ביקורות קולנוע (עמוד 89)

"גברים בשחור 3" – ביקורת #2

"גברים בשחור 3". וויל סמית'.

"גברים בשחור 3" אמור להיות סרט מבדר, לא יותר, אך לא עושה אפילו את זה; הוא לא מלהיב והוא לא מספיק מצחיק. במאי הסרט, בארי סוננפלד, לא ביים סרט מצליח מאז "גברים בשחור 2", לכן ברור מדוע הוא נרתם לפרויקט שנים רבות אחרי הסרט הקודם. לוויל סמית' יש קריירה מדהימה בכך שכל הסרטים שבהם הוא מככב מאז "היום השלישי" (1996) – מצליחים, ולהוציא את סרטי הדרמה (שהצליחו גם הם, "המרדף לאושר" היה שובר קופות) כולם הרוויחו מעל מאה מיליון דולר בארה"ב. "גברים בשחור 3", בזכותם של סמית', הצלחת שני הסרטים הקודמים וההקרנות בתלת מימד, יצליח ברחבי העולם אך יש סיכוי שיהיה סרט הפעולה הראשון של ויל סמית' שלא יצליח בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גברים בשחור 3" – ביקורת #1

"גברים בשחור 3". טומי לי ג'ונס, וויל סמית'.

הגברים בשחור חוזרים אל מסך הקולנוע ואמנם הם כבר מבוגרים יותר, ולמען האמת גם נראים קצת עייפים יותר, אך בכל זאת, מצליחים שוב לספק את הסחורה. בדומה לקודמותיה, "גברים בשחור 3" היא קומדיית פעולה חביבה, שהצלחתה טמונה במודעות לעצמה ולקהל היעד שלה.

בדומה לשני החלקים הראשונים בסדרה, על מלאכת הבימוי אמון בארי סוננפלד ומאחורי הכתיבה הקומית עומד לוול קאנינגהם. שיתוף הפעולה החוזר הזה מספק למעריצי הסדרה פרק נוסף שמזכיר מאוד את קודמיו בקלילותו ועל אף העלילה החדשה, מבטיח חווית צפייה מוכרת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"למה לצפות כשאתם מצפים" – ביקורת

"למה לצפות כשאתם מצפים". קמרון דיאז, מת'יו מוריסון.

נטלי – "למה לצפות כשאתם מצפים" הוא קומדיה עטורת כוכבים שעוסקת סביב נושא אחד וברור – תינוקות, והציפייה להגעתם לעולם. כביכול, נושא שלא נוגע או מדבר לכל אחד. ובכל זאת, בהוליווד החליטו לקחת את העניין הזה, ולעשות ממנו קומדיה, ולהמר על קהלי היעד. כביכול הימור. בפועל, לא קהלי היעד הם ההימור, ומדובר בסרט בינוני לחלוטין, עם הומור מקרי פה ושם, אבל עם קלף מנצח שאיתו כנראה אי אפשר להתרסק בקופות: תינוקות.

יוצרי הסרט החליטו לקחת ספר הורות מאד פופולארי (למעשה, מדובר בסדרת ספרי הורות, כאשר "למה לצפות כשאתם מצפים" הוא הראשון שבה), להשתמש בכותרת שלו (ותו לא) ולהעמיס עליו קלישאות רומנטיות לא קשורות בניסיון לפתות נערות בנות 12-16 לסרט על הורות. עוד העמסה הוליוודית טרנדית בולטת בסרט זה, הינה כמות הכוכבים/ות היפים/ות שמעטרים את הסרט לאורכו. גם בזה כבר התחלנו למאוס, אבל משום מה בהוליווד ממשיכים עם זה. מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צללים אפלים" – ביקורת

"צללים אפלים". ג'וני דפ.

"צללים אפלים" הוא מימוש פנטזיה אישית של במאי הסרט, טים ברטון, שכל מטרתה סיפוקו של ברטון ותו לא. מה הכוונה? השנה היא 1960 ומשהו, ברטון הילד נתקל באופרת סבון בשם "צללים אפלים" בה הדמות הראשית הינה ערפד בריטי – והתאהב. מאז, אובססיית "צללים אפלים" כנראה לא עוזבת אותו, והנה, 40 ומשהו שנים אחרי, הוא מגשים אותה. וכפי שכבר ציינו, ההגשמה הינה עצמית, התוצאה מרהיבה מבחינת איפור, השקעה, תלבושות, אותנטיות וכיו"ב – אבל לא יותר מזה.

שלא תבינו לא נכון, אנחנו מעריכים מאד את ברטון. היוצר מוכשר בטירוף, ובאמתחתו סרטים מעולים, עליהם אין עוררין ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "סליפי הולו", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד" האהוב עלינו ביותר, "אליס בארץ הפלאות" הקצת פחות אהוב, ועוד). כשרואים סרט של ברטון, יודעים בוודאות, בדרך כלל עוד מהפוסטר (אפילו לפני הטריילר או השניות הראשונות של הסרט), שמדובר בסרט של ברטון. יש לו חותמת ייחודית, שלא רבים היוצרים שאפשר לזהות אותם בנקל כמותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הסיפור של יוסי" – ביקורת

"הסיפור של יוסי". אוהד קנולר, עוז זהבי.

10 שנים לאחר "יוסי וג'אגר", חוזר הבמאי איתן פוקס לאחד מגיבורי הסיפור ההוא בדרמה חדשה הקרויה בפשטות על שמו- "הסיפור של יוסי". עלילת ההמשך חושפת מה עלה בגורלו של המפקד שאיבד את אהובו בלבנון ולמעשה את האדם היחיד שידע על נטיותיו המיניות. תוך בדיקה של מחיר אותו אובדן, הסרט ברובו מציע חווית צפייה עצורה שלא מצליחה להתעלות ולהיפתח, אם כי בסופה כן מצליחה לרגש.

פוקס, במאי ישראלי מוכר ומוערך, עוסק ברבות בסרטיו והסדרות בהם הוא מעורב בנושא ההומוסקסואליות ("הבועה", "תמיד אותו חלום", "ללכת על המים"). הפעם, כהמשך ל"יוסי וג'אגר", נושא זה שוב מטופל אך בשונה ממקרים קודמים הוא לא נבדק לצד או אל מול רעיונות אחרים כגון תפיסת הגבריות הצבאית או בחינת הזהות הישראלית. ב"סיפורו של יוסי" מבקש פוקס להתמקד בפן האישי ולתאר סיפור קטן שבמרכזו הקשיים הפרטיים והחברתיים הכרוכים בתהליך היציאה מהארון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנותנת" – ביקורת

"הנותנת". הגר בן-אשר. צילום: ורד אדיר.

סרטה של הגר בן-אשר "הנותנת", הוא יצירה יפהפיה המזכירה לצופה כי הקולנוע הוא קודם כל מדיום אמנותי. על אף הימנעות כמעט מוחלטת מדיאלוגים, הצופה נחשף לעלילה מורכבת, שבה מערכות יחסים אנושיות וצילומי טבע ונוף משלימים את מקום המלל, תומכים זה בזה ומביאים את הסיפור לכדי יצירה שלמה. במידה ואינכם נרתעים משוטים ארוכים ומסר מופשט, מדובר באחד הסרטים היפים שתראו השנה.

בן אשר, המוכרת לקהל הרחב בעיקר כשחקנית ("רביעיית רן"), אמונה על התסריט, הבימוי והתפקיד הראשי. הסרט הנוכחי הוא הרחבה לסרטה הקצר "משעולים", שהשתתף בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן 2007, וזכה לשבחים כולל פרס הסרט הקצר הטוב יותר בפסטיבל הקולנוע של שטוקהולם. בן אשר עצמה זכתה עבורו בפרס 'היוצרת המבטיחה' של פסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות וכן במלגת כתיבה מטעם תכנית השייכת לפסטיבל קאן ומטרתה תמיכה בקולנוענים מבטיחים. מלגה זו אפשרה את פיתוח התסריט הנוכחי ונראה כי בן אשר בהחלט עומדת בציפיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים" – ביקורת #2

"הנוקמים". כריס אוואנס, כריס המסוורת'.

לראות יחד על מסך אחד את איירון מן, הענק הירוק, קפטן אמריקה ות'ור, בתוספת עוד כמה מהדמויות האייקוניות של חברת הקומיקס הוותיקה מארוול (Marvel), זו הפנטזיה עליה עונה סרט הפעולה וההרפתקאות "הנוקמים". הסרט, עתיר כוכבים וסצינות פעולה, מבטיח הנאה צרופה לאוהבי סרטי קומיקס בכלל ומעריצי הדמויות בפרט. לעומת זאת, אלה שאינם נמנים על חברי מועדוני מעריצים של אחת מהדמויות, ועדיף כמה מהן, לא בטוח שיצליחו להיסחף לחגיגה בה מוקרבת עלילה מעניינת לטובת סצינות קרב מרובות.

בשנת 1963 ולאחר כיכוב בסדרות קומיקס משלהן, אוחדו כמה מגיבורי הקומיקס של חברת מארוול לקבוצה אחת ששמה "הנוקמים". תפקיד החבורה היה להילחם באויבים שהבסתם דורשת שיתוף פעולה של כמה גיבורי על, ומעלליהם זכו באהדת הציבור ומודפסים עד היום. בשנים האחרונות כיכבו אחדים מגיבורי החבורה בסרטים שהוקדשו להרפתקאותיהם ובעקבות הצלחתם, במיוחד זו של סדרת סרטי "איירון מן", החליטו אולפני מארוול כי הגיע הזמן לאחד את הדמויות גם על המסך הגדול.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים" – ביקורת #1

"הנוקמים". סקרלט ג'והנסון, כריס אוואנס, ג'רמי רנר.

בשנים האחרונות היו לנו את הסרטים "הענק", "איירון-מן", "קפטן אמריקה" ו"ת'ור" המצליחים, ועכשיו גיבורי-העל של כל הסרטים הללו מצטרפים יחד כדי ליצור את קבוצת "הנוקמים" (אליהם מצטרפת האלמנה השחורה מ"איירון-מן 2"), ויחד הם נלחמים בלוקי מ"ת'ור" וצבא חייזרים שמגיעים אחריו לכדור הארץ. אם אהבתם ונהניתם מהסרטים שהוזכרו בהתחלה, תיהנו גם מ"הנוקמים".

באופן מפליא (או בעיקר: לא צפוי, אם זה לא אותו דבר) רוב הסרט מתרחש על כלי מעופף אי שם בשמי כדור הארץ. הקטעים בין גיבורי-העל השונים נחמדים; אני מבין את ההיגיון שבקרבות ביניהם, אך הם לא היו מעניינים במיוחד. כולם טובים בתפקידים שלהם אך רוב הזמן השאיר אותי די אדיש למתרחש עד קטע הפעולה שחותם את הסרט. כך גם מוות שמתרחש בסרט משפיע על הדמויות וקשה להשתתף בצערם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חמש החברות האחרונות שלי" – ביקורת

"5 החברות האחרונות שלי". ברנדן פטריקס.

דמות ראשית הבוחנת מערכות יחסים מעברה על מנת ללמוד משהו על יכולותיה בתחום הרומנטי, היא הרעיון עליו נשען הסרט "חמש החברות האחרונות שלי", ולא בהצלחה. הסרט, המוגדר כקומדיה, זוכה להגדרה זו כברירת מחדל מאחר והרגעים המשעשעים בו מועטים והוא בעיקר מתיימר להעביר בקלילות מחשבות על רגש האהבה. התוצאה הנה אסופת מערכונים בינוניים על סיטואציות שונות העשויות לעלות במהלך מערכת יחסים רומנטית, שהגיעו למסך הגדול באמתלת סיפור עלילתי.

במאי הסרט, ג'וליאן קמפ, שזה לו הסרט השני, בחר לעבד את ספרו של אלן דה בוטון משנת 93' "חיבורים של אהבה" ולהופכו לסרט באורך מלא. מלבד הבימוי, אחראי קמפ גם לתסריט ובחירתו לשמר את אופי הספר גם על המסך הגדול אינו לטובת התוצאה הסופית. בנוסף, הרקע העשיר של קמפ בתחום הטלויזיה ניכר גם הוא מפתיחת הסרט ועד סופו, עובדה שגם כן אינה מסייעת לסרט להפוך ליותר מאוסף סיטואציות רנדומליות, מלאות אפקטים יצירתיים, פחות או יותר, ועמוסת מטאפורות ויזואליות בינוניות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטלשיפ" – ביקורת #2

"באטלשיפ".

דמיינו לכם עולם מקביל בו אתם מצליחים להבין מי נגד מי בין כל הפיצוצים של מייקל ביי ב"רובוטריקים". עכשיו הפסיקו לדמיין ופנו ל"באטלשיפ" של פיטר ברג. ברג מייצר סרט עתיר אקשן מצוין, אבל עודף רב של דיבורים ופלספנות לא רלבנטים שהופכים את הסרט לארוך בצורה מורגשת.

הדימיון הרב בין סרטו של ברג לסרטו של ביי מתבטא במספר אפיקים: ראשית, שניהם מבוססים על מוצרים שהוצאו בארה"ב בידי חברת האסברו (בארץ, אגב, "באטלשיפ" נקרא "צוללות" – אבל בסרט הקולנוע אין ולו צוללת אחת). שניהם חובבי אקשן ומצליחים באפיק הזה עם הרבה פיצוצים וכאוס. ובמרכז העלילה של סרטיהם המדוברים עומדים חייזרים שפולשים לאיזור אמריקה הצפונית. ברג החל את דרכו בתור שחקן, אך שמו התפוצץ באמת לעולם אחרי שביים את "הממלכה" – גם כן סרט עמוס דיבורים ופלספנות, שגם כן בעל סצינות אקשן מותחות ועשויות כהלכה. אחרי כן, הוא שיתף פעולה עם וויל סמית' בסרט "הנקוק" החביב, ומאז התבלט קצת פחות – בעיקר בבימוי וכתיבה לטלויזיה. הוא הופיע בתור גרסה משעשעת ואלימה של עצמו בסדרות "הפמליה" ו"קליפורניקיישן", שם הואדר למדי שמו על הדרך. "באטלשיפ" הוא חזרתו לימי "הממלכה".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטלשיפ" – ביקורת #1

"באטלשיפ".

"באטלשיפ" הוא מהסרטים שהתחילו מרעיון שכל-כולו "בוא נעשה סרט קיץ, עמוס אפקטים, עתיר תקציב, נפוצץ דברים על המים". לא באו לפה לספר סיפור, לרגש או להפתיע. ובזאת הסרט מצליח למלא את מה שיצאו לעשות: האפקטים טובים, קטעי הפעולה מוצלחים והדמויות בסדר. סביר להניח שכאשר תרגמו את שם המשחק Battleship ל"צוללות" לא שיערו שהמשחק ייתן השראה לסרט פעולה באותו השם, לכן נקרא הסרט בעברית "באטלשיפ" ולא "צוללות", כי יש בו משחתות ונושאת מטוסים, אך צוללות אין בו.

בשום אופן אל תנסו לחפש היגיון בעלילה הבאה: אלכס וסטון הופר הם אחים שמשרתים בחיל הים האמריקאי. סאם, חברתו של האח הצעיר אלכס, היא בתו של האדמירל שיין. כל הגברים המוזכרים לעיל שוהים על שלושה כלי שייט שונים מתוך מעל עשרה בלב האוקיינוס לחופי הוואי בתרגיל בין-לאומי הכולל צוותים מיפן. יפן-ארצות הברית-הוואי שווה כמובן התקיפה היפנית על פרל הרבור שבהוואי במלחמת העולם השנייה. ובזמן התרגיל הלז מגיעים לכדור הארץ יצורים מהחלל בחמש חלליות, שחלקן נוחתות מיילים ימיים ספורים מהתרגיל המתנהל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אורחים לרגע" – ביקורת

"אורחים לרגע". גור בנטביץ' עם אליה ענבר.

"אורחים לרגע" הוא מהסרטים הישראלים שרוב צעירי תעשית הקולנוע בארץ מיחלים להצלחתו, לא משנה מה טיבו. כשסביבו רוב הסרטים המקומיים עוסקים בנושאים החוזרים על עצמם באופן קודר וטרגי (צבא, משפחה, חרדים), עם אופי אירופאי שהקהל הרחב בארץ לא יצליח להתחבר אליו – "אורחים לרגע" בולט בתור סרט קליל וחביב שחורג מנורמות התוכן של הקולנוע הישראלי. הבימוי הפשוט והמקסים של מאיה קניג בשילוב עם הופעתו המהנה של כוכב הסרט ובן-זוגה בחיים גור בנטביץ', מתגברים על התסריט הבעייתי ומספקים חויה נעימה.

הסרט משלב כמה אלמנטים מחייה של הקולנוענית מאיה קניג (סרט ביכורים) עם מלחמת לבנון השניה. המלחמה עצמה לא ממש מוזכרת בפירוש במהלך הסרט, מה שמשרת היטב את התוצאה העגומה שהוא מגיע באיחור של 6 שנים (!) מאז נפתחה המלחמה. סרט קליל שכזה היה צריך למצוא את דרכו לבתי הקולנוע הרבה יותר מהר, על מנת לחבר אליו את הצופים טוב יותר. אבל בישראל, ללא תמיכה של משפחת אדרי, לרוב זה מפליא שהסרטים המקומיים מוצאים את דרכם להפצה רחבה בבתי הקולנוע (בניגוד לעותק אחד או שניים שמסתובבים בין הסינמטקים), כך שעלינו מוטלת המשימה לשנות את המצב – לתמוך בקולנוע הישראלי ולגדוש את האולמות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »