ביקורות קולנוע (עמוד 78)

"צעירה ויפה" – ביקורת

"צעירה ויפה". מארין ואכט, יוהן לייסן.

במרכז סרטו החדש של פרנסואה אוזון, "צעירה ויפה", עומדת איזבל בת ה- 17 המגלה את עצמה דרך מיניותה. כשם הסרט כך מהותו- העלילה מתרכזת במשמעויות של היות הגיבורה צעירה ויפה (מאוד). מירב המניעים או ההשלכות של חד ממדיות זו אינם בנמצא ורק לעיתים נרמזים. אוזון נמנע משיפוטיות ומציע סרט נגה אודות גיבורה חזקה ועצובה כאחד, שעל אף שמיניותה היפהפיה מוצעת לצופה בנדיבות, הוא בכל זאת נותר בתחושה כי לא גילה אודותיה דבר. אסתטי ועשוי היטב, מלא עירום ומין אך פרובוקטיבי במהותו ולא בויזואליות שלו, "צעירה ויפה" אינו פשוט לצפיה או הבנה אך הוא טורד את המחשבה הרבה לאחר שכותרות הסיום מופיעות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ובס" – ביקורת

"ג'ובס". אשטון קוצ'ר.

Extra, extra, read all about it! סטיב ג'ובס, האיש שהביא לעולם את משפחת ה-i, היה גאון כריזמטי! ויש עוד- מלחשים במסדרונות שהוא היה גם חסר כישורים חברתיים. וואו, זה מוסיף מורכבות עצומה לדמותו האניגמטית. ללא ספק ניתן להציב את הסרט "ג'ובס" בחוד החנית של עשייה קולנועית מתוחכמת השמורה רק לסרטים שאתה נתקל בהם בכבלים כשאתה חולה. תוסיפו לזה את אשטון קוצ'ר המשתדל ומנת יתר של נאומי השראה וראו את עצמכם פטורים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בעיניים של מייזי" – ביקורת

"בעיניים של מייזי". אלכסנדר סקארסגרד, אונטה אפריל וג'וליאן מור.

בשנת 1897 כתב הסופר האמריקאי הנודע, הנרי ג'יימס, נובלה בשם 'מה שמייזי ידעה'.  הסיפור מתואר דרך עיניה של מייזי, קורבן לקרב גירושים מכוער, ילדה צעירה הכלואה במשפחה לא מתפקדת. יותר ממאה שנים מאוחר יותר מגיע אל מסך הקולנוע הסרט "בעיניים של מייזי" והוא רלוונטי כאילו נכתב בימינו אנו.

בעיבוד מצוין ועכשווי, שמדגיש את הרלוונטיות והכישרון של ג'יימס, נפרשת דרמה שקטה, הולכת ונעצבת, אודות עולמה הכאוטי והמכאיב של מייזי. יותר מכל אלמנט אחר, את כל מה שמוצלח ומרגש בסרט ניתן לזקוף לזכותה של אונטה אפריל, הכוכבת הצעירה המגלמת את מייזי. נוכחותה הילדית והנבונה נושאת גם את הרגעים החלשים יותר בעלילה ורק בשביל הכוח הרגשי שהילדונת הזו מצליחה לייצר, הצפייה שווה בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קיק-אס 2" – ביקורת

"קיק-אס 2". קלואי מורץ, אהרון ג'ונסון.

במהלך "קיק אס 2" ישנו קטע בו אחד החברים של קיק אס רוצה לקחת חלק בטרנד של גיבורי על ומחפש לעצמו זהות משלו. אבל כל הרעיונות שלו הם וריאציות וחיקויים של קיק אס המקורי – ולכן קיק אס וחבר אחר לועגים לו. סצנה זו מתמצתת את הסרט עצמו: חיקוי דהוי של הסרט המקורי שלא החליט מי הוא ומה הוא.

את מקומו של מתיו ווהן על כיסא הבמאי תופס הפעם ג'ף וודלו שעיקר נסיונו הוא "לעולם אל תיכנע". בין שני הסרטים יש דמיון רב, בעיקר העובדה ששניהם נעים בין שני ז'אנרים: במקרה של "קיק אס 2" בין סרט גיבורי-על לסרט תיכונים. אבל אין זה שילוב בין השניים, אלא נדמה יותר כמו שתי עלילות המתקיימות זו במקביל לזו וחוברו יחדיו באופן מלאכותי לסרט אחד רק כדי שכל השחקנים מהסרט הראשון יזכו לקצת זמן מסך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מי מפחד מהזאב הרע" – ביקורת

"מי מפחד מהזאב הרע".

כאשר ילדה נעדרת מתגלה קשורה לכסא ביער, מלאה בדם, עם תחתונים מופשלים ובלי ראש, שני אנשים נפרדים מחליטים לקחת את החוק לידיהם. ברגעי אימה מצמררים המתובלים בהומור מושחז ומטריד, "מי מפחד מהזאב הרע" פורס דרמת נקמה הומוריסטית, מושכת ולא פשוטה לצפייה כאחד. ללא ספק סרט השמור לחובבי ז'אנר האימה וללא ספק הבטחה להנאה קיצונית עבור כל מי שויזואליות חכמה ומוקפדת מרגשת אותו. על אף שהשלם התסריטאי סובל מכמה קשיים משמעותיים, האסתטיקה המופלאה – והיא מופלאה – והסצינות הפרטניות הנהדרות, המצחיקות והמטרידות, כל אלה גורמים לכך שעבור כל מי שאוהב לפחד מזאבים וכל מי שמעוניין בשיעור מאלף בחשיבות הסינמטוגרפיה, זה הסרט לצפות בו.

אהרון קשלס ונבות פפושדו הם הצמד העומד מאחורי התסריט והבימוי. עבודתם הקודמת של השניים, "כלבת", הייתה לאחד הסרטים הישראלים הנצפים ביותר של 2010 ולכזה שזכה להצלחה חסרת תקדים בזירה הבינלאומית. לדבריהם, הרעיון לסרטם החדש נולד במהלך מסע הפסטיבלים שלהם והוא מושפע מז'אנר האימה הדרום קוריאני האהוב על השניים. העובדה שקשלס עצמו הוא מרצה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ספציפית לקורס בנושא סינמטוגרפיה (הסגנון הויזואלי של יצירה קולנועית), ניכר בכל פריים של הסרט והויזאוליות יוצאת הדופן שלו הופכת לאחד ממוקדי הכוח המייחדים אותו ומעלים אותו לדרגת הישג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנחנו המילרים" – ביקורת

"אנחנו המילרים". ג'ניפר אניסטון.

ב- 96' לדמי מור התחשק להוכיח שיש לה גוף הורס וכך נולד "סטריפטיז", סרט שלא מציע לקהל דבר מלבד התפעלות מגופה האקרובטי של מור. כמעט 20 שנה מאוחר יותר, אם אתם מעוניינים להתפעל שוב, הפעם מגופה של ג'ניפר אניסטון, אתם מוזמנים לצפות ב"אנחנו המילרים". אמנם בסרט יש עוד התרחשויות מלבד אניסטון המתפשטת אך מאחר ולה עצמה אין שום תועלת דרמטית מלבד ריקודים בעירום ובנוסף, שאר העלילה לא ממש מוצלחת, לראות את אניסטון מתפתלת בסט הורס של בגדים תחתונים הופך לסיבה די מרכזית. מצחיק לעיתים, משתדל מאוד לשמור על ניקיון והגיון ובכל זאת, לא יותר מקומדיה אמריקאית צפויה ומעייפת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרנויה" – ביקורת

"פרנויה". ליאם המסוורת'.

"פרנויה" הוא מותחן לא מותח, חסר תחכום, עם דיאלוגים ש- עמדתי לכתוב מלאי קלישאות אבל בעצם- אין בהם משהו חוץ מקלישאות, ועם חורים בעלילה יותר גדולים מגוש האירו. מי שראה את הקדימון כבר יודע את כל מה שקורה בסרט וגם אם מתעלמים מחוסר ההיגיון שבו, קשה להפיק ממנו הנאה.

הסרט נפתח עם קריינות איומה של אדם קסידי (ליאם המסוורת' מ"משחקי הרעב", שאם לא ידעתם שהוא חתיך, אז תראו אותו בסרט שוב ושוב בלי חולצה; הוא גם אחיו של כריס, שמגלם את גיבור העל "ת'ור"). לו היו מתחילים את הסרט ברגע שהקריינות נפסקת, לא היינו מרגישים בחסר. ואם כבר יש קריינות, חבל שלא סיפר לנו את כל מה שמעבירים לנו בדיאלוגים מאולצים ולא-אמינים בתחילת הסרט ("אתה יודע שעבדנו על זה ארבעה חודשים וזאת ההזדמנות הגדולה שלנו").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רווח וכאב" – ביקורת

"רווח וכאב". מארק וולברג.

בדבר ימי הקולנוע עוד יכתב על השנים האבודות של מייקל ביי: בין 2006 ל-2013 בו היה נדמה שהוא התמסחר לחלוטין והחל לעבוד עבור 'הסברו' וסדרת סרטי רובוטריקים. למעשה בזמן שהוא 'ביים' את אנשי האפקטים, הוא יצא למסע גילוי עצמי, מסע שבסופו נולד אחד הסרטים היותר מופרעים, ביקורתיים ומהנים, שלא יאמנו שבאמת נעשו (או התרחשו במציאות). יש אנשים שנוסעים להודו כדי למצוא את עצמם וחוזרים כדי ללמוד תעשיית הנדסת תעשייה וניהול. ויש אנשים שעושים רובוטריקים וחוזרים עם סרט של האחים כהן על ספיד.

העניין ב"רווח וכאב" הזה שהוא בו בזמן סרט של מייקל ביי ובו בזמן פרודיה עליו. אם הדבר הכי גרוע לומר על יוצר זה שהוא נראה כמו מישהו שמנסה לחקות אותו, אז מייקל ביי עשה סרט של מישהו שצוחק על מייקל ביי. מצד אחד יש כאן את כל מה שאפשר לצפות מסרט של מייקל ביי: גברים שרירנים, אלימות, נשים שהן לא יותר מאובייקט, ערכים אמריקאיים והילוך איטי. אבל התוצאה היא הקצנה על גבול ההגחכה של כל אלו, מה שמייצר ביקורת בלתי פוסקת על אותם ערכים. הגיבורים של הסרט כל כך טיפשים, שכמעט בלתי אפשרי לצחוק עליהם בלי לרחם עליהם. אבל ביי עושה את זה, תוך ביקורת על החלום האמריקאי, המוסר שנגזר ממנו וכל האנשים שמנסים למכור אותו ובעיקר מרוויחים ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העולם על פי דנקן" – ביקורת

"העולם על פי דנקן".

"העולם על פי דנקן" מציג דרמה קומית בגובה העיניים, מלאה בחום ובחמלה. העלילה מספרת על דנקן, מתבגר גמלוני ושתקן, הנאלץ לבלות את חופשת הקיץ עם אמו, בן זוגה ובתו. כשכל המבוגרים סביבו מתנהגים כילדים מוצא דנקן את מקומו בפארק מים מקומי לצד הבחור שמנהל אותו. "העולם על פי דנקן" אינו מושלם כלל ויש בו רגעים צולעים וחלשים. עם זאת, כוחו של הסרט טמון בכך שאין בו יומרנות ויש בו אוסף עשיר של דמויות אנושיות, פגועות ופגומות, שהסרט מקפיד שלא לתקן אותן אלא לחבק אותן בחיוך ואהבה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פסיפיק רים" – ביקורת

"פסיפיק רים".

גיא: ל"פסיפיק רים" יש (או יותר נכון, אין) את כל מה שצריך כדי להפוך לסרט מטופש ובזבוז זמן וכסף: עלילה מטופשת, צפויה ומלאת חורים; קאסט אלמוני הנעדר יכולת משחק; ודמויות ראשיות שהינן דינוזאורים חיזריים ענקיים ורובטריקים ענקיים ש'הולכים מכות' בהילוך איטי במים… אבל איכשהו, באופן בלתי מוסבר, החבילה כולה מצליחה להחזיק סרט די מהנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וולברין" – ביקורת

"וולברין". יו ג'קמן.

אחת האופציות להבין סרט היא דרך השם שלו: לסרט השישי בסדרת אקס-מן העוסק בהמשך קורותיו של של וולברין קוראים "וולברין" בעוד לסרט הקודם עליו קראו "אקס- מן המקור: וולברין". מבחינה כרונולוגית הסרט אינו המשך ל"אקס-מן המקור: וולברין" ואינו מספר מה קרה מהרגע בו הוא איבד את הזיכרון בסוף הסרט הקודם ועד לפגישתו עם ה"אקס מן" בסרט הפותח את הסדרה – אלא מדובר בהמשך ל"אקס-מן 3: המפלט האחרון".

בעוד שסרטי קומיקס הרגילו אותנו שסרטי מקורות מנסים לחדור לנפש הגיבור, במקרה של "וולברין" זה דווקא ההיפך: סרט ההמשך הוא סרט של חיפוש עצמי וגילוי עצמי, בעוד הראשון היה חשיפת ההיסטוריה של הדמות וניסיון להבין את מניעיה – אך דווקא ככזה הוא היה נטול עומק. לאור זאת, הסרט החדש מעניין הרבה יותר מקודמו (לא שזו חוכמה) אך עדיין חסר בו משהו כדי להיות בליגה של סרטי הקומיקס המוצלחים-באמת כמו "האביר האפל" או "אקס- מן 2".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוב הסיכויים ש…" – ביקורת

"רוב הסיכויים ש…". אנט בנינג, כריסטן ווייג.

"רוב הסיכויים ש…" היא קומדיית קיץ שממלאת אחר התפקיד שלה באדיקות, והכוונה אינה לקלילות נעימה. חבל לומר ששתי כוכבות נהדרות כמו אנט בנינג וקריסטן וויג מעבירות זמן במה שמגשים את הסטריאוטיפ הקיצי של סרטים בינוניים בקושי. העלילה מספרת על גיבורה המשקמת את הקשר שלה עם אמה, ניו יורקית מושבעת המוצאת אהבה דווקא בפרברי ניו ג'רזי, מחזאית כושלת החולמת על אומץ להגשים את ייעודה. כן, כל הסטריאוטיפים שניתן לדמיין אך לא זה מה שהורג את הסרט כמו הבימוי הכושל שמתעקש להחמיץ את כל הפאנצ'ים האפשריים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »