולהצלחה בארץ. לפעמים אותו ספר לא היה נמכר בארץ לולא היה מתנוסס שמו של הסופר על הכריכה. כך הדבר ביוצרים בתחומים נוספים, כולל בימוי. היום כל סרט של פדרו אלמודובר ווודי אלן ימצא את דרכו לקולנוע בישראל. זהו המקרה גם עם "אמא שלי" של הבמאי האיטלקי נאני מורטי. לו את "אמא שלי" היה סרט ישראלי או של במאי איטלקי לא מוכר, ספק אם היה מגיע לבית קולנוע בארץ, והוא גם לא היה מתקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן או פותח הערב את פסטיבל הקולנוע בירושלים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טד 2" – ביקורת

"טד 2".

נדמה שיותר מכל יוצר אחר הפועל כיום, סת' מקפרלן פשוט נהנה ממה שהוא עושה. הוא מגיע עם חיוך כל יום לעבודה. זה יכול להיות באחת מסדרות האנימציה שהוא יצר, סרטי הקולנוע או הנחיית אירועים – רציניים יותר כמו האוסקר או קלילים כמו ה"רוסטים" של קומדי סנטרל – הכול בא ממקום של כיף. קודם כל עבורו ובתקווה שזה גם יעבור אל הקהל. והתחושה הזו גוברת על 'איכותה' של התוצאה הסופית. כך למשל במקרה של "טד 2" ההמשך ללהיט מ-2012 – בו הוא דיבב את הגיבור טד, כתב, ביים, הפיק ואף שר – התסריט של הסרט מורכב כמו טיעונים של עודד קוטלר ונשכח אף מהר יותר מהם. אבל בניגוד לזה האחרון, הוא גם לא לוקח את עצמו ברצינות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הקול בראש" – ביקורת

"הקול בראש".

בין השנים 2006 ל-2013 אולפני פיקסאר הוציאו סרט בשנה. ולפחות מבחינתי בין "רטטוי" ב-2007 ועד "למעלה" ב-2009 כל שנה הם כבשו פסגה חדשה. לאחר מן, החברה התבססה על קו אמנותי מעט משונה: 4 השנים הבאות כללו המשכונים לרוב (כש"אמיצה" היה חריג). וב-2014 לראשונה מזה שמונה שנים, יצאו בפיקסאר להפסקה ממנה הם חזרו עם "הקול בראש" (ואחד המקרים בו התרגום מבריק למרות שאינו דומה בכלל למקור Inside Out – מבפנים החוצה). ההפסקה הזו הייתה יעילה, שכן הסרט שופע בחדשנות והמקוריות הפיקסארית, מה שהיה חסר בסרטים המבוססים על דמויות מוכרות או כזה המנסה להדמות לאגדות קלאסיות.

מי שאחראי על הרוח הפיקסארית במקרה הזה הוא פיט דוקטר, אחד מהוותיקים בפיקסאר (למעשה העובד העשירי בחברה), שהיה מעורב בשלושת הסרטים הראשונים של החברה עד שקיבל לידו את סרטם הרביעי "מפלצות בע"מ" ולאחר מככן את "למעלה". נדמה שבסרטי אנימציה (או לפחות בסרטי פיקסאר, שניתן להתייחס אליהם כקטגוריה בפני עצמם) ההבדל בין במאי עם ניסיון לבין במאי מתחיל בולט ביותר. הקליקות בה הסרט מתנהל אפשרית הודות לניסיון שנצבר – והדבר מורגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עולם היורה" – ביקורת

"עולם היורה".

"עולם היורה" הוא סרט גודזילה בפארק שעשועים. הוא לא משעמם לרגע, אבל גם לא כל כך מעניין. בין קטעי המתח והפעולה, שלא מתעכבים עליהם ארוכות, יש קטעים בין-אישיים בין דמויות לא מספיק מפותחות או מעניינות. זה היה פחות בולט ואפילו נסלח לולא החלק האחרון היה כל כך גרוע. כל קטעי הסוף לא ממש מתרכבים והדמויות מתנהגות באופן לא הגיוני (בין השאר: בורחים יותר רחוק כשיש הזדמנות!).

בין "פולטרגייסט" המחודש לסרט חדש בסדרת "שליחות קטלנית" (שכמו בקודמיו מככבים בו שחקנים חדשים -יחד עם ארנולד שוורצנגר– בתקווה שהפעם הם "יתפסו" והסרט יוליד סרט המשך ישיר), אנחנו מקבלים את "עולם היורה" 22 שנה אחרי "פארק היורה" המוצלח והמצליח (היה בזמנו מספר אחת בכל הזמנים). הסרט מ-1993 הוליד שני סרטי המשך (הסרט השני איום ונורא, השלישי בינוני), ובסרט החדש שבים לאי מהסרט ההוא. במקום קם לו פארק שעשועים חדש שנקרא "עולם היורה" (על משקל דיסני וורלד). מלבד הטי-רקס, השחקן בי-די וונג הוא היחיד שחוזר לתפקידו מהסרט הראשון. ג'ון האמונד, דמותו של ריצ'רד אטנבורו (מנוחתו עדן), מונצחת בפסל במרכז המבקרים של הפארק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרגלת" – ביקורת

"מרגלת". מליסה מקארתי.

הסרט "מרגלת" מוכיח את מה שהסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" הזכיר לנו לאחרונה: נשים יכולות על גברים. גם בטריטוריה שלהם. אם על הסרט "פיץ' פרפקט 2", שגם עלה בחודש האחרון, היה אפשר לטעון שהוא סרט 'נשי' (אם יש בכלל דבר כזה), "מקס הזועם" ועכשיו "מרגלת" כבר פועלים בתוך ז'אנרים שנחשבים 'גבריים' באופן מסורתי. עם זאת, בעוד ש"מקס הזועם" הוא סרט פעולה דיסטופי לכל דבר עם גיבורה נשית במרכזו, הסרט "מרגלת" הוא מין יצור כלאיים. לא מעצם המגדר של הגיבורה, אלא באופן העלילה, ההתייחסות של הסרט והפעלת חוקי הז'אנר על סיטואציה זו. מצד אחד, הוא לא רציני כמו סרט של "ג'יימס בונד" (ולעיתים הוא אפילו יותר רציני מכמה מהסרטים בסדרה ההיא), אבל הוא גם לא מנותק מהמציאות כמו "אוסטין פאוורס".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פיצ' פרפקט 2" – ביקורת #2

"פיצ' פרפקט 2".

"פיצ' פרפקט 2" מעביר את הזמן ונכנס לחלל הדליל של סרטי בנות, אבל אין בו הרבה מעבר לכך: הוא לא מספיק מצחיק, הוא עמוס בחורי עלילה ובקלישאות שחוקות, והשירים שלו יותר היפ-הופים קשוחים מהפופ הכיפי של קודמו. גם אנה קנדריק המקסימה לא מסוגלת לירות בהצלחה את המשפטים השחוקים-אידיוטים שנכתבו לה דוגמת "את כל כך מושלמת שאני מפקפקת במיניות שלי". החיוך שמצליח להישאר על הפנים רוב הסרט בזכות הרוח הטובה, מתפוגג מהר מאד אחרי הצפיה וקשה להצביע על קטעים שיזכרו כמו בסרט הראשון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »