ביקורות קולנוע (עמוד 79)

"כל הזמן שבעולם" – ביקורת

"כל הזמן שבעולם". רייצ'ל מק'אדמס עם דומנל גליסון.

מה הייתם עושים לו יכלתם לנסוע בזמן לאחור? משנים את בחירותיכם? מתקנים טעויות? "כל הזמן שבעולם" מציע תשובות אבל באופן ממש פרטני ומלא. הקומדיה הבריטית מציגה בנימוס מנומנם את חייו של בחור המסוגל לנסוע לאחור בזמן. את כל חייו. היכולת המופלאה אינה נקשרת באירוע מסוים, לא עוזרת לו להציל אף אחד, אינה מפרידה בינו לבין אהובתו. היא פשוט שם וכמה נחמד. מה שמתחיל מחויך ובעל פוטנציאל אדיר מתברר כקומדיה שמרנית, כמעט ביוגרפית, קצת מייגעת ולגמרי מפוספסת.

ריצ'ארד קורטיס, תסריטאי סרטים מצליחים כגון "נוטינג היל" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", חוזר לביים בשלישית עם קומדיה רומנטית אך הפעם הקסם אינו לצידו. נראה כי הכנסת הגורם העל טבעי גרמה לכך שקורטיס יציע עלילה שאין בה עניין והיא נאחזת ביכולתו המופלאה של הגיבור הראשי. הבעיה מתחילה בכך שלאותה יכולת אין השפעה משמעותית על העלילה השגרתית וכך אין לצופה במה להיאחז- חיים שגרתיים מחד, יכולת מנומנת מאידך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יסמין הכחולה" – ביקורת

"יסמין הכחולה". פיטר סארסגארד, קייט בלאנשט.

נטלי: ב"יסמין הכחולה" לוקח אותנו וודי אלן לצד היותר רציני שלו, עם רמיזות לקומדיה רומנטית א-לה-וודי סטייל, והתוצאה בסוף קצת מבולבלת בדיוק כפי שניתן לצפות שיהיה. לא מדובר ביצירה הקולנועית החשובה ביותר של אלן, וגם לא בכישלון טוטאלי. בסך הכל עוד סרט, הפעם מעט יותר עמוק מבדרך כלל, על גבול המלנכולי (אבל לא עובר את הגבול באמת), שבסופו קשה להחליט אם היה שווה לראותו או לא, אבל בכל מקרה אין שום כעס על בזבוז זמן או משהו כזה. איפשהו שם באמצע נחה לה הדעת.

דווקא סרטים כאלה בהם קשה להחליט אם הם מיותרים או שווים זמן קולנוע – הם הסרטים שנשארים לך בראש זמן רב יותר מהאחרים. העיסוק במחשבות על הסרט, ניתוחים, ניסיונות לבחור צד – עמוקים יותר מבדרך כלל. הפועל היוצא הוא שבסופו של דבר, קשה להתעלם מהמקום שתופס סרט כזה, במודעות ובמחשבה, מה שמוביל אותך להאמין שאכן מדובר בסרט טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן פיליפס" – ביקורת

"קפטן פיליפס". טום הנקס.

ניסיונם של פיראטים סומליים להשתלט על ספינת מסע אמריקאית מסתבך והופך למסע חטיפה של קפטן הספינה, הלא הוא "קפטן פיליפס". טום הנקס מככב בסרט הפעולה כקפטן החטוף וכמו תמיד מותיר אחריו שובל של צדקנות והירואיות מהזן האמריקאי הסטריאוטיפי ביותר. מצד שני, לולא כיכובו של הנקס, כנראה שאיש לא היה טורח סביב הסרט הזה. אמנם יש בו רגעי פעולה קצביים וטובים אך כלל הצפייה מותירה תחושה של סרט שמוסיקת הרקע המותחת שלו מתאמצת לחפות על דלות עלילתית.

פול גרינגראס בעל הוותק בסרטי פעולה ("טיסה 93"), ביים את הסרט; ריצ'ארד פיליפס ובילי ריי אמונים על התסריט, שלמעשה מבוסס על הספר המתאר את סיפור החטיפה. מאחר ולריי יש ניסיון בכתיבת תסריט לסרטי פעולה המבוססים על ספרים, כגון "משחקי הרעב", אפשר להעלות השערה שאולי הבעיה נעוצה בהבדל הקיים בין עיבוד סיפור בדיוני לבין עיבוד סיפור ביוגרפי לכדי תסריט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיאנה" – ביקורת

"דיאנה". נעמי ווטס.

ישבתי בתורים בבית מרקחת של קופת חולים יותר מעניינים מהסרט "דיאנה" על הנסיכה דיאנה, "האישה הכי מפורסמת בעולם" כפי שחוזרים ואומרים בסרט לפחות 16 פעמים. כמו בפרק של "סיינפלד" שבו איליין נאלצת לצפות שוב ב"הפצוע האנגלי", באיזשהו שלב גם אני רציתי לצעוק "שתמות כבר!"

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דון ג'ון" – ביקורת

"דון ג'ון". סקרלט ג'והנסון, ג'וזף גורדון-לויט.

אחד מתפקידיו הזכורים ביותר של ג'וזף גורדון-לוויט היה ב-"500 ימים עם סאמר". שם הוא שיחק את הגיבור הביישן שמנהל מערכת יחסים הפכפכה עם בחורה בה הוא מתאהב ממבט ראשון. גורדון-לוויט שבעשרים שנה האחרונות מגלם לרוב ואריאציות של אותו בחור ביישן (אפילו כשהוא משחק רוצח שכיר כמו ב"לופר") ממשיך לעבד את הדמות בסרט הראשון אותו ביים וכתב "דון ג'ון". הפעם הוא מציג את גרסת הערס האיטלקי מ"ג'רזי שור". במקום בל אנד סבסטיאן יש את מארקי מארק. במקום זואי דשנאל הוא מתאהב בסקרלט ג'והנסון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המשרת"- ביקורת

"המשרת". פורסט ויטקר.

בתוך ארבע שנים ביים לי דניאלס את "פרשס" הבינוני (והלא מרגש), "העיתונאי" המביש (אחד הסרטים הגרועים של 2012) ועכשיו את "המשרת" הנוראי. "המשרת" הוא דרמה היסטורית בהשראת סיפורו האמיתי של משרת שחור שעבד בבית הלבן במשך למעלה מ-30 שנה. אותו משרת הוא ססיל גיינס (פורסט ויטקר, "המלך האחרון של סקוטלנד"), המשרת שהגיש משקאות לשמונה נשיאי ארצות הברית. אנו מלווים אותו ואת משפחתו לאורך העשורים הסוערים של המאבק של השחורים למען שוויון זכויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"3096 ימים" – ביקורת

"3096 ימים".

ב-1998, בהיותה בדרך לבית הספר, נחטפה נטאשה קמפוש, ילדה אוסטרית בת 10, על ידי וולפגנג פריקלופיל. קמפוש הוחזקה על ידי פריקלופיל במשך 8 שנים, אז הצליחה להימלט. פרטי החטיפה המזעזעת התבררו בהמשך כאשר נמצא המרתף האטום שבו הוחזקה וכן בעזרת ביוגרפיה שכתבה קמפוש. כעת תחת השם "3096 ימים", כמספר הימים בו הוחזקה קמפוש בשבי, מובא סיפור החטיפה אל המסך הגדול. הסרט אינו מציע משחק מעולה וככלל הוא אינו מוצר קולנועי משובח אך לטובתו ניתן לומר שהוא מצליח להעביר את החוויה הקיצונית והקשה בה הייתה נתונה קמפוש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בית לחם" – ביקורת

"בית לחם". משמאל: צחי הלוי, אפרת שנפ, יוסי עיני. צילום: ורד אדיר

הבמאי יובל אדלר מצליח בסרט הביכורים שלו "בית לחם" היכן שיוצרים ישראלים נכשלים רבות כל כך: לשמור על ענין ומתח בעלילה, לאורך כל זמן הצפיה. אורכו של הסרט קצת יותר משעה וחצי, ואפילו דקה אחת מזמן זה אינה מרגישה מוגזמת או נמרחת. העיסוק של הסרט בסכסוך הישראלי-פלשתיני החרוש לעייפה עשוי היה להרתיע, אבל אדלר מצליח ליצור קולנוע פופולרי ישראלי מרשים, שקל ביותר להמליץ על הצפיה בו.

יובל אדלר חתום על הבימוי והתסריט של הסרט, אותו כתב עם העיתונאי והכתב לענייני ערבים, עלי ואקד. אדלר סיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטת תל אביב במתמטיקה ופיסיקה, בהמשך סיים דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ולבסוף החליט לכתוב ולביים סרטים – כשזהו סרטו העלילתי הראשון. כמו אדלר, גם שלושת השחקנים הראשיים בסרט מככבים זו הפעם הראשונה בסרט עלילתי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צעירה ויפה" – ביקורת

"צעירה ויפה". מארין ואכט, יוהן לייסן.

במרכז סרטו החדש של פרנסואה אוזון, "צעירה ויפה", עומדת איזבל בת ה- 17 המגלה את עצמה דרך מיניותה. כשם הסרט כך מהותו- העלילה מתרכזת במשמעויות של היות הגיבורה צעירה ויפה (מאוד). מירב המניעים או ההשלכות של חד ממדיות זו אינם בנמצא ורק לעיתים נרמזים. אוזון נמנע משיפוטיות ומציע סרט נגה אודות גיבורה חזקה ועצובה כאחד, שעל אף שמיניותה היפהפיה מוצעת לצופה בנדיבות, הוא בכל זאת נותר בתחושה כי לא גילה אודותיה דבר. אסתטי ועשוי היטב, מלא עירום ומין אך פרובוקטיבי במהותו ולא בויזואליות שלו, "צעירה ויפה" אינו פשוט לצפיה או הבנה אך הוא טורד את המחשבה הרבה לאחר שכותרות הסיום מופיעות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ובס" – ביקורת

"ג'ובס". אשטון קוצ'ר.

Extra, extra, read all about it! סטיב ג'ובס, האיש שהביא לעולם את משפחת ה-i, היה גאון כריזמטי! ויש עוד- מלחשים במסדרונות שהוא היה גם חסר כישורים חברתיים. וואו, זה מוסיף מורכבות עצומה לדמותו האניגמטית. ללא ספק ניתן להציב את הסרט "ג'ובס" בחוד החנית של עשייה קולנועית מתוחכמת השמורה רק לסרטים שאתה נתקל בהם בכבלים כשאתה חולה. תוסיפו לזה את אשטון קוצ'ר המשתדל ומנת יתר של נאומי השראה וראו את עצמכם פטורים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בעיניים של מייזי" – ביקורת

"בעיניים של מייזי". אלכסנדר סקארסגרד, אונטה אפריל וג'וליאן מור.

בשנת 1897 כתב הסופר האמריקאי הנודע, הנרי ג'יימס, נובלה בשם 'מה שמייזי ידעה'.  הסיפור מתואר דרך עיניה של מייזי, קורבן לקרב גירושים מכוער, ילדה צעירה הכלואה במשפחה לא מתפקדת. יותר ממאה שנים מאוחר יותר מגיע אל מסך הקולנוע הסרט "בעיניים של מייזי" והוא רלוונטי כאילו נכתב בימינו אנו.

בעיבוד מצוין ועכשווי, שמדגיש את הרלוונטיות והכישרון של ג'יימס, נפרשת דרמה שקטה, הולכת ונעצבת, אודות עולמה הכאוטי והמכאיב של מייזי. יותר מכל אלמנט אחר, את כל מה שמוצלח ומרגש בסרט ניתן לזקוף לזכותה של אונטה אפריל, הכוכבת הצעירה המגלמת את מייזי. נוכחותה הילדית והנבונה נושאת גם את הרגעים החלשים יותר בעלילה ורק בשביל הכוח הרגשי שהילדונת הזו מצליחה לייצר, הצפייה שווה בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קיק-אס 2" – ביקורת

"קיק-אס 2". קלואי מורץ, אהרון ג'ונסון.

במהלך "קיק אס 2" ישנו קטע בו אחד החברים של קיק אס רוצה לקחת חלק בטרנד של גיבורי על ומחפש לעצמו זהות משלו. אבל כל הרעיונות שלו הם וריאציות וחיקויים של קיק אס המקורי – ולכן קיק אס וחבר אחר לועגים לו. סצנה זו מתמצתת את הסרט עצמו: חיקוי דהוי של הסרט המקורי שלא החליט מי הוא ומה הוא.

את מקומו של מתיו ווהן על כיסא הבמאי תופס הפעם ג'ף וודלו שעיקר נסיונו הוא "לעולם אל תיכנע". בין שני הסרטים יש דמיון רב, בעיקר העובדה ששניהם נעים בין שני ז'אנרים: במקרה של "קיק אס 2" בין סרט גיבורי-על לסרט תיכונים. אבל אין זה שילוב בין השניים, אלא נדמה יותר כמו שתי עלילות המתקיימות זו במקביל לזו וחוברו יחדיו באופן מלאכותי לסרט אחד רק כדי שכל השחקנים מהסרט הראשון יזכו לקצת זמן מסך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »