ביקורות קולנוע (עמוד 66)

"סינדרלה" – ביקורת

"סינדרלה". לילי ג'יימס.

אין הרבה חדש ב"סינדרלה" החדש, מלבד גישה חיובית מאוד של אלה, שנקראת סתם בלי סיבה לפעמים גם סינדרלה. הסרט הוא גרסה חיה -ללא השירים- של הסרט המצויר של דיסני מ-1950. הסרט אינו העתק אחד לאחד, ואת הרגע התסריטי הפשוט והמוצלח ביותר מהגרסה המצוירת לא שחזרו בסרט הזה.

אין ספק שהשקיעו בתלבושות המרהיבות יותר מאשר בתסריט חסר המעוף שכתב כריס וייץ (שכתב וביים את "מצפן הזהב" ואת "רווק פלוס ילד" עם יו גרנט). יש הקדמה ארוכה להפליא, בעיקר בימים אלו שהכול מהיר וקצרצר. זה אמור להיות טוב ש"לוקחים את הזמן", אבל זאת אקספוזיציה שאתה בעיקר מחכה שתיגמר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלון מריגולד האקזוטי השני" – ביקורת

"מלון מריגולד האקזוטי השני". מגי סמית'.

"מלון מריגולד האקזוטי" הראשון היה סרט טוב מאוד, מעניין, מצחיק, מרגש, כמו שסרט צריך להיות ואחד הטובים ב-2012. בניגוד לסרטים של פעולה, קומדיה, מדע בדיוני ואימה, נדיר שעושים סרט המשך לסרט דרמה. שמחתי לשמוע שעושים לסרט הבריטי החביב סרט המשך. ואז ראיתי את הסרט, לצערי.

"מלון מריגולד האקזוטי השני" (2015) הוא סרט גרוע מאוד, לא בשל האכזבה וללא השוואה לסרט הראשון: הוא צפוי, חוזר על עצמו, בקושי מצחיק, משעמם (אלא אם ממש מרתק בעיניכם לראות הודים רוקדים בחתונה הודית מלאה אנשים שאתם לא מכירים).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אל תוך היער" – ביקורת

"אל תוך היער". מריל סטריפ, מקנזי מאוזי.

"אל תוך היער" הוא סרט עם התחלה מבטיחה מאוד, צוות שחקנים מרשים, שירים חביבים ותפניות מפתיעות. הוא נמשך איכשהו יותר משעתיים על אף שהוא לא מכיל הרבה ומרגיש לא יותר מגימיק שאולי עבד כמחזמר מצליח אך נכשל במעבר לקולנוע. מלבד כמה רגעים מצחיקים (הרבה בזכות אמילי בלאנט ואנה קנדריק), אחרי כחצי שעה הסרט דורך במקום וחוזר על עצמו (זה ניגוד?).

אל תוך היער מתקבצות דמויות מאגדות מפורסמות: סינדרלה, כיפה אדומה, ג'ק (שמוכר את פרתו תמורת אפונים קסומות), רפונזל ארוכת השיער (שנקראה בזמנו "פעמונית" בארץ) וגם אופה ואשתו שלא מצליחה להיכנס להיריון. מכשפה אומרת להם לאסוף פריטים מסוימים (כולל גלימה אדומה ופרה לבנה) כדי להסיר את הכישוף שיאפשר לאשת האופה להיכנס להיריון. את רוב התפקידים מגלמים שחקנים מפורסמים, ביניהם: אנה קנדריק המתוקה כסינדרלה, כריס פיין כנסיך שלה, את אשת האופה מגלמת אמילי בלאנט ששיחקה עם מריל סטריפ (שמגלמת את המכשפה) גם ב"השטן לובשת פראדה". וג'וני דפ מופיע בתפקיד קטן מאוד בתפקיד הזאב הרע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קינגסמן: השרות החשאי" – ביקורת

"קינגסמן: השירות החשאי". קולין פירת'.

בדרך כלל כשאומרים על סרט שהוא נראה כמו שילוב של כמה סרטים אחרים זה עומד לגנותו, כשהמטרה היא לתאר אותו כחיקוי דהוי לדברים מוכרים. אבל למעשה כל סרט (או יצירת אמנות) מושפע מכל אלו שקדמו לו, והשאלה היא רק האופן בו זה נעשה. "קינגסמן: השרות החשאי" עושה זאת באופן כזה שלמרות הערבוב הוא עדיין עומד בפני עצמו, אך נמצא על הגבול בין חיקוי למקוריות. מצד אחד מקורות ההשפעה בולטים, ובמהירות עולים לראש מספר סרטים בעת צפייה: סרטי ג'יימס בונד, "מבוקש" (שכמו "קינגסמן"  מבוסס על קומיקס של מייק מילר), "אקס-מן: ההתחלה" (שגם אותו ביים מת'יו ווהן), "קיק אס" (שיתוף פעולה הראשון בין השניים) ועוד. אך למרות הקרבה לסרטים אלו, לסרט יש קול וסגנון יחודיים והתוצאה הסופית היא טירוף וסוג של נונסנס, לא רק בהומור אלא בעיקר באקשן. מקורות ההשראה המרובים דווקא עושים טוב לסרט, שתמיד נע בין כמה קטבים במקביל, ומצד אחד לא מתמסר לאף אחד באופן מלא ומצד שני לא מרגיש כמו ערבוב ללא מחשבה. היכולת למצוא את האמצע בין הקצוות שונים היא שהופכת את הסרט הזה להפתעה מרעננת בנוף הקולנועי. לא רק של השנה, אלא של השנים האחרונות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הקומה ה-7" – ביקורת

"הקומה ה-7". ריקארדו דארין.

"הקומה ה-7" הוא סרט מתח מעניין בן 88 דקות, סרט ארגנטינאי שבקלות יכול להיות מצע לגרסה אמריקאית.

"הקומה ה-7" היא הקומה ממנה יורדים במדרגות שני ילדיו של עורך דין שיורד במעלית. הוא מגיע לקומת הקרקע, הילדים לא. מה קרה להם? זה בקלות היה יכול להיות פרק בסדרת דרמה-מתח אמריקאית עם בלש/שוטר שמוביל את החקירה בצמוד לאב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלייתה של ג'ופיטר" – ביקורת

"עלייתה של ג'ופיטר".

"עלייתה של ג'ופיטר" הוא סרט חובה לחובבי סרטי מדע בדיוני. הסרט מצליח להיות הרבה דברים בבת אחת, כולל מספר ניגודים כמו מורכב ושטחי. לאנה ואנדי וושבסקי, היוצרים של טרילוגיית סרטי "מטריקס" ו"ענן אטלס", כתבו וביימו יצירת מדע בדיוני שאפתנית, אמיצה, מרשימה ומלאה פגמים. הסרט בן המעט יותר משעתיים הוא מהנה ומבדר. הוא מרשים מאוד חזותית, האפקטים מוצלחים, רוב קטעי הפעולה טובים, יש בו רעיונות מעניינים, אך יש בו כל כך הרבה דברים מיותרים, כל כך הרבה חורים, לצד סדרות קטעים שנמשכות ללא סוף (הבנו: היא עובדת כמנקה ולא אוהבת את החיים שלה, תעברו הלאה!).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בירדמן" – ביקורת

"בירדמן". מייקל קיטון.

אני מחכה למחקר שינסה להסביר את החיבה הרבה שיש לבמאים מקסיקאים לשוטים ארוכים. האם יש לזה מקור בתרבות המקסיקאית, או שמא בהיסטוריה הוויזואלית שלהם? ואולי זו בכל סיבה פוליטית. יהיו הסיבות אשר יהיו, הנטייה של במאים אלו לצלם שוטים ארוכים, ובכך לאתגר את הצלמים שלהם וכן אותנו הצופים היא אחת התופעות המרתקות בקולנוע במילניום הנוכחי. ובשנים האחרונות התופעה הזו גם חודרת ללב הקונצנזוס, אל פרסי האוסקר. שנה שעברה "גראוויטי" של אלפונסו קוארון שלט בטקס עם 7 זכיות ועוד 3 מועמדויות  השנה זה תורו של "בירדמן" של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו שמועמד לתשעה פרסים מרכזיים.

אך לשני הסרטים יש עוד מן המשותף פרט לשוטים ארוכים: שניהם מתרחשים פחות או יותר באותו לוקיישן. ב"גראוויטי" זה היה המרחבים האינסופיים של החלל, אצל איניאריטו זהו אולם תיאטרון בברודווי והרחובות הסובבים אותו. איניאריטו משתמש בצורה וירטואוזית במרחב המוגבל שיש לו כדי לייצר סרט שכמעט כולו נעשה בשוט אחד (או לפחות כך נדמה לעין). התוצאה היא תנועה בלתי פוסקת, וקצב אינטנסיבי הבא לחבר אותנו לראשו של הגיבור. בשילוב עם מוזיקת ג'אז שמלווה אותנו (ומסתבר שגם אותו לכל מקום) אנחנו נכנסים לעולם הנפשי של הגיבור וחווים את הלחץ והקלסטרופוביה שהוא חש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צלף אמריקאי" – ביקורת

"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

בתקופה בה למדתי קולנוע באוניברסיטה, נושא המחקר הלוהט ביותר היה פוסט-טראומה. במקום כמו ישראל ברור מאיפה זה מגיע. כשכל אחד בגפו וכולנו כקולקטיב סוחבים את טראומת לבנון, כיפור, השואה ויציאת מצרים – זה הגיוני שהדבר ישפיע גם על הקולנוע והאופן בו אנחנו מסתכלים עליו. "צלף אמריקאי", סרטו החדש של קלינט איסטווד, היה יכול להיות עוד חלל בתחום המחקר הזה, אבל יש בו ייחודיות ביחס לסרטים אחרים: הוא מציג יחס הפוך בין הטראומה לפוסט: עיקר העלילה מתמקדת באתגרים הצבאיים וכן מעט הדילמות איתם מתמודד גיבור הסרט בעת שירותו בעירק. לעומת זאת, מעט (מדי) זמן מסך מוקדש להתמודדות שלו עם ההשפעות של השירות עליו. ישנם רגעים בהם אנו רואים אותו בבית, מדמיין רעשים ומפרש מעשים יומיומיים כמו מעשי לחימה, אבל הדבר נעשה באופן מעט קריקטורי ומהר מאד אנחנו כבר רואים אותו ברגע 'האחרי', חי חיים אמריקאים 'רגילים'. המהפך המהיר והבלתי מוסבר הזה, יחד עם החד-מימדיות באופן הצגת הצבא האמריקאי, הופכים את הסרט לחיה מוזרה, מין שיר הלל לאותו צלף אגדי עליו הסרט מבוסס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא נשבר" – ביקורת

"לא נשבר". ג'ק או'קונל.

אנג'לינה ג'ולי, ב"לא נשבר", סרטה השני כבמאית, הצליחה לגייס את מיטב אנשי הצוות שיעזרו לה להעביר אל הבד את הסיפור האמיתי רב התלאות של לואי זמפירנלי שמתפרש על שנים רבות. זהו סרט טוב, עם משחק מעולה, שלא מצליח להעביר עד הסוף את הסיבה שלשמה הוא נעשה.

מבלי לגלות יותר מדי על מה שקורה ב"לא נשבר" מדובר בסיפורו הדהים של לואי זמפירנלי, רץ אולימפי אמריקאי ממוצא איטלקי, שנלחם במלחמת העולם השנייה. הסרט מתחלק באופן ברור למספר חלקים (באיזשהו שלב מוותרים על קטעים מן העבר, ומעט חבל על כך) והוא מבוסס על ספר מ-2010 שכתבה לורה הילנברנד ונתקלה בסיפורו של לואי בעת התחקיר לספר העיון שכתבה ועליו היה מבוסס הסרט "סיביסקט" (2003). על כתיבת התסריט עבדו האחים כהן (שבין האוסקרים שלהם שניים לתסריט), ויליאם ניקלסון ("נל", "גלדיאטור", "עלובי החיים") וריצ'רד לה-גרוויס ("פישר קינג", "הגשרים של מחוז מדיסון")!

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חטופה 3" – ביקורת

"חטופה 3". ליאם ניסן.

את תולדות הקולנוע ניתן בעיקרון לחלק לשניים: לפני שליאם ניסן החל לשחק בסרטי פעולה ואחרי. אם כי ישנם חילוקי דעות מתי החל השינוי. ישנן אסכולות הגורסות כי זה החל עם "רוב רוי", יש יאמרו "מלחמת הכוכבים – אימת האפנטום" ואני כבר פגשתי מישהו שטען ש"רשימת שינדלר" היא המקום בו זה החל. אבל על דבר אחד נדמה שאין מחלוקת: "חטופה" מ-2008 מסמן סופית את השינוי שחל בניסן. השילוב בין אב מודאג שנוסע לפריז למצוא את ביתו שנחטפה בידי סוחרי נשים לבין סט הכישורים המיוחד שרכש לאורך השנים בסי.איי.איי יצרו סרט אקשן מותח ומטריד. אני רוצה להאמין שמחקרים רבים עוד יוקדשו להבין מה הוביל את ניסן לשינוי. ובין אם זה המוות של אשתו בתאונת סקי, או שמא המיאוס בגילום דמויות היסטוריות ששמם מופיע בשם הסרט, אבל כדאי גם לשאול את השאלה מתי הוא יחדל מזה? האם השתתפות ב"בלתי נשכחים" היא שתסמל את הסוף בשלב הזה בקריירה של ניסן?

ב"חטופה 3" ניסן עצמו לא מראה סימנים של עייפות ובניגוד לכוכבי סדרות אקשן אחרות לא נראה שהוא עושה עניין מהגיל שלו (62). לעומת זאת יש תחושה שהאנשים סביבו התעייפו מהעשייה של הסדרה. הדבר בולט בשתי נקודות: ראשית קטעי האקשן מועטים, ושנית, השינוי בקו העלילתי שגורר שינוי בז'אנר, כשהפעם מילס הוא במנוסה ולא הבת שלו. התוצאה היא פחות "מת לחיות" יותר "הנמלט". אוליבר מגטון שביים את החלק השני בסדרה מביים גם את החלק הזה, ולא מצליח ליצור משהו מעבר לחיקוי דהוי של שאר סרטי הסדרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחק החיקוי" – ביקורת

"משחק החיקוי". בנדיקט קומברבץ'.

חרף כל הבעיות שבו, ל"משחק החיקוי" שמורה פינה חמה בלב. הסיבה אולי נדמית איזוטרית, אבל בעיני היא משמעותית שכן היא חותרת במעט תחת אחת הבעיות הגדולות של ז'אנר הביוגרפיה. בנדיקט קומברבץ' (סדרת הטלויזיה "שרלוק", "אוגוסט: מחוז אוסייג'") המגלם את גיבור הסרט, המתמטיקאי אלן טיורינג, אינו בעל דמיון חזותי לדמות ההיסטורית. זה אולי שולי, ואף קטנוני, אך הוא מעיד גם משהו על כוונת הסרט: הוא לא חלק מהבגרות בהיסטוריה. אין לו שאיפה לאובייקטיביות. הסיפור ההיסטורי הוא קרקע לדיון ערכי ודרך להעברת מסר אידיאולוגי. אבל גם להעביר מסר צריך לדעת איך.

טיורינג, גאון מתמטי הצטרף לצבא הבריטי ב-1939 כדי לעזור במאמץ המלחמתי בפיצוח מכונת הצופן הגרמנית "אניגמה". כחלק מהמאפיינים (לפחות הקולנועיים) של גאונותו, טיורינג סובל ממגבלות חברתיות (היום בוודאי היו שולחים אותו לאבחון וטוענים שהוא על הספקטרום האוטיסטי) ולא מסתדר עם מפקדו (צ'ארלס דאנס, הוא טיווין לאניסטר מ"משחקי הכס") או חבריו ליחידה. למזלו הגאוניות שלו משכנעת את ראש ה-MI6 (מארק סטרונג, "גרין לנטרן") שמקדם את טיורינג להוביל את מאמץ הפענוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התאוריה של הכול" – ביקורת

"התיאוריה של הכל". אדי רדמיין.

"התאוריה של הכול" הוא פספוס ענק. לא כך היה צריך להיראות הסרט על סטיבן הוקינג, אחד האנשים המפורסמים שנולדו במאה ה-20 ועוד חיים היום, שדמותו מוכרת בשל גילוייו המדעיים כמו גם בשל מראהו וקולו הייחודיים (והרבה בזכות הניגוד הזה ביניהם).

ברור שקשה להעביר תאוריות מדעיות מסובכות להדיוטות, אך אין אפילו ניסיון להסביר במה מתבטאת גאונותו של האיש. את הוקינג ואשתו מגלמים אדי רדמיין ("עלובי החיים") ופליסיטי ג'ונס ("האישה הנעלמת"), והם -כמו כל השחקנים בסרט- טובים מאוד, אמנם, אך זו לא סיבה מספיק טובה לראות סרט (לפעמים, וגם זה רק לפעמים, זה יכול להספיק להצגה). מעבר לכך, ה"הומור" שלו ממש לא הצחיק אותי בשום שלב בסרט, אבל אני לא יודע אם זו בעיה בתסריט (שמבוסס על ספר שכתבה אשתו של הוקינג), בהגשה או בחוש ההומור של הוקינג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »