ביקורות קולנוע (עמוד 80)

"מי מפחד מהזאב הרע" – ביקורת

"מי מפחד מהזאב הרע".

כאשר ילדה נעדרת מתגלה קשורה לכסא ביער, מלאה בדם, עם תחתונים מופשלים ובלי ראש, שני אנשים נפרדים מחליטים לקחת את החוק לידיהם. ברגעי אימה מצמררים המתובלים בהומור מושחז ומטריד, "מי מפחד מהזאב הרע" פורס דרמת נקמה הומוריסטית, מושכת ולא פשוטה לצפייה כאחד. ללא ספק סרט השמור לחובבי ז'אנר האימה וללא ספק הבטחה להנאה קיצונית עבור כל מי שויזואליות חכמה ומוקפדת מרגשת אותו. על אף שהשלם התסריטאי סובל מכמה קשיים משמעותיים, האסתטיקה המופלאה – והיא מופלאה – והסצינות הפרטניות הנהדרות, המצחיקות והמטרידות, כל אלה גורמים לכך שעבור כל מי שאוהב לפחד מזאבים וכל מי שמעוניין בשיעור מאלף בחשיבות הסינמטוגרפיה, זה הסרט לצפות בו.

אהרון קשלס ונבות פפושדו הם הצמד העומד מאחורי התסריט והבימוי. עבודתם הקודמת של השניים, "כלבת", הייתה לאחד הסרטים הישראלים הנצפים ביותר של 2010 ולכזה שזכה להצלחה חסרת תקדים בזירה הבינלאומית. לדבריהם, הרעיון לסרטם החדש נולד במהלך מסע הפסטיבלים שלהם והוא מושפע מז'אנר האימה הדרום קוריאני האהוב על השניים. העובדה שקשלס עצמו הוא מרצה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ספציפית לקורס בנושא סינמטוגרפיה (הסגנון הויזואלי של יצירה קולנועית), ניכר בכל פריים של הסרט והויזאוליות יוצאת הדופן שלו הופכת לאחד ממוקדי הכוח המייחדים אותו ומעלים אותו לדרגת הישג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנחנו המילרים" – ביקורת

"אנחנו המילרים". ג'ניפר אניסטון.

ב- 96' לדמי מור התחשק להוכיח שיש לה גוף הורס וכך נולד "סטריפטיז", סרט שלא מציע לקהל דבר מלבד התפעלות מגופה האקרובטי של מור. כמעט 20 שנה מאוחר יותר, אם אתם מעוניינים להתפעל שוב, הפעם מגופה של ג'ניפר אניסטון, אתם מוזמנים לצפות ב"אנחנו המילרים". אמנם בסרט יש עוד התרחשויות מלבד אניסטון המתפשטת אך מאחר ולה עצמה אין שום תועלת דרמטית מלבד ריקודים בעירום ובנוסף, שאר העלילה לא ממש מוצלחת, לראות את אניסטון מתפתלת בסט הורס של בגדים תחתונים הופך לסיבה די מרכזית. מצחיק לעיתים, משתדל מאוד לשמור על ניקיון והגיון ובכל זאת, לא יותר מקומדיה אמריקאית צפויה ומעייפת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרנויה" – ביקורת

"פרנויה". ליאם המסוורת'.

"פרנויה" הוא מותחן לא מותח, חסר תחכום, עם דיאלוגים ש- עמדתי לכתוב מלאי קלישאות אבל בעצם- אין בהם משהו חוץ מקלישאות, ועם חורים בעלילה יותר גדולים מגוש האירו. מי שראה את הקדימון כבר יודע את כל מה שקורה בסרט וגם אם מתעלמים מחוסר ההיגיון שבו, קשה להפיק ממנו הנאה.

הסרט נפתח עם קריינות איומה של אדם קסידי (ליאם המסוורת' מ"משחקי הרעב", שאם לא ידעתם שהוא חתיך, אז תראו אותו בסרט שוב ושוב בלי חולצה; הוא גם אחיו של כריס, שמגלם את גיבור העל "ת'ור"). לו היו מתחילים את הסרט ברגע שהקריינות נפסקת, לא היינו מרגישים בחסר. ואם כבר יש קריינות, חבל שלא סיפר לנו את כל מה שמעבירים לנו בדיאלוגים מאולצים ולא-אמינים בתחילת הסרט ("אתה יודע שעבדנו על זה ארבעה חודשים וזאת ההזדמנות הגדולה שלנו").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רווח וכאב" – ביקורת

"רווח וכאב". מארק וולברג.

בדבר ימי הקולנוע עוד יכתב על השנים האבודות של מייקל ביי: בין 2006 ל-2013 בו היה נדמה שהוא התמסחר לחלוטין והחל לעבוד עבור 'הסברו' וסדרת סרטי רובוטריקים. למעשה בזמן שהוא 'ביים' את אנשי האפקטים, הוא יצא למסע גילוי עצמי, מסע שבסופו נולד אחד הסרטים היותר מופרעים, ביקורתיים ומהנים, שלא יאמנו שבאמת נעשו (או התרחשו במציאות). יש אנשים שנוסעים להודו כדי למצוא את עצמם וחוזרים כדי ללמוד תעשיית הנדסת תעשייה וניהול. ויש אנשים שעושים רובוטריקים וחוזרים עם סרט של האחים כהן על ספיד.

העניין ב"רווח וכאב" הזה שהוא בו בזמן סרט של מייקל ביי ובו בזמן פרודיה עליו. אם הדבר הכי גרוע לומר על יוצר זה שהוא נראה כמו מישהו שמנסה לחקות אותו, אז מייקל ביי עשה סרט של מישהו שצוחק על מייקל ביי. מצד אחד יש כאן את כל מה שאפשר לצפות מסרט של מייקל ביי: גברים שרירנים, אלימות, נשים שהן לא יותר מאובייקט, ערכים אמריקאיים והילוך איטי. אבל התוצאה היא הקצנה על גבול ההגחכה של כל אלו, מה שמייצר ביקורת בלתי פוסקת על אותם ערכים. הגיבורים של הסרט כל כך טיפשים, שכמעט בלתי אפשרי לצחוק עליהם בלי לרחם עליהם. אבל ביי עושה את זה, תוך ביקורת על החלום האמריקאי, המוסר שנגזר ממנו וכל האנשים שמנסים למכור אותו ובעיקר מרוויחים ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העולם על פי דנקן" – ביקורת

"העולם על פי דנקן".

"העולם על פי דנקן" מציג דרמה קומית בגובה העיניים, מלאה בחום ובחמלה. העלילה מספרת על דנקן, מתבגר גמלוני ושתקן, הנאלץ לבלות את חופשת הקיץ עם אמו, בן זוגה ובתו. כשכל המבוגרים סביבו מתנהגים כילדים מוצא דנקן את מקומו בפארק מים מקומי לצד הבחור שמנהל אותו. "העולם על פי דנקן" אינו מושלם כלל ויש בו רגעים צולעים וחלשים. עם זאת, כוחו של הסרט טמון בכך שאין בו יומרנות ויש בו אוסף עשיר של דמויות אנושיות, פגועות ופגומות, שהסרט מקפיד שלא לתקן אותן אלא לחבק אותן בחיוך ואהבה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פסיפיק רים" – ביקורת

"פסיפיק רים".

גיא: ל"פסיפיק רים" יש (או יותר נכון, אין) את כל מה שצריך כדי להפוך לסרט מטופש ובזבוז זמן וכסף: עלילה מטופשת, צפויה ומלאת חורים; קאסט אלמוני הנעדר יכולת משחק; ודמויות ראשיות שהינן דינוזאורים חיזריים ענקיים ורובטריקים ענקיים ש'הולכים מכות' בהילוך איטי במים… אבל איכשהו, באופן בלתי מוסבר, החבילה כולה מצליחה להחזיק סרט די מהנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וולברין" – ביקורת

"וולברין". יו ג'קמן.

אחת האופציות להבין סרט היא דרך השם שלו: לסרט השישי בסדרת אקס-מן העוסק בהמשך קורותיו של של וולברין קוראים "וולברין" בעוד לסרט הקודם עליו קראו "אקס- מן המקור: וולברין". מבחינה כרונולוגית הסרט אינו המשך ל"אקס-מן המקור: וולברין" ואינו מספר מה קרה מהרגע בו הוא איבד את הזיכרון בסוף הסרט הקודם ועד לפגישתו עם ה"אקס מן" בסרט הפותח את הסדרה – אלא מדובר בהמשך ל"אקס-מן 3: המפלט האחרון".

בעוד שסרטי קומיקס הרגילו אותנו שסרטי מקורות מנסים לחדור לנפש הגיבור, במקרה של "וולברין" זה דווקא ההיפך: סרט ההמשך הוא סרט של חיפוש עצמי וגילוי עצמי, בעוד הראשון היה חשיפת ההיסטוריה של הדמות וניסיון להבין את מניעיה – אך דווקא ככזה הוא היה נטול עומק. לאור זאת, הסרט החדש מעניין הרבה יותר מקודמו (לא שזו חוכמה) אך עדיין חסר בו משהו כדי להיות בליגה של סרטי הקומיקס המוצלחים-באמת כמו "האביר האפל" או "אקס- מן 2".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוב הסיכויים ש…" – ביקורת

"רוב הסיכויים ש…". אנט בנינג, כריסטן ווייג.

"רוב הסיכויים ש…" היא קומדיית קיץ שממלאת אחר התפקיד שלה באדיקות, והכוונה אינה לקלילות נעימה. חבל לומר ששתי כוכבות נהדרות כמו אנט בנינג וקריסטן וויג מעבירות זמן במה שמגשים את הסטריאוטיפ הקיצי של סרטים בינוניים בקושי. העלילה מספרת על גיבורה המשקמת את הקשר שלה עם אמה, ניו יורקית מושבעת המוצאת אהבה דווקא בפרברי ניו ג'רזי, מחזאית כושלת החולמת על אומץ להגשים את ייעודה. כן, כל הסטריאוטיפים שניתן לדמיין אך לא זה מה שהורג את הסרט כמו הבימוי הכושל שמתעקש להחמיץ את כל הפאנצ'ים האפשריים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רד 2" – ביקורת

"רד 2". הלן מירן.

"רד 2" הוא סרט ההמשך לסרט הפעולה "רד" שזכה לפני שלוש שנים להצלחה גדולה מהמצופה – וגרף כמעט 200 מיליון דולר. אמנם ברוס ויליס רגיל להוביל סרטי פעולה ושוברי קופות, אך גם הוא ידע נפילות רבות ובמקרה של "רד" היו סביבו השחקנים ג'ון מלקוביץ', הלן מירן, מורגן פרימן ומארי לואיז פרקר, לא השמות הראשונים שעולים לראש לסרט פעולה עם מרדפים, פיצוצים ויריות.

מה שחשוב לדעת, למי שלא זוכר או לא ראה את הסרט הראשון, הוא שבסוף הסרט הראשון פרנק (ברוס ויליס) ושרה (מארי לואיז פרקר המשגעת) יחד והוא פורש מעסקי ההתנקשות הסוערים. ב"רד 2" (רד הם ראשי התיבות של Retired Extremely Dangerous – פמ"ם: פנסיונרים מסוכנים מאוד) פרנק נגרר להרפתקה חדשה, בעידודה המוחלט של שרה. היא מצטרפת אליו לסיפור סוער דרך מספר ערים גדולות באירופה, כשמספר מתנקשים בעקבותיהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמת העולם Z" – ביקורת

"מלחמת העולם Z". בראד פיט.

"מלחמת העולם Z" הוא סרט פעולה (מהול במתח ואימה) מהנה, עשוי היטב, מלא תנופה ועניין. זוהי ביקורת על הסרט, לא על הספר ולא על העיבוד שלו (ולא רק בגלל שהסרט התרחק מאוד מהספר ושינה דברים רבים בו).

ה-Z בשם הסרט משמעו "זומבים". מדובר במגיפה עולמית שמחסלת את אוכלוסיית העולם. ג'רי ליין (ברד פיט) נאלץ להצטרף לצוות שמנסה להציל את העולם, כדי שמשפחתו תהיה מוגנת מהנגע שמפיל חללים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לפני חצות" – ביקורת

"לפני חצות". אית'ן הוק, ג'ולי דלפי

עולם אוהבי הקולנוע מתחלק, כנראה, לשניים: אלו שחיכו בקוצר רוח ל"לפני חצות", ואלה שלא יודעים במה מדובר. לאוהבי הסרטים "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" עצם קיומו של הסרט הוא סיבה לשמחה, ואני שמח לדווח שהסרט שמפגיש אותנו שוב עם סלין וג'סי אינו מאכזב כלל. למי שלא יודע במה מדובר: "לפני חצות" הוא סרט המשך של "לפני הזריחה" (1995) ושל "לפני השקיעה" (2004), שני סרטים שכדאי לראות גם לולא היה סרט שלישי חדש. כדי ליהנות ולהבין את "לפני חצות" כמו שצריך יש לראות ולהכיר את שני הסרטים הקודמים. למי שראה אותם בעבר מומלץ לראות את שניהם שוב לפני הצפייה בסרט השלישי.

נדיר שמצלמים סרט המשך לסרט דרמה, על אחת כמה וכמה שני סרטי המשך, אך זה לא הייחוד היחיד של הסרט שלפנינו. "לפני הזריחה" היה סרט דרמה קטן, שעלה 2.5 מיליון דולר בלבד והרוויח 5 מיליון (בארצות הברית). עלילתו הפשוטה: ברכבת לווינה נפגשים ג'סי האמריקאי (אית'ן הוק) וסלין הצרפתייה (ג'ולי דלפי) והם מבלים את הלילה בהיכרות עד הזריחה. במשך השנים הסרט זכה להערכה וצבר מעריצים רבים. מאז 1995 המשיכו הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, אית'ן הוק וג'ולי דלפי להישאר באור הזרקורים. דלפי שיחקה בסרטים שונים והופיעה בשבעה פרקים של "אי-אר". ב-2003 ביים לינקלייטר את סרטו המצליח ביותר, "רוק בבית הספר" עם ג'ק בלאק (שגרף מעל 80 מיליון דולר בארצות הברית), והוק היה מועמד לאוסקר הראשון שלו כשחקן משנה ב"יום אימונים מסוכן".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפרש הבודד" – ביקורת

"הפרש הבודד". ארמי האמר וג'וני דפ.

קשה למצוא משהו טוב לומר על "הפרש הבודד" על כל 149 הדקות שלו. על רקע כתוביות הסיום של הסרט רואים את טונטו, דמותו של ג'וני דפ, מתרחקת מהמצלמה בעמק של שטח פראי. הוא הולך לאט, שום דבר מעניין לא קורה, והוא לא מפסיק ללכת. ככה בדיוק הסרט כולו.

אחרי שלושה סרטי ההמשך המצליחים בצורה בלתי רגילה של "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה", החליטו לנסות לשחזר את ההצלחה הבלתי צפויה עם אותו הצוות ובראשו מפיק-העל ג'רי ברוקהיימר, הבמאי גור ורבינסקי, צמד התסריטאים טד אליוט וטרי רוסו, וג'וני דפ בתפקיד הראשי (הצוות כולל גם את אותו מלחין, עורך, מעצבת תלבושות, מאפרים, אנשי אפקטים ופעלולנים). סרטים על שודדי ים לא זכו להצלחה עד שדפ גילם את ג'ק ספארו, הדמות שהפכה אותו לכוכב קולנוע שסרטיו מכניסים כסף רב. על אותו המשקל, המערבונים שזוכים להצלחה לא ידועים כשוברי קופות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »