ביקורות קולנוע (עמוד 89)

"המשגיחים" – ביקורת

"המשגיחים". מימין: איציק גולן, רועי אסף וגל פרידמן.

"המשגיחים" נותן לקהל הצופים המקומי מנוחה מיוחלת כל כך מכל הצילומים הדוממים, נטולי כל קול, והארוכים כגלות, שכל כך אופיניים בקרב סרטי הביכורים של הקולנוע הישראלי. סוף סוף מזה זמן רב, סרט ראשון לקולנוען ישראלי שכולו זורם ופעיל, משעשע במכוון ולא ב'מודעות עצמית' או מתוך מבוכה על התקציב, ונמצא כל כך פה, בישראל.

על הכתיבה והבימוי אמון מני יעיש, בת-ימי בוגר בית הספר מנשר עם שני סרטים קצרים באמתחתו – בשניהם שיחק כוכב הסרט העלילתי הראשון שלו, רועי אסף. סרט הגמר שלו ממנשר, "אליקו" הוקרן בין היתר בפסטיבל ירושלים 2008, וסרטו הקצר השני "חניה בדם" שהופק במסגרת "תל אביב לוקיישן", זכה בציון לשבח מפסטיבל הסטודנטים תל אביב 2010. יעיש גדל על סרטים של ואן דאם וצ'אק נוריס, וניתן לראות את הגוזמות המשעשעות שהיו דומיננטיות בסרטים שלהם, גם אצלו – דוגמת קליעות מדויקות של מחבטי בייסבול, כאילו היו אילו כוכבי-הטלה של נינג'ות, והמטילים אותם התאמנו כל חייהם על הדיוק המושלם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #3

"ספיידרמן המופלא". אנדרו גארפילד.

אילו היה צדק בעולם, "ספיידרמן המופלא" היה הסרט הראשון שכולנו היינו רואים בכיכובו של איש העכביש, וסאם ריימי היה נשאר לביים סרטים טראשים קטנים לקהלו היעודי, ולא מביים את הסרט הראשון של הדמות רק לפני עשר שנים. ל"ספיידרמן המופלא" יש את כל המרכיבים של סרט קומיקס מנצח: הוא מענין, מרגש, לא אינפנטילי מדי, מהוקצע, מלהיב ואפילו מותח. אבל סרט הספיידרמן גרסת 2012 סובל מעמדת נחיתות, מפני שהוא מביא לנו שוב את אותה הדמות, עם אותו סיפור רקע ועם אותה אוירה, כך שהקהל מתקשה להבין על שום מה הוא נדרש הפעם לשלם על הצפיה בקולנוע.

בשנת 2000, עלה לאקרנים "אקס-מן" ופתח עם סכום גבוה במיוחד לאותה העת בקופות בארה"ב: 54.5 מיליון דולרים. כל כך גבוה, שהוא היה הרווח השלישי הכי גבוה באותה השנה (בפער של פחות מארבעה מיליון דולרים מהסרט הכי רווחי באותה השנה, ובפער של עשרה מיליון מהסרט הרביעי הכי רווחי באותה השנה). אולפני מארוול, שעמדו מאחורי הקומיקס והסרט, הבינו מ'טבילת האש' שיש ביקוש לסרטי קומיקס עם הדמויות שלהם, ומאותו הרגע כבר תיזמנו סרטים עבור "איירון מן", "הענק", "קפטן אמריקה", "ספיידרמן" ואחרים. הראשון שיצא לפועל הוא "ספיידרמן", ומי שנבחר לביימו היה במאי הטראש סאם ריימי. היה זה ענין לכשעצמו, משום שאת "אקס-מן" ביים במאי עם תו תקן של איכות – בריאן סינגר ("החשוד המיידי"). אפשר לומר שריימי פתח את הטרנד של במאים-שרגילים-לתקציב-נמוך-ומקבלים-תקציב-ענק-כדי-לביים-סרט-קומיקס. הטרנד אגב נמשך ומצליח גם היום, כאשר "הנוקמים" בבימויו של ג'וס ווידון, הפך לסרט השלישי הכי מצליח בהיסטוריה בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיצה "- ביקורת #2

"אמיצה".

סרטי האנימציה של פיקסר מצליחים לבלוט בשלל הסרטים המצוירים הרבים המוקרנים מידי שנה בבתי הקולנוע. "אמיצה", הסרט ה-13 שלהם, אינו מהסרטים הטובים ביותר שלהם, אך הוא מבדר ומעניין, הוא יפה לעיניים והוא עולה על לא-מעט סרטים לא-מצוירים של ימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיצה" – ביקורת #1

"אמיצה".

תחום האנימציה לא היה אותו הדבר ללא חברת פיקסר, ובקיץ הזה היא מוכיחה זאת שוב ומביאה למסך הגדול את הסרט "אמיצה". הסרט – המתאר את עלילותיה של נסיכה סקוטית אדומת שיער – סוחף, לא שגרתי, מרגש ומצחיק כמו שסרט אנימציה יכול וצריך להיות. מאחר והפעם בחרו פיקסר בעלילה שלרוב שמורה לסרטי דיסני, ניכר בסרט קו רך ועדין והתוצאה מתאימה בהחלט לגילאים צעירים אך גם מומלצת למבוגרים שאוהבים אנימציה ובליבם עוד שמורה פינה לסיפורים המלאים תום וסוף טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם פרטי" – ביקורת

"שם פרטי".

ארבעה חברי ילדות מתכנסים בסלון פרזיאי לארוחת ערב ופטפוטים. זהו הבסיס לקומדיה הצרפתית המצליחה "שם פרטי", סרט חכם ומשעשע שהפשטות היא הקסם שבו. הצופה מוזמן ללוות את ארבעת החברים, אליהם מצטרפת בהמשך אשת אחד מהם, ולהיות כזבוב על הקיר במפגש חם וסוער בו נושאי שיחה ורגשות מתחלפים תדיר. ברגע שמתרגלים לעובדה שהסרט הוא למעשה הזמנה לקחת חלק בפטפוטי ארוחת הערב הביתית של קבוצת חברים ואין בו התרחשות של ממש, מובטחים הנאה רבה וחיוך שכמעט ולא עוזב את השפתיים.

מאחורי "שם פרטי" עומדים שני היוצרים הצרפתים אלכסנדר זה לה פאטאלייר ומתייה דלארפור. השניים כתבו יחד את "שם פרטי" כמחזה, שכיכב בהצלחה על במות צרפת ואף הוצג בארץ בבית ליסין בכיכובם של דב נבון וליאור אשכנזי. בעיבוד המחזה למסך הקולנוע, ארבעה מתוך חמשת שחקני הקאסט הבימתי המקורי משתתפים גם בסרט, עובדה שיחד עם היצמדות ההתרחשות לערב אחד בסלון אחד, נותנת לסרט ניחוח תיאטרלי- לחיוב ולשלילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

וודי אלן… מחשבות בעקבות הצפייה ב"לרומא באהבה"

"לרומא באהבה". וודי אלן.

יש סרטים שאני חייב לראות, לא בשל חובה מקצועית, אלא כהתניה. כזה הוא סרטו השנתי של וודי אלן. ראיתי סרטים של וודי אלן מאז שהייתי בגיל שלא ברור לי היום מה הבנתי מהם. לפני שהייתי בן 11 וראיתי את "אליס" בקולנוע, ראיתי סרטים שלו בטלוויזיה. צפיתי בסרטיו הטובים פעמים רבות מאוד. ברשותי שלושה ספרים של דברים שפרסם בכתבי עת שונים, כולל "הניו יורקר", ויש לי תקליט של ערב סטנד-אפ שלו. יש לו חלק נכבד בעיצוב חוש ההומור שלי. אני מעריץ גדול שלו ובעתיד הקרוב אצפה שוב ב""הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה" או סרט אחר, פחות מושלם, שלו.

בזמנו ביקש וודי אלן לגנוז את "מנהטן" (1979) המושלם כי חשב שהוא איום; אחרי מספר ימי צילום עם מייקל קיטון ("באטמן") בתפקיד הדמות שיוצאת מהסרט ב"שושנת קהיר הסגולה" (1985) אלן פיטר אותו והחליף אותו עם ג'ף דניאלס; הוא חתך שליש שצילם ב"פשעים ועבירות קלות" (1989) וצילם קטעים אחרים במקום כל מה שהוצא (בין השחקנים בחלק הזה היו השחקניות שון יאנג ודריל האנה). אני מעדיף לא לחשוב שהוא נעשה עצלן, אך בסרטים רבים שלו בחמש עשרה השנים האחרונות יש הרגשה שצילמו גרסה ראשונית של תסריט שהיה צריך עוד כמה שכתובים ואולי אין מישהו בסביבתו שחש בנוח להגיד לו: "אולי תעבור על זה שוב, אתה בטוח שאתה רוצה לצלם את זה?"

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #2

"ספיידרמן המופלא".

10 שנים בדיוק לאחר הפעם הראשונה שסדרת הקומיקס ספיידרמן עובדה לקולנוע, חוזר איש העכביש בשנית ומתחיל הכל מהתחלה. "ספיידרמן המופלא" מציג שוב את סיפורו של הנער פיטר פרקר והאופן בו הפך לגיבור על. בניגוד לסרט המקביל לו שיצא לפני עשור, הפעם הדגש הוא על הפן האנושי של הדמויות והעלילה מוקפדת יותר ומציעה עומק רגשי ורגעים שלרוב מאפיינים קומדיה רומנטית. מאחר ואלה משולבים בז'אנר הרפתקאות ופנטזיה, העובדה שהעלילה ידועה מראש מכבידה פחות מהצפוי והתוצר הסופי לא רק מעמיק וחכם יותר מקודמיו אלא גם מהנה.

מאחר וסדרת סרטי ספיידרמן האחרונה הייתה להיט קולנועי שהסתיים רק לפני 5 שנים, הסיבה להתחלת הסאגה מחדש אינה ברורה ומחייבת את יוצרי הסרט הנוכחי להוכיח כי יש הצדקה לגשת לקולנוע ולצפות שוב בסיפור מוכר. אולי זו הסיבה לכך שבניגוד לסדרות גיבורי על רבות שמגיעות לאחרונה לקולנוע, "ספיידרמן המופלא" מבקש להרוויח את קיומו ביותר מסצינות קרב. התסריט חכם, מוקפד ורגיש וכאמור מקדיש מקום לא מבוטל לרגעים קומים רומנטיים, אותם ניתן אולי להסביר על ידי כך שהפעם הבמאי הוא מארק ווב, מי שביים גם את "500 ימים עם סאמר".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #1

"ספיידרמן המופלא". אנדרו גארפילד.

לא התכוונתי להשוות בין "ספיידרמן" (2002) המשעמם עם טובי מגוויר ל"ספיידרמן המופלא" החדש, אך זה בלתי נמנע במקרה הזה. במקום סרט רביעי בסדרה המצליחה במיוחד בבימוי סאם ריימי ובכיכובם של טובי מגוואייר וקירסטן דאנסט, הוחלט לאתחל את סדרת הסרטים על גיבור-העל המפורסם (שלישי רק לסופרמן ולבאטמן) עם במאי אחר (מארק ווב, הבמאי של "500 ימים עם סאמר") ושחקנים צעירים. על פניה, לא החלטה רעה בהכרח.

אז נראה שוב את פיטר פרקר עובר לגור עם דודיו, עכביש עוקץ אותו, איך הוא "הופך" לספיידרמן, נלחם בפושעים ברחוב, מסתיר את זהותו ומתפרסם בציבור. זה בסדר וצפוי, אך הבעיה במקרה הזה: הכול דומה מדי למה שראינו בסרט מלפני עשור. אמנם כל השחקנים מוצלחים, אך קשה למצוא הצדקה אמיתית לסרט הזה מלבד הידיעה שהשם "ספיידרמן" שווה שובר קופות מובטח שיכניס מאות מיליוני דולרים, וזה כל מה שמעניין אותם ("אותם" שווה המפיקים, האולפנים בארצות הברית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עד החתונה זה יעבור" – ביקורת

"עד החתונה זה יעבור". ג'ייסון סיגל ואמילי בלאנט.

כבר מזמן לא רציתי כל כך להמליץ על חצי ראשון של סרט כמו במקרה הזה של הקומדיה הרומנטית "עד החתונה זה יעבור" (במקור: "חמש שנות אירוסין"). הבעיה: בעוד שבסרטים רבים בשליש האחרון יש נפילה בקצב, בעניין, בבדיחות או בדרמה, ואז הסוף החביב מפצה מעט על הירידה, "עד החתונה זה יעבור" נמשך שעתיים, כך שבמקרה הזה יש שעה שלמה חלשה מאוד. חוסר האחידות, ההומור שלא עובד והקטעים הסתמיים של החלק השני רק מתעצמים כשהם באים אחרי שעה ראשונה מוצלחת ביותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עידן הקרח 4" – ביקורת #2

"עידן הקרח 4: יבשת בתנועה".

אחרי שלושה סרטים מקסימים החליטו יוצרי סדרת "עידן הקרח" להוסיף את החלק הרביעי "עידן הקרח 4: יבשת בתנועה". כפי שנרמז משם הסרט, האירוע הגיאולוגי שמניע הפעם את העלילה הוא נדידת היבשות. בדומה לעלילת החלק השלישי בסדרה, גם הפעם אין הקפדה על היגיון היסטורי בנוכחות החבורה באירוע המדובר, וזה בסדר גמור. עם זאת, חוסר ההקפדה על היגיון בעלילה הוא כבר משהו אחר וכתוצאה מדובר בסרט חביב, עם בדיחות טובות פה ושם, שנראה שמטרתו הייתה בעיקר לחלוב עוד קצת הכנסות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עצם העניין" – ביקורת

"עצם העניין". דיאן קיטון.

נטלי – אף על פי שלא הגעתי עם ציפיות גבוהות מלכתחילה, ואף לא עם שמץ התלהבות, עדיין אפשר לומר שהתאכזבתי מהסרט "עצם העניין". נכון, אפשר להבין באיזה סרט מדובר רק מהטריילר שלו, ואין לי על מי להלין אלא על עצמי, אבל בכל זאת – גם סרטים כאלה צריכים לדעת לספק את הסחורה ולא לשעמם, לאכזב ולהוות דוגמא מובהקת לקלישאות מתות. כן, "עצם העניין" הוא בעצמו קלישאה מיושנת, גוססת, שחבל שלא הרדימו מבעוד מועד.

לא ברור מה עצוב יותר בהקשר הסרט הזה: העובדה שמישהו החליט שזה תסריט ששווה להשקיע בו כסף טוב ולעבד אותו לכדי סרט הוליוודי, או עצם השתתפותם של שחקני קולנוע מוכרים וחצי-מוכרים, אשר לחלקם סרטים טובים בארסנל. בכל מקרה, עצם השילוב של סרט גרוע, עם שחקנים ש'תפסתי מהם' (מי פחות ומי יותר), כנראה עשה את שלו, וכמעט העביר עלי את דעתי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עידן הקרח 4" – ביקורת #1

"עידן הקרח 4: יבשת בתנועה".

"עידן הקרח 4: יבשת בתנועה" הוא מוצר טוב ומהנה, חטיף אנימציה בתלת מימד שאינו משביע, לא נשאר ממנו טעם אחרי זה, אך הוא עובר מהר והוא מבדר תוך כדי. 90 הדקות של הסרט, כאמור, חולפות במהירות. הדמויות מוצלחות והאנימציה משגעת, לא מתעכבים יותר מדי דבר על דבר, אז מה אם לא טרחו להשקיע בעלילה? העיקר שהדברים מתקדמים וזורקים בדיחה פה ושם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »