"אלברט נובס". גלן קלוז.
הסרט "אלברט נובס" הוא דרמה תקופתית המתארת את שגרת יומו של אלברט, מלצר בבית מלון, המנסה להגשים חלום ולצאת לעצמאות כלכלית ומעמדית. גלן קלוז, שחקנית עטורת שבחים ופרסים, מככבת כאלברט עצמו וזהותה הנשית מקבלת ביטוי גם בתסריט, שהרי אלברט הוא למעשה אישה המחביאה את זהותה. משחקה המצוין של קלוז וגילומה גבר אנגלי במאה ה- 19 שזהותו נסתרת, הופך לעניין המרכזי בסרט, שלא לאמר היחיד.
"הדירה". ארנון גולדפינגר עם אימו.
אנשים רבים מוצאים חפצים יקרי ערך כאשר הם מפשפשים בין מה שהותירו מאחוריהם יקיריהם שהלכו לעולמם, אך במקרה של הקולנוען ארנון גולדפינגר, נמצאה תעלומה. מה שהתחיל כתיעוד של מפגש משפחתי ופינוי ביתם של סבו וסבתו המנוחים, הפך למסע חקר מדהים ורצוף הפתעות ומתח, שנארז לסרט "הדירה" – מהסרטים הפופולרים ביותר שידעו הסינמטקים בישראל בזמן האחרון.
דרכו הנפלאה של "הדירה" להצלחה הקופתית החלה בפסטיבל ירושלים אשתקד, שעה שזכה בפרס ון ליר לבמאי הטוב ביותר בסרט תעודה. בצעד מחוכם, גולדפינגר ניצל את המומנטום, ועלה בתוך פחות מחודשיים להקרנות סדירות בסינמטקים. הסרט הפך להצלחה מסחררת, וכבר למעלה מחצי שנה שהוא מוקרן בתכיפות גבוהה וחריגה בסינמטקים. כולם שמעו על הסרט, שנעשה בתמיכת ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע ולטלויזיה, מה שדי בקלות זיכה אותו גם בפרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר: כשיש כל כך הרבה סרטים תיעודיים שמתחרים על פרס אחד, הדרך לזכות מתחילה (ואולי גם נגמרת) בפופולריות שתמשוך את חברי האקדמיה לצפות בכלל בסרט שלך.
"בקתת הפחד". קריסטן קונולי.
הדבר הראשון והעיקרי לזכותו של "בקתת הפחד" הוא ג'וס וידן (שכתב את התסריט יחד עם במאי הסרט דרו גודרד). ג'וס יצר את "באפי ציידת הערפדים" ותענוג לשמוע את הדמויות שלו. זה הסרט הראשון של דרו גודרד, שעבד כתסריטאי בסדרות כגון "באפי" ו"אבודים". התחלת הסרט מזכירה מאוד פרק של "באפי", והצגת הדמויות והדיאלוגים ביניהם גרמו לי לגעגועים קשים לסדרה המעולה. כמו "באפי", הסרט מנסה ללכת על שילוב של אימה וקומדיה.
"באפילה".
לאגנישקה הולנד, במאית "באפילה", היתה יד בשניים מהסרטים הטובים ביותר שנעשו על השואה: הסרט הפולני "קורצ'ק" (1990) שהיא כתבה את התסריט שלו, והסרט הגרמני "אירופה אירופה" (1990) שהיא ביימה ועיבדה על פי ספרו האוטוביוגרפי של שלמה פרל, תושב קיבוץ מעגן מיכאל. את "באפילה" המבוסס על ספר, היא ביימה, והוא מצטרף בגאון לשניים הקודמים.
"חיים של אישה אחרת". ז'ולייט בינוש.
מי שאוהב את ז'ולייט בינוש אל לו להחמיץ את הסרט הצרפתי "חיים של אישה אחרת". היא נפלאה בסרט שביימה סילבי טסטו, הידועה יותר כשחקנית ("אדית פיאף – החיים בוורוד"). עלילת הסרט היתה משתלבת נהדר בפרק מתוך הסדרה "אזור הדמדומים", והפורמט הקצר היה משרת אותה בצורה טובה יותר מסרט באורך מלא.
"נעולים". גאי פירס.
גיא – אני כועס. טוב אני גם מאוד מאוכזב, אבל אני בעיקר כועס. עתה אנסה להסביר מדוע: "נעולים" יכול היה להיות סרט מצוין ולהיות מוזכר באותה נשימה יחד עם האלמנט החמישי המעולה, יש בו הרבה פוטנציאל – החל מליהוק מעניין, כגון גיא פירס המעולה והמניירות המיוחדות-חצי-מחקות-את-בראד-פיט, המשך בעלילה המבטיחה אלימות בתנאי היעדר כבידה למכביר וכלה בתסריט משובץ הומור רב ומוצלח. אולם, למרבה האכזבה, בפועל מדובר בסרט די עלוב, וכפי שאחד מחברי לצפיה הגדיר זאת היטב – יש בו די חורים בעלילה שרק מהם ניתן לייצר עלילה שלימה.
"העדינות". אודרי טאטו.
סרט קטן וחמוד על פי הספר הצרפתי שיצא לאחרונה בתרגום לעברית "העדינות" מאת דיויד פואנקינוס, שעיבד את ספרו רב המכר, וביים את הסרט יחד עם אחיו המלהק סטפאן פואנקינוס. זה הסרט הראשון של השניים כבמאים, והם עושים עבודה טובה מאוד.
"מסע אל האי המסתורי". לואיס גוזמן עם מייקל קיין.
"המסע אל האי המסתורי" אינו עוד סרט ילדים – כזה שרק הילדים יתלהבו מהיותו בתלת מימד – אלא מדובר בסרט די מוצלח אשר חרף עלילה פשוטה וצפויה לחלוטין, מציע חוויה מהנה למדי, הן עבור הילדים והן עבור ההורים או הדודים המשקיענים – בהחלט סרט מומלץ לחול המועד.
"התנגשות הטיטאנים 2: זעם הטיטאנים". סאם וורת'ינגטון.
אמנם זיכרון חווית הצפיה בסרט הקודם עדיין צרוב בזכרוני, ובכל זאת לא דמיינתי שסרט ההמשך שלו יהיה כה גרוע… כל כך גרוע, שאיני מצליח להבין מה גרם לאותו קאסט שחקנים נפלא (ראו הרחבה בהמשך) להשתתף בזוועה התלת ממדית הזאת של "התנגשות הטיטאנים 2: זעם הטיטאנים". אוכל רק לשער כי כולם, עד האחרון בהם, נפלו קורבן להונאת הפונזי של מיידוף, ולכן קיבלו את התפקיד בסרט בשל מחסור חמור במזומנים.
"רחוב ג'אמפ 21". ג'ונה היל עם צ'אנינג טאטום.
כבר עכשיו אפשר לקבוע ש"רחוב ג'אמפ 21" הוא אחד הסרטים המצחיקים של השנה. יש בו כל מה שצריך בקומדיה טובה: מצבים מבדרים, משפטים מצחיקים, דמויות מוצלחות, השחקנים הנכונים ותזמון קומי מושלם. בדומה לחלק מההומור בסרט "החבובות" (2011), הסרט מודע לעצמו, משחק עם החוקים ועושה זאת בצורה נהדרת.
"משחקי הרעב". ג'ניפר לורנס.
"משחקי הרעב" היה יכול להיות סרט מתח ופעולה די מוצלח, אם היה נדרש לפנות לקהל הבוגר. במקום זאת, הסרט מותח ביקורת שאולי נראית חדשנית לבני ה-13 שכלפיהם פונה הסרט, אך מציג רמת ברוטאליות שכלל וכלל לא מתאימה לטווח הגילאים הזה. כמו כן, הפיתוח הרומנטי בסרט נראה די מצוץ מהאצבע, וכאילו ירד רק כעוד הנחיה של מנהלי המשחקים.
"בושה". מייקל פסבנדר.
"בושה" הוא סרט מעוצב ומשוחק נפלא, ברם אינו מכיל ערך מוסף כלשהו למבט החטוף שהוא מעניק על חייו של גבר עם התמכרות. כבר ראינו סרטים שהציגו בצורה נועזת את ההתמכרות לסמים, וכעת מגיע סטיב מקווין עם הנטיה הנועזת שלו להציג דברים בדיוק כמות שהם במציאות – מבלי חסמים – ומציע לצופיו פרק בחייו של מכור לסקס, בלי הרבה מה לומר בנושא. הצופה לא יוצא מ"בושה" עם תובנות כלשהן או סימפטיה או רגש אחר. מקווין מציג את מה שיש לו, ועם זה מסיימים את הצפיה.