ביקורות קולנוע (עמוד 64)

"מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" – ביקורת #2

"מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר". ג'ון בויגה, דייזי רידלי.

אם המנהלים בדיסני – כיום הבעלים של המותג/עולם של "מלחמת הכוכבים" – היו רוצים להיות ציניקנים מוחלטים (ולא היו מפחדים מתגובת הקהל) הם היו עושים רימייק ל"מלחמת הכוכבים" ולא מוסיפים עוד פרק (ואז עוד כמה; ועוד כמה ספין-אופים; ואולי תכנית טלוויזיה; ובטח משחק מחשב). זה לא מופרך לחשוב שמישהו זרק את הרעיון הזה לאוויר לפני הרכישה של המותג מג'ורג' לוקאס, ולאחר צפייה בסרט השביעי בסדרה "הכוח מתעורר" אני חושב שיש הדים לרעיון הזה.

ולא שזו בהכרח בעיה. הרי חלק ניכר מהקולנוע ההוליוודי (ובטח הבלוקבסטרים) מבוסס על חומרים לא מקוריים. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מצליח לשלב בין המוכר (בדמויות, מבנה עלילה, רפרנסים ורפליקות) לבין החדש. החדשנות בולטת בעיקר בליהוק של הדמויות הראשיות: ראשית, ובהמשך למסורת של "משחקי הרעב" יש אישה צעירה/נערה שיודעת להילחם ולעמוד על שלה (דייזי רידלי) ולצידה גבר שחור (ג'ון בויגה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" – ביקורת #1

"מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר". ג'ון בויגה, דייזי רידלי.

קשה לכתוב על "מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" מבלי לגלות דברים שעדיף לראות. אולי אפרסם בקרוב ביקורת שכוללת פרטים רבים יותר על העלילה ומה חשבתי על הגילויים, האזכורים והתפניות שבו. את זו אפתח בכך שחיכיתי מאוד לסרט הזה (כמו עוד כמה אנשים בעולם) ומדובר בסרט המשך טוב ומהנה. הסרט הוא המשך ישיר לטרילוגיה המקורית. מלבד הדמויות המוכרות שחוזרות -האן סולו, ליאה, לוק, צ'ואי ועוד- הוא גם מתבסס על הסרטים הראשונים, מזכיר ומאזכר אותם. עם כל הדברים הטובים שיש להגיד על הסרט הראשון הזה בטרילוגיה החדשה (סרטי ההמשך יגיעו ב-2017 וב-2019), החיסרון הגדול שלו הוא שאין בו מספיק דברים חדשים ומקוריים ואני מקווה שבסרט השני יצליחו להשתחרר מהעבר. זהו גשר טוב לחזרה לאיכות הסיפור של שלושת הסרטים הראשונים, ואני מקווה שיתקדמו בכיוון הנכון. ולמרבה הצער, כצפוי אין שום סיבה לראות את הסרט בתלת-מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גשר המרגלים" – ביקורת

"גשר המרגלים". טום הנקס, מארק ריילנס.

רגע לפני כותרות הסיום של "גשר המרגלים", גיבור הסרט מביט מחוץ לחלון ברכבת הלוקחת אותו מהפרבר הניו יורקי בו הוא גר אל העיר הגדולה ורואה ילדים משחקים. הוא נזכר במה שהוא ראה בעת שהיה במזרח ברלין כחלק ממו"מ לחילופי שבויים אותו הוא ניהל. זהו דימוי זול שיחד עם עוד מחווה שמתרחשת ברכבת באים לסמל לנו שבארצות הברית הכול טוב לעומת רוסיה הקומוניסטית. דימוי פשטני שאני מאמין שאין צופה שלא יקלוט אותו. אני נאנחתי מהקלישתאיות, ועל כך אמרה שותפתי לצפייה: למה ציפית משפילברג?

ואכן, לטוב או לרע, שפילברג הוא שפילברג. לפעמים התוצאה הסופית מצוינת ("אי.טי", "דו"ח מיוחד") ולעיתים בלתי נסבלת ("מינכן"). ובהתאם ליוצר שעוד רגע מתחיל את העשור השמיני של חייו, הרבה פעמים התוצאה היא סבירה ומהנה. החלוקה הזו אף קיימת בתוך "גשר המרגלים" עצמו: חלקו הראשון היא דרמה משפטית עם קמצוץ מתח, מעט דרמה והרבה אידיאולוגיה גלויה. חלק זה לא מתרומם אבל ייאמר לזכותו שהוא גם לא מביך. מנגד, ברגע בו הגיבור של הסרט מעורב בעסקת חילופי מרגלים הסרט נהיה יותר מעניין, מותח ומוצלח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדינוזאור הטוב" – ביקורת

"הדינוזאור הטוב".

"הדינוזאור הטוב" הוא סרטם ה-16 של אולפני פיקסר, שלפני 20 שנה הביאו לעולם את "צעצוע של סיפור", הסרט הראשון באורך מלא שכולו נעשה באנימציה ממוחשבת, ושינה את ז'אנר האנימציה ואת הקולנוע. לפיקסר מאה אחוזי הצלחה בקופות של בתי הקולנוע, הישג חסר תקדים בתולדות הוליווד: 15 סרטים מצליחים מתוך 15. וכמה מהם גם מוצלחים? רובם! ובכל אחד ואחד מהם יצרו עולם משלו עם שלל דמויות ייחודיות ומזוהות. לכל חובב סרטים יש, כמובן, את הסרטים האהובים עליו של פיקסר ומבחר גדול של קטעים אהובים ובלתי נשכחים גם מהסרטים שלא בראש הרשימה. "הדינוזאור הטוב" נראה משגע. קשה להאמין שכל הטבע שאנחנו רואים הוא מעשה ידי אדם ומחשב. וזהו… זה הדבר היחיד הבלתי נשכח בסרט שאף אחד לא ישבץ בין הסרטים הטובים של פיקסר. הוא יצליח כמו כל הסרטים שלהם אך לא יגיע לגבהים של סרטם האחרון, "הקול בראש", שהוא בין שלושת הסרטים המצליחים ביותר שלהם אי פעם (יחד עם "צעצוע של סיפור 3" ו"מוצאים את נמו").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סטיב ג'ובס" – ביקורת

"סטיב ג'ובס". מייקל פסבנדר.

בדומה למוצרי אפל, גם סרטים על האיש שעומד מאחוריהם יוצאים כל כמה שנים, וגם הם לעיתים מאכזבים ולעיתים מרתקים. על מיסד אפל עולה כעת סרט חדש בשם הפשוט "סטיב ג'ובס", וזה ברור למה הוא זכה כבר לשני סרטים עלילתיים: הוא גאון, חריג, אקצנטרי, כריזמטי, לוזר ווינר בוזמנית – הוא עוף החול. החיים שלו הם סיפור הוליוודי קלאסי: הקים חברת טכנולוגיה חדשנית ומצליחה בגראז' שלו, סולק ממנה חזר והפך אותה לאחת החברות המצליחות בעולם. חומר קלאסי לסרט פיקסאר, ולאור המעורבות שלו בפיקסאר, אני לא אתפלא אם הסרט הבא עליו יעשה באולפנים אותם הקים.

אבל עד שתגיע שעתם של ג'ון לאסטיר ושות', על כיסא הבמאי הופקד הפעם דני בויל. בויל, שהקריירה שלו נעה בין סרטים מקוריים, מעט קיצוניים, עם דמויות שוליים ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"), לסרטים קיטשיים וקלישאתיים ("נער החידות מבומביי") מצליח לרוב להמנע מהפשטות שסרטים ביוגרפיים נוטים ליפול אליהם (ובמקרה הזה אפילו נעשה לאחרונה סרט כזה על אותה דמות). יתרה מזו, התסריט של ארון סורקין ("הרשת החברתית" – רחוק סרט אחד מטרילוגיה טכנולוגית) הוא אתגר לא פשוט. במקום להציג סיפור חיים, או חתיכה מהם, אנחנו מקבלים שלוש מערכות, כל אחת בזמן אמת העוקבת אחרי ג'ובס המתכונן להשקה של מוצר טכנולוגי חדש. במהלכן הוא נפגש עם משפחה, חברים, עמיתים ובעיקר האגו שלו. בויל מתמודד היטב עם האתגר, אבל גם לא מוסיף לו יותר מדי, ולעיתים מורגשת ההתרככות שלו מהשנים האחרונות, דבר המעלה את התהייה איך הוא יתמודד עם סרט ההמשך ל"טריינספוטינג" הצפוי לצאת בקרוב?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אחותנו הקטנה" – ביקורת

"אחותנו הקטנה".

יש מסטיקים שלעסתי במשך שעתיים שהיה להם יותר טעם מאשר לסרט היפני בן 128 הדקות האין-סופיות "אחותנו הקטנה". כמעט בזבוז אנרגיה לכתוב ביקורת על הסרט הסתמי הזה שהתחרה בפסטיבל קאן השנה. אני כמעט מרחם על השופטים שהיו שם השנה ונאלצו לצפות בו ובעוד אסונות מסרטי השנה. יחד אתו היו בתחרות "הלובסטר", סרט טוב אך רחוק ממעולה של גיורגוס לנתימוס ("שיני כלב"), וחמישה סרטים נוספים שראיתי, ששומר נפשו ירחק מכל אחד מהם: "סיקאריו" האמריקאי המשעמם, "אמא שלי" האיטלקי הגרוע, "המתנקשת" הטייוואני המרדים, "השקט שבפנים" שהיה צריך להיות רומן ולא סרט ו"ערכו של אדם" הצרפתי שמביא את החיים כדרמה משעממת לשיאה ונזכרתי בו בזמן הצפייה בסרט היפני הזה.

אמנם, לעומת "ערכו של אדם", ב"אחותנו הקטנה" הקטעים קצרים יותר והמצלמה לא נעה ונדה, אבל חוץ מזה גם במקרה הזה רואים קיום יומיומי, לרוב סתמי, חסר טעם, לא מעניין ונמשך. ב"ערכו של אדם" (אני לא מאמין שהצלחתי למצוא בו משהו טוב) לפחות התכוונו ליצור תמונת מצב של משהו, פה אפילו אין יומרה שכזאת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרימזון פיק" – ביקורת

"קרימזון פיק".

יש משהו מטעה ב"קרימזון פיק" של גיירמו דל טורו. על פניו, זהו סרט אימה על טבעי הכולל נערה היכולה לתקשר עם רוחות. זה לא עניין של ספויילר או חשיפת טווויסט, הדבר ברור מהטריילר ואף נאמר לנו בפתיחה של הסרט. אנחנו נכנסים לסרט בידיעה ברורה מה צפוי לנו. אבל זוהי בעצם כסות. עיקר האימה נובע מגורמים אנושיים בלבד. בכלל, בניגוד לסרטים אחרים בז'אנר, הרוחות הן פסיביות, משמשות כמורות דרך או מדריכות לגיבורה.

דל טורו שב לעולם הפנטזיה והרוחות אחרי ההתנסות שלו עם רובוטים ב"פאסיפיק רים". הז'אנר והפנייה לקהל פחות-צעיר (שבאה לידי ביטוי גם באיטיות של הסרט) מאפשרים לו לחזור לקיצוניות הגרפית של האלימות כפי שהתנסה בו כבר ב"מבוך של פאן". למרות זאת והודות לצילום העדין והאופן בו האפלה מצטלמת, זה מרגיש בטוב טעם (עד כמה שזה יישמע מוזר). ברם כל הוויזואליה הזו לא יכולה להחליף תסריט חלש. דל טורו רצה לעשות רומן גותי, ואכן הצליח – אלא שבלי אמירה או תוספת על ז'אנר ישן, יש תחושה של טעם של פעם. הסרט אף מתרחש בסוף המאה ה-19 בהתאם לרומנים הגותיים. אני לא בטוח שניתן להציג עלילה גותית בתקופה אחרת, אבל זה לפחות היה יכול להיות מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקס הזועם: כביש הזעם" – ביקורת

"מקס הזועם: כביש הזעם". טום הארדי.

הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" אמנם מציג עלילה ממוחזרת וחסרת היגיון, אך היא מוקפדת דיה כדי לא לחרב את מופע החזון הויזואלי המרהיב של הסרט. הויזואליה הזו היא למעשה כל הסרט, והיא לחלוטין משגעת את העיניים.

הבמאי-תסריטאי-מפיק האוסטרלי ג'ורג' מילר פתח את הקריירה העלילתית שלו ב-1979 עם הסרט "מקס הזועם" בכיכובו של מל גיבסון צעיר ולא מוכר דיו, שאינו זכור על ידי רבים. הסרט גם לא עובר את מבחן הזמן, אך נוצרו לו שני סרטי המשך בידי מילר, לא ממש טובים ממנו. האחרון בהם היה בשנת 1985, ואחריו התפנה מילר לז'אנרים אחרים, כמו של "המכשפות מאיסטויק" (1987), "בייב בעיר הגדולה" (1998) ושני סרטי "תזיזו ת'רגליים". אמנם מילר התקדם לז'אנרים אחרים והעולם לא זכר במיוחד את "מקס הזועם" (כנראה שרוב תהילתו מבוססת על גיבסון, שהפך למגה כוכב מאוחר יותר, לפני דעיכתו עם הערותיו האנטישמיות החוזרות ונשנות), אך בכל זאת הוציא לפועל סרט נוסף בסדרה, 36 שנים אחרי הראשון. השאלה הראשונה שקופצת לראש היא מי בכלל היה צריך עוד סרט?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מר הולמס" – ביקורת

"מר הולמס". איאן מק'קלן.

"מר הולמס" הוא סרט טוב, אך לא מדהים ואין בו משהו יוצא דופן, מיוחד או בלתי נשכח. לטוב ולרע זהו סרט קטן ושקט. איאן מקלן מצוין בתפקיד שרלוק הולמס וקשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד במקומו. כמו כן, הסרט מעוצב בצורה מושלמת, כל רחוב וחדר, כל בגד, עד אחרון החפצים והפריטים הקטנים שיש בכל מקום.

איאן מקלן (סרטי "שר הטבעות" ו"אקס-מן") מגלם איש זקן שידע תהילת עבר, המתגורר באחוזה כפרית עם סוכנת בית ויש לו קשר עם צעיר שעובד בגינה. כאן מסתיים הדמיון בין "אלים ומפלצות" שכתב וביים ביל קונדון (שעליו זכה באוסקר לתסריט מעובד) על הבמאי ג'יימס וייל ו"מר הולמס" שקונדון ביים. בעוד הצעיר שם היה גנן בוגר שגילם ברנדון פרייזר, במקרה הזה מדובר בילד שמגלם בצורה נהדרת מיילו פרקר (שזהו סרטו השני ובשנה הבאה נוכל לראות אותו בסרט החדש של טים ברטון, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"על חבל דק" – ביקורת

"על חבל דק". ג'וזף גורדון-לויט.

גיבור הסרט "על חבל דק" מתאר את המעשה בו מתמקדת העלילה – הליכה על חבל בין שני מגדלי התאומים ז"ל – כמעשה אמנות. למרות זאת, אף לא לרגע אחד לאורכו של הסרט הרגשתי שאני צופה ביצירת אמנות. אם כבר, התחושה הייתה שאני צופה ביצירה טכנולוגית. נכון שישנן יצירות בהן הגבול בין השניים מטושטש ולא ברור, אבל לי היה נדמה שהבמאי רוברט זמקיס כל כך התאהב בחזון הוויזואלי שלו, עד שנזנחה מלאכת הסיפור הקולנועית. ואכן, המראה של הסרט הוא חד פעמי. רגעי ההליכה בין התאומים הם מרהיבים ועוצרי נשימה. ולא רק הם. לכל אורכו של הסרט הצילום של דריוס וולסקי מהפנט אותך, אבל למרות זאת האופן בו הסיפור מתגלגל מוציא אותך ממנו. אין זה מפתיע כשזה מגיע מזמקיס, שיותר משלושים שנה מוביל ומתנסה בשימוש בטכנולוגיות חדישות בקולנוע ("מי הפליל את רוג'ר ראביט?", "רכבת לקוטב" ואחרים) לא קופא על שמריו. אך בניגוד למקרים אחרים, נדמה שהפעם הוא מעדיף את הטכנולוגי על פני הקולנועי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אגדת האחים קריי" – ביקורת

"אגדת האחים קריי". טום הארדי, פעמיים.

ברוכים הבאים לתקופת האוסקרים. זוהי התקופה בשנה בה נרשמת עלייה תלולה במספר הסרטים המבוססים על מקרים אמתיים המוקרנים בבתי הקולנוע. לראיה, רק השבוע עלו שלושה כאלו בישראל: "התוכנית" על  לארס ארמסטרונג, "על חבל דק" על לוליין שהילך בין מגדלי התאומים ז"ל ו"אגדת האחים קריי" על גנגסטרים לונדוניים בשנות השישים. שלושה סרטים, שלוש ארצות ועל פני 50 שנה. לרוב, סרטים מסוג זה מנסים לשאוב השראה מההישגים העל אנושיים של הדמויות (לרמות את מארגני הטור דה פארנס, לפרוץ ולהלך על הבניינים הגבוהים בעולם ולשלוט בעולם הפשע הלונדוני בהתאמה) אבל שוכחים להעמיק ולהתעסק בדרמה האנושית. לרוב אחרי צפייה בסרטים מסוג זה אני נותר עם תחושה שהיוצרים הסתפקו בהצגתו של סיפור קורע לב או מעורר השראה, ומאמינים שהקסם הקולנועי יעשה את שלו משם.

המקרה של "אגדת האחים קריי" אינו שונה. זהו סרט הביוגרפי השני ברציפות אותו בריאן הלגלנד כותב מביים אחרי "42", סרט על כוכב הבייסבול ג'קי רובינסון. הלגלנד שזכה באוסקר על הכתיבה של "סודות אל.איי" והיה מועמד על "מיסטיק ריבר" לא מצליח לייצר סרט שיותיר חותם כמו שני אלו. יש הרגשה שאנו צופים מהצד בהתרחשות ואף אחד לא מנסה  להכניס אותנו לתוך "האקשן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פן" – ביקורת

"פן". לוי מילר.

בכל דור ועשור יש גרסה נוספת לסיפור פיטר פן. "פן" הוא סיפורו של פיטר שמגיע לארץ לעולם לא כמה שנים לפני שהוא פוגש את וונדי ואחיה בסיפור המוכר. הסרט אינו משעמם, אך הוא לא ממש מעניין, הוא לא מלהיב, מצחיק, מקורי או מיוחד. הוא מבוים רע והחלקים השונים שלו לא מתחברים יחד.

בקריינות (המיותרת בפתיחה בלבד) מסבירים לנו שזהו סרט מקדים (prequel). הילד היתום פיטר סובל בבית היתומים בלונדון שבו התגורר מאז שהיה תינוק. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה (אין סיבה או משמעות לכך, אבל שיהיה). כמו ילדים רבים בבית היתומים הוא נחטף בספינה מעופפת אל ארץ לעולם לא. ופיטר לא כל כך כועס או מפחד כי שם הוא מקווה למצוא את אמו שמסרה אותו לאימוץ (אמנדה סייפרד מ"מאמא מיה" בתפקיד קטנטן). יש גם שודד ים שכועס ולא ברור מה הוא רוצה (שאותו מגלם יו ג'קמן ויש לו איזה קטע עם להיראות צעיר, שחתכו או שאינו מפותח כמו שצריך), את טייגר לילי (רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון") ודמויות נוספות המוכרות מהספר "פיטר פן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »