ביקורות קולנוע (עמוד 90)

"צ'יקו וריטה" – ביקורת

"צ'יקו וריטה".

קיץ חם בפתח ובתזמון מושלם מגיע סיפורם של צ'יקו וריטה, סיפור מלא אהבה, תשוקה וקצב קובני. "צ'יקו וריטה" הוא סרט אנימציה רומנטי, שעלילתו מתרחשת בין ניו יורק לבין קובה שלפני פידל קסטרו, ובתקופה בה התגלה לעולם יופיה של המוסיקה הקובנית. מדובר בסרט מרגש ומקסים שהפן האנימטורי שבו רק מעצים את היצירתיות והחיות המאפיינת את מערכת היחסים בין שני הגיבורים וכן בינם לבין המוסיקה הקובנית הממלאה את חייהם.

הסרט הינו תוצר של שיתוף פעולה בין פרננדו טרואבה, במאי ומפיק סרטים שעבודותיו היו מועמדות לפרסים רבים, ובין חבייר מריסקל, מעצב ואמן מוערך. מטרתם של טרואבה ומריסקל הייתה להביא לחיים את הוואנה של סוף שנות ה- 40', שהיוותה תקופה נדירה לעיר מבחינה ויזואלית ויצירתית. על ידי מיקוד העלילה בסיפור אהבה, הצליחו טרואבה ומריסקל לשלב את היצירתיות והיצרים שאפיינו אז את קובה ומאפיינים עדיין תרבות לטינית וחמה, שעקב מצבה הפוליטי קצת נשכחה מן העולם. התוצאה מקסימה ובהתאם כיכב הסרט כבחירה הרשמית של פסטיבל טורונטו, זכה בפרס הגויה וקיבל מועמדות לפרס האוסקר כסרט האנימציה הטוב ביותר לשנת 2011.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מדגסקר 3" – ביקורת

"מדגסקר 3".

כיצד יכולים אריה, זברה, ג'ירפה והיפופוטם להסתובב באירופה מבלי למשוך תשומת לב? "תשאלו את הרבי", מציע מרטי ב"מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה". חבורת החיות המקסימה חוזרת לככב בסרט אנימציית הרפתקאות חדש ומציעה שעה וחצי של כיף, צחוק וחברים חדשים.

מאחורי סדרת סרטי מדגסקר עומדת חברת האנימציה 'דרים-וורקס', ונראה שבחלק השלישי ההצלחה חוזרת ומפצה על החלק השני בסידרה שהיה חלש למדי. כמו בפרקים הקודמים, גם הפעם על הבימוי אמונים טום מקגרת' ואריק דרנל, שאחראי שוב גם לכתיבה, כשהפעם מצטרף אליו נוח באומבק. הרקע של באומבך מגוון ואיכותי והוא עומד מאחורי סרטים חכמים ומצויינים כגון "עמוק במים", "מר פוקס הפנטסטי" ו"חיים בין השורות". מאחר ומלבד "הדרקון הראשון שלי" הנהדר, תוצריה האחרונים של חברת האנימציה דרים-וורקס היו בעיקר בינוניים ("קונג פו פנדה 2", "מגה מוח"), יתכן שזו התוספת של באומבך לצוות הכותבים המסבירה את היכולת של "מדגסקר 3" להמריא ולהצליח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרומתיאוס" – ביקורת #2

"פרומתיאוס". מייקל פסבנדר.

"פרומתיאוס" הוא סרט מדע בדיוני. לא מותחן-אימה שמתרחש בחללית כמו "הנוסע השמיני", לא פעולה מדע בדיוני כמו "שובו של הנוסע השמיני", אלא דרמת מדע בדיוני שמתרחשת בעתיד בכוכב לכת מרוחק, ועל כן הסרט מיועד לחובבי סרטי מדע בדיוני.

בימינו אלה נדמה שכל סרט אולפנים אמריקאי שני הוא סרט המשך או סרט מקדים (prequel), גרסה חדשה לסרט ישן או "אתחול" (reboot; בתקווה שהסרט יצליח ויפתח סדרת סרטים חדשה, כמו ג'רמי רנר שלוקח את המושכות ממאט דיימון בסרטי ג'ייסון בורן שבשמות כולם המילה "זהות"). אל האופנה הזאת מצטרף "פרומתיאוס" שמתרחש בעולם של "הנוסע השמיני" (1979), שהתרחש בחלל ושינה לעד את סרטי המדע הבדיוני- בראש ובראשונה בעיצוב החללית ובעיצוב היצור מהחלל שעל שמו נקרא הסרט במקור (Alien, כמובן). סדרת סרטי "הנוסע השמיני" בכיכובה של סיגוורני ויבר מיוחדת גם בכך שבמאים שונים ביימו כל אחד מארבעת הסרטים, שהופקו בשלושה עשורים(!): 1979, 1986, 1992 ו-1997. כעת שב הבמאי רידלי סקוט, שביים את "הנוסע השמיני" הראשון, ומביים את "פרומתיאוס", סרטו הראשון בתלת-מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העולם מצחיק" – ביקורת #2

"העולם מצחיק". מימין: משה אשכנזי, נעמה שטרית, דני שטג, אסי לוי, אלי פיניש ואור בן מלך. צילום: ורד אדיר.

'העולם מצחיק, אז צוחקים' אמרו חברי להקת הגשש החיוור, ולכך מזמינה גם הדרמה הקומית החדשה של שמי זרחין "העולם מצחיק" – לקחת את המר עם המתוק, לעטוף את הכאב ביופי הרב הנמצא סביב. בסרט מככבים שלל שחקני ישראל, ולמעשה קל יהיה יותר למנות את אלה הנעדרים ממנו מאשר למנות את הרבים הלוקחים בו חלק. שפע זה אינו עושה חסד עם הסרט ולמעשה הוא המשך ישיר של בעייתו המרכזית- הגימיקים והפנטזיות המרובות נוגסות ממקומו של הסיפור המרכזי וכתוצאה יופיו נפגם ומצטמצם.

מאחורי "העולם מצחיק" עומד כאמור שמי זרחין, יוצר ישראלי פורה ומוערך, שזכה לפרסים ושבחים רבים על עבודתו כבמאי ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי"), תסריטאי ("נודל") וסופר ("עד שיום אחד"). בסרט הנוכחי שב זרחין לעיר הולדתו ומקום התרחשותן של רבות מיצירותיו, העיר טבריה, אך הפעם תפקידה מתרחב- תחת ידיו היא איננה שוב רק מראה מקום אלא ניתנים לה פנים ואופי. כעת נותר לבחון מהו אותו אופי עירוני המשתמע מהסרט, מהי תרומתו לעלילה והאם הוא מוסיף או שמא גורע, מיכולת יצירתו החדשה של זרחין לרגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרומתיאוס" – ביקורת #1

"פרומתיאוס". מייקל פסבנדר, נומי ראפיס, לוגן מרשל-גרין.

תום דולינגר – שכחו מאלוהים, עזבו אתכם מישו, מאברהם אבינו ובטח שמדרווין: על פי "פרומתיאוס", סרטו החדש ועתיר האפקטים של רידלי סקוט, מוצאנו הוא מחייזר סורר דמוי אדם, אשר במותו בסצינת הפתיחה של הסרט, ציווה לנו את החיים. הסרט מרשים בויזואליות שלו, בקצב ההתרחשויות, ברמת המתח הגבוהה שנשמרת לאורך כולו ובאפקטים המרשימים. עם זאת, הוא עמוס בעלילות-משנה וכמו כן, נרטיב הסרט הוא די צפוי – המדענים האידיאליסטים בו משרתים בעל הון מבוגר המתחקה אחר מוצא האדם; צוות הלוחמים/הרפתקנים המלווה אותם סקפטי מאוד לגבי המצאות חייזרים; וכצפוי, מתגלות צורות חיים חדשות, ואז הכל מתחרבש ומתחיל האקשן.

לא במקרה נבחר "פרומתיאוס" בתור שם סרטו החדש של רידלי סקוט. במיתולוגיה היוונית פרומתיאוס הוא הטיטאן אשר יצר את האדם מחימר ואף נתן לו במתנה את האש (וויקי). כך גם בסרטו האחרון של רידלי סקוט המתאר משלחת של מדענים, הרפתקנים ושכירי חרב היוצאים למסע תגלית רב משמעות בניסיון להתחקות אחר לא-פחות מאשר סוד בריאת בני האדם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העולם מצחיק" – ביקורת #1

"העולם מצחיק". מימין: אלי פיניש, אסי לוי, דני שטג. צילום: ורד אדיר

ב"העולם מצחיק" שכתב וביים שמי זרחין ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי") יש שלוש דמויות מעניינות בעלות סיפורים טובים המגולמים בידי שחקנים מצוינים. בשביל מה, אם כן, היה צריך את כל המסביב? דמויות המשנה, או יותר נכון: הדמויות הצדדיות לא מוסיפות דבר. ספק אם הן היו אמורות לשמש כיותר מתוספת צבע והווי מקומי וסוג של אתנחתות קומיות שנדמו כנראה נחוצות, והן רק מפריעות ומסיטות מהעיקר בסרט בן למעלה משעתיים שיש בו קטעים נוגעים ללב ומעט קטעים משעשעים והיה יכול להיות סרט ממש טוב לו היה מתרכז בסיפור סיפורם של שלושה אחים ולא של מקום וקהילה. כמו "אביבה אהובתי", סרטו הקודם והמצליח של זרחין, "העולם מצחיק" מתרחש בעיר ילדותו טבריה.

העיקר שישנו בסרט הם שלושת האחים מירון, ירדנה וגולן, שאינם בקשר אחד עם השני. מירון (ברוך השב, דני שטג) הוא אלמן שמגדל שני נערים, האחד בן 17 והשני בן 19 שבתחילת הסרט מתעורר מתרדמת ושב הביתה אחרי שנים בבית לוינשטיין. ירדנה (אסי לוי המדויקת) היא אם שכולה בתהליכי פרידה מבעלה, שמגלה שהיא בהריון מבלי לדעת ממי. וגולן (אלי פיניש המעולה, שצריך לככב בסרט באופן דחוף) הוא שדרן רדיו שישן בתחנת הרדיו אחרי שמכר את ביתו ולקח משכנתאות כדי לממן את הטיפולים של חברתו חולת הסרטן נאטשה (אולה שור סלקטר). מספיק, לא? בהחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדיקטטור" – ביקורת

"הדיקטטור". סשה ברון כהן.

עם "הדיקטטור", השחקן ויוצר הדמויות הוולגריות סשה ברון כהן מפצה על "ברונו" האחרון שלו, ומתקרב אל המצוינות של "בוראט" – לפחות בעיניהם של דוברי העברית. לא מעט מהצחוק שהסרט הזה מושך מבוסס על מילים עבריות שהוצאו מהקשרן/משמעותן, ועל כן קל להבין מדוע הקהל האמריקאי לא קיבל את פניו של הסרט בחמימות קופתית, כמו הקהל הישראלי. אבל בעוד "בוראט" הפתיע, "הדיקטטור" הוא מוצר בידורי שמיישר איתו קו, ולא פורץ את הגבולות שיצר.

לראשונה מאז "עלי ג'י – הסרט", סשה ברון כהן מציג בקולנוע דמות שהעלילה סביבה מתוסרטת לחלוטין. לא קשה כלל וכלל למצוא דמיון בין הדיקטטור אלאדין לבין בוראט הנבער מדעת, שכיכב בסרט שהכניס את כהן עמוק לתודעה האמריקאית והפך לשובר קופות מכובד. אותו סרט גם לא נעלם מעיניהם השמרניות של נציגי האקדמיה, שהעמידו אותו לפרס האוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר (אותו הפסיד ל"שתולים"). ברון כהן יודע לעשות יחסי ציבור מצוינים לסרטים שלו, וסרטו הבא "ברונו" נהנה מהם עד כי פתח עם רווחים גבוהים יותר מקודמו, למרות שהיה סרט גרוע. הקהל האמריקאי שחש ככל הנראה פראייר, לא נפל לתעלול פעמיים, ונזהר מ"הדיקטטור", כך שזה פתח עם הרווח הנמוך ביותר מבין השלושה בקופות ארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קירות צדדיים" – ביקורת

"קירות צדדיים".

מאפייני החיים בעידן המודרני הם המרכז לקומדיה הרומנטית הבינונית "קירות צדדיים". שני גיבורים המחפשים את דרכם זה אל זה ונתקלים באורבניות צפופה ומרחבים אינטרנטיים זמינים, שכביכול מציעים הזדמנויות אינסופיות להיכרויות אך בפועל מפיקים בעיקר ניכור ובדידות.

גוסטבו טארטו, יליד בואנוס איירס, אחראי על בימוי ותסריט הסרט ולמעשה "קירות צדדים" הוא פיתוח של סרט קצר באותו שם אותו יצר בשנת 2005. נאמן לעירו, ממקם טארטו את עלילת סרטו בבאונוס איירס, המאפשרת לו להעביר מסרים על הבידוד שנוצר בתוך הצפיפות, תרבות הצריכה המציעה לנו אושר בלתי נגיש וכמוה הסייבר ספייס, שכביכול מציע הזדמנות לחיים עשירים ומגוונים ולמעשה כולא אותנו בבדידות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גברים בשחור 3" – ביקורת #2

"גברים בשחור 3". וויל סמית'.

"גברים בשחור 3" אמור להיות סרט מבדר, לא יותר, אך לא עושה אפילו את זה; הוא לא מלהיב והוא לא מספיק מצחיק. במאי הסרט, בארי סוננפלד, לא ביים סרט מצליח מאז "גברים בשחור 2", לכן ברור מדוע הוא נרתם לפרויקט שנים רבות אחרי הסרט הקודם. לוויל סמית' יש קריירה מדהימה בכך שכל הסרטים שבהם הוא מככב מאז "היום השלישי" (1996) – מצליחים, ולהוציא את סרטי הדרמה (שהצליחו גם הם, "המרדף לאושר" היה שובר קופות) כולם הרוויחו מעל מאה מיליון דולר בארה"ב. "גברים בשחור 3", בזכותם של סמית', הצלחת שני הסרטים הקודמים וההקרנות בתלת מימד, יצליח ברחבי העולם אך יש סיכוי שיהיה סרט הפעולה הראשון של ויל סמית' שלא יצליח בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גברים בשחור 3" – ביקורת #1

"גברים בשחור 3". טומי לי ג'ונס, וויל סמית'.

הגברים בשחור חוזרים אל מסך הקולנוע ואמנם הם כבר מבוגרים יותר, ולמען האמת גם נראים קצת עייפים יותר, אך בכל זאת, מצליחים שוב לספק את הסחורה. בדומה לקודמותיה, "גברים בשחור 3" היא קומדיית פעולה חביבה, שהצלחתה טמונה במודעות לעצמה ולקהל היעד שלה.

בדומה לשני החלקים הראשונים בסדרה, על מלאכת הבימוי אמון בארי סוננפלד ומאחורי הכתיבה הקומית עומד לוול קאנינגהם. שיתוף הפעולה החוזר הזה מספק למעריצי הסדרה פרק נוסף שמזכיר מאוד את קודמיו בקלילותו ועל אף העלילה החדשה, מבטיח חווית צפייה מוכרת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"למה לצפות כשאתם מצפים" – ביקורת

"למה לצפות כשאתם מצפים". קמרון דיאז, מת'יו מוריסון.

נטלי – "למה לצפות כשאתם מצפים" הוא קומדיה עטורת כוכבים שעוסקת סביב נושא אחד וברור – תינוקות, והציפייה להגעתם לעולם. כביכול, נושא שלא נוגע או מדבר לכל אחד. ובכל זאת, בהוליווד החליטו לקחת את העניין הזה, ולעשות ממנו קומדיה, ולהמר על קהלי היעד. כביכול הימור. בפועל, לא קהלי היעד הם ההימור, ומדובר בסרט בינוני לחלוטין, עם הומור מקרי פה ושם, אבל עם קלף מנצח שאיתו כנראה אי אפשר להתרסק בקופות: תינוקות.

יוצרי הסרט החליטו לקחת ספר הורות מאד פופולארי (למעשה, מדובר בסדרת ספרי הורות, כאשר "למה לצפות כשאתם מצפים" הוא הראשון שבה), להשתמש בכותרת שלו (ותו לא) ולהעמיס עליו קלישאות רומנטיות לא קשורות בניסיון לפתות נערות בנות 12-16 לסרט על הורות. עוד העמסה הוליוודית טרנדית בולטת בסרט זה, הינה כמות הכוכבים/ות היפים/ות שמעטרים את הסרט לאורכו. גם בזה כבר התחלנו למאוס, אבל משום מה בהוליווד ממשיכים עם זה. מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צללים אפלים" – ביקורת

"צללים אפלים". ג'וני דפ.

"צללים אפלים" הוא מימוש פנטזיה אישית של במאי הסרט, טים ברטון, שכל מטרתה סיפוקו של ברטון ותו לא. מה הכוונה? השנה היא 1960 ומשהו, ברטון הילד נתקל באופרת סבון בשם "צללים אפלים" בה הדמות הראשית הינה ערפד בריטי – והתאהב. מאז, אובססיית "צללים אפלים" כנראה לא עוזבת אותו, והנה, 40 ומשהו שנים אחרי, הוא מגשים אותה. וכפי שכבר ציינו, ההגשמה הינה עצמית, התוצאה מרהיבה מבחינת איפור, השקעה, תלבושות, אותנטיות וכיו"ב – אבל לא יותר מזה.

שלא תבינו לא נכון, אנחנו מעריכים מאד את ברטון. היוצר מוכשר בטירוף, ובאמתחתו סרטים מעולים, עליהם אין עוררין ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "סליפי הולו", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד" האהוב עלינו ביותר, "אליס בארץ הפלאות" הקצת פחות אהוב, ועוד). כשרואים סרט של ברטון, יודעים בוודאות, בדרך כלל עוד מהפוסטר (אפילו לפני הטריילר או השניות הראשונות של הסרט), שמדובר בסרט של ברטון. יש לו חותמת ייחודית, שלא רבים היוצרים שאפשר לזהות אותם בנקל כמותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »