ביקורות קולנוע (עמוד 105)

ביקורת: קיק אס

אהרון ג'ונסון. מתוך קיק אס.

הסרט "קיק אס" הולך לכבוש את צעירי הארץ בלי שום ספק. אחרי "זומבילנד" הנפלא שהפגיש אותנו עם עולם הזומבים בקריצות שנונות והומוריסטיות לכל רפרנס תרבותי אפשרי, הגיע הזמן שגם גיבורי העל שלנו יקבלו טיפול מאסיבי. מה שמיוחד ב"קיק אס" הוא שיש ניסיון כלשהו להחזיר את הכוח לאזרח הקטן – אופטימיות במיטבה ללא ספק. הסרט קורא שלא להביט עוד מהצד (ממש סוג של פרסומת ל"מה אתם הייתם עושים" עם חיים הכט), אולם עם הרבה קריצות ציניות כואבות במידת-מה על החברה שלנו, שרק מסתכלת מהצד כשמישהו בצרה. הסרט שם במרכז את נער התיכון השלומיאלי, שמתעלה על זוועות הגיל הפרטיות שלו ושם לעצמו מטרה להציל את עירו. כל מה שהוא מבקש זה שרק תתנו לו את ההזדמנות – אז תנו לו צ'אנס. אני נתתי.

אז תשכחו מכל הסופרמנים למיניהם, באטמן זה אאוט, וספיידרמן זה כל כך 2009. הגיבור החדש שלכם הוא "קיק אס". במאי הסרט מתיו ווהן לוקח אותנו למחוזות התיכון הבעייתיים ומציג בפנינו את האנדרדוגים בצורה קומית ומקסימה. יש כל כך הרבה קומדיות נעורים במחוזיתנו ולרגעים הסרט מחזיר אותנו לכל אותם שטיקים מוכרים והחלוקה הסטנדרטית בתיכון לקבוצות של פופאלריים, חנונים, ספורטאים ועוד. הגיבור שלנו דייב לא נכנס לשום קבוצה והוא מנודה חברתית – וזו הסיבה שאנחנו כל כך מחבבים את הסיפור שכבר סופר לנו מאות פעמים. דייב שונה ומיוחד כי הוא רוצה להיות גיבור למרות שזה לא סוד שאין לו גרם של שריר בגופו השברירי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: נביא

טאהר רחים. מתוך נביא.

הסרט "נביא" הוא בדיוק מסוג הסרטים שמתאים לנוסחת האוסקר ההוליוודי. יש בו סיפור על בן מיעוטים שמתחבט בין שני עולמות, יש בו שפה קולנועית מרהיבה והוא גם היה לאחד הפייבורטים בקטגורית הסרט הזר באוסקר 2010. כמו כן, הסרט זכה בתהודה עולמית אוהדת וביקורות משבחות ואף גרף 9 פרסי סזאר (גירסת האוסקר הצרפתית). הבעיה המרכזית של הסרט היא בין היתר האורך שלו והעובדה שלמרות האסתטיקה המרהיבה שלו קשה מאוד ליצור הזדהות עם גיבור הסרט האנמי מליק. הסרט לא מחדש שום דבר בדיון על הקושי של מי שבא ממוצא אתני אחר והשתלבותו במדינה בה הוא נחשב למיעוט. במקרה של הסרט הזה פשוט שמו את קונפליקט הזהות של הגיבור מאחורי סורג ובריח. למרות שהסרט לא חף ממגרעות הוא עדיין שווה צפייה בעיקר בשל הנועזות והבוטות שלו.

סרטים שמתמקדים בחיים בבתי כלא מבטיחים במהות הז'אנריסטית שלהם יצוג של מחנות אתניים, אלימות וכאוס. האסירים הצעירים חייבים לקבל הגנה מהותיקים על מנת לשרוד את הקשיים והבדידות הראשונית. במאי הסרט, ז'אק אודיאר, השכיל לדעת בדיוק איך מרגיש כל טירון ביומו הראשון ומציג בצורה כרונלוגית את פריחתו בין כתלי הכלא עד לשיא בו הוא הופך ליחיד שקובע את הכללים. אודיאר יוצר תחושה של ג'ונגל עם סורגים, בו האסירים צריכים להרוג או להיהרג ואין שום אופציית ביניים אחרת הוא יוצר מתחם קלסטרופובי ועמום כיאה למקום ההתרחשות. אודיאר מרשים מאוד עם עבודת המצלמה הנוקבת בסרט. אנחנו נעים ברחבי הכלא כאחד האסירים באמצעות דמותו המתווכת של מליק. אם בתחילת הסרט מליק שפוף וחבוט (וכך גם המצלמה) בהמשך הוא זוקף את קומתו וגם היא יחד עימו משירה מבט למציאות העכורה שכולאת אותך גם ברגעי החופש היחידים שנותרו לך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: נביא

טאהר רחים. מתוך נביא.

בתי כלא הם אתר מושך לסיפורים ולסרטים, והסרט הצרפתי החדש "נביא", שמתרחש רובו בין כותלי בית כלא, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בקולנוע מזה זמן רב. הוא אלים מאד, כצפוי מסרט שמתרחש בבית כלא, עם קטעים קשים לצפייה (רצח, קטטות, סכין גילוח בפה).

הסרט מתחיל ללא הקדמות מיותרות עם העברתו של מאליק (טאהר רחים), עבריין צעיר וּותיק ממוצא ערבי, לבית כלא לבוגרים. אנו עוקבים אחרי התאקלמותו, כשכבר בימיו הראשונים הוא נקלע בעל כורחו לסכסוך המתמשך בין אסירים קורסיקאים לאסירים ערביים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לקרוא לשרוף – אינטליגנציה יחסית

ג'ורג' קלוני עם פרנסיס מק'דורמנד. מתוך לקרוא ולשרוף.

האחים כהן הם הבמאים הכי ורסאטילים שאפשר למצוא היום בקולנוע. כל אחד מהסרטים שלהם מביע סגנון יחודי ובעיקר נתפס כמקורי ופורץ דרך (כן אני אוהבת את "לחסל את הליידי" אם היו ספקות כלשהם). קשה למצוא חובב קולנוע שלא רואה את "ביג לבובסקי" של השניים כמניפסט נדיר ויפהפה המנציח את בטלנותו ורצונו של האינדבדואל להתנער מהחברה וממירוץ החיים כדי להתקלח באמצע היום. Respect my authority קבע אריק קרטמן החמוד מ"סאות' פארק" וזה מה שאיתן וג'ואל כהן אומרים – אני קובע את החוקים שלי בעצמי.

אין ספק, ש"ביג ליבובסקי" שינה את הדרך בה אנחנו תופסים את אמריקה והביקורת החברתית המוסווית בהומור שחור באה לומר משהו על המדינה שמתיימרת להיות האור ליהודים בערכיה. האחים מושפעים בעיקר מסרטי הפילם נואר ("האיש שלא היה שם", "רציחות פשוטות") וגם מקומדיות שחורות ומטורפות ("אחי, איפה אתה?", "אכזריות בלתי נסבלת") והשילוב בין השניים בהחלט מוכיח את עצמו לאורך השנים.

"לקרוא ולשרוף" סרטם מ-2008 הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מוזרים של הצמד. אין ספק שמדובר בקומדיה מטורפת לחלוטין המפגישה אנשים שונים ויוצרת סיטואציות הזויות ביותר ועדיין לא מדובר בסרט טיפוסי של הכהנים. הסרט מציג שלושה סיפורים שמצטלבים בדרך כאוטית מהרגיל בפארודיה מטורפת וחסרת מעצורים. אז מה משותף לאוזבורן קוקס (ג'ון מלקוביץ') אנליסט ב-CIA, לינדה ליצקי (פרנסיס מק'דורמנד) מדריכה במכון כושר הרוצה לעבור ניתוחים קוסמטיים והארי פארר (ג'ורג' קלוני) מאבטח אישים במשרד האוצר? למראית עין כלום, אבל כמובן ששרשרת האירועים שתתחיל עם פיטוריו של אוזבורן קוקס ממשרתו הסודית ורצונו לתעד את זיכרונותיו תפיל את אבן הדומינו הראשונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: הזדמנות שנייה

קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

האמריקאים אוהבים פוטבול, כל כך אוהבים פוטבול. בכל שנה המשדר הנצפה ביותר בטלויזיה האמריקאית הוא הסופרבול (הגמר של ליגת הפוטבול). השנה הסופרבול היה המשדר הנצפה ביותר אי פעם, עם 106 מיליון צופים (מתוך אוכלוסיה של 307 מיליון). "הזדמנות שנייה" הוא סרט הספורט המצליח ביותר בארה"ב אי פעם עם רווחים של למעלה מ-250 מיליון דולר(!).

כמו סרטי חג מולד שמצליחים בארצות הברית ובשאר העולם לא (רובם לא מוקרנים בארץ בבתי הקולנוע), סרטי פוטבול מיועדים בעיקר לקהל האמריקאי. "הזדמנות שנייה", שלא עוסק אך ורק בפוטבול, מוקרן בארץ בבתי הקולנוע בעקבות זכייתה של סנדרה בולוק באוסקר. בשל הרחבת הקטגוריה של הסרט הטוב ביותר באוסקר מחמישה לעשרה מועמדים, הסרט גם הצליח להשיג מועמדות לסרט הטוב ביותר. אם צריך למצוא סיבה שחייבים להחזיר את מספר המועמדים בקטגוריה לחמש, הסרט הזה הוא הוכחה ברורה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: הזדמנות שנייה

סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

בדרך כלל שמאמצים סיפור אמיתי למסך הגדול הוא חייב להיות יוצא דופן. במקרה של "הזדמנות שנייה", מדובר בסרט שאימץ סיפור אנושי ותעל אותו לכוונות הכי הוליוודיות שאפשר. בהתאם לטפיחת השכם האמריקאית והרצון להציג את האמריקאי המצוי כאדם נאור, שבא לעזור לכל הנדכאים והחלשים מציגים בסרט את הקפיטליסטים שעוד נותר להם רצון לעזור לזולת (או האמנם?). מדובר בסיפורו של שחקן הפוטובול השחור מייקל אור, שאומץ על ידי משפחה לבנה שעזרה לו לגלות את הכוח בתוכו והוציאה אותו מגורל אכזרי בשכונת גטו מלאת פשע. אני לא מערערת חלילה על הסיפור האנושי הזה, אבל הסרט מציג את החברה האמריקאית שבמידת מה מתנערת מהתנהלותה העצמית שיצרה מציאות, מצב חברתי ופערי מעמדות שנבעו מחשיבה קפיטלסטית קרה שמציגה את העזרה הזו באור אירוני ומר.

"הזדמנות שנייה" הוא בהחלט סרט אוסקר טיפוסי בעיקר משום שהוא מציג דרמה אנושית וסוחפת, שמחוללת דמות נשית שעברה שינוי, בין אם קוסמטי (האף העצום של ניקול קידמן ב"שעות"), או קייט ווינסלט שהזקינה ("נער קריאה"). סנדרה בולוק זכתה גם בגלובוס הזהב האחרון וגם באוסקר האחרון עבור תפקידה בסרט. יתכן שבמקרה של בולוק המשיכה המגמה של שחקניות, שמגלמות אישה שיוצאת מהמסגרת המקובלת כמתכון בטוח לפסלונים (במקרה הזה עולה לי לראש ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'"). השאלה שבאמת מעניינת היא לא למה היא זכתה כשחקנית הטובה ביותר בשני המקרים, אלא נובעת מכך שבאמת השנה לא היתה מי יודע מה תחרות בקטגוריית השחקנים (עם כל הצער שבדבר). מה שאולי איפשר לבולוק להיות סוג של דמות אחרת מהפרסונה הרגילה שלה כביץ' חסרת הלב ("איזו מין שוטרת","ספיד1 ו2","ההצעה"), היא שאם קודם לכן הכל נעשה כדי להשיג את מטרתה כאן היא עושה הכל כדי לעזור למישהו אחר-שינוי שנוגד את דמותה הקולנועית ללא ספק אותו העריכו חברי האקדמיה. במאי הסרט ג'ון לי הנקוק לא מייצר שום דבר מעבר לקלישאות שאמורות לרגש, אך יוצרות מנגד מבוכה. האורך של הסרט אף הוא מראה עד כמה הוא נסחף והתרגש מעצם המעמד שלו כבמאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הדרקון הראשון שלי

מתוך הדרקון הראשון שלי.

השנה, לראשונה, יצאו שלושה סרטים מצוירים מבית אולפנים אחד. הראשון מתוך השלושה של דרימוורקס השנה הוא: "הדרקון הראשון שלי". הסרטים של דרימוורקס ("שרק", "מדגסקר", "קונג פו פנדה") שונים במהותם מאלו של אולפני פיקסר ("למעלה", "וול-אי", "צעצוע של סיפור"). בעוד הסרטים של פיקסר מתמקדים יותר בדמויות ובסיפור, בדרימוורקס מעדיפים סרטי הרפתקאות מבדרים עם דמויות צבעוניות המדובבות בידי שחקנים מפורסמים.

"הדרקון הראשון שלי", סרטם השני בסך הכל של הבמאים כריס סנדרס ודין דה'בלויס אחרי "לילו וסטיץ'" (2002) של דיסני, אשר מוקרן גם בתלת מימד כמו כל הסרטים המצוירים בימינו, הוא מעל לכל סרט הרפתקאות. מינון הבדיחות בו נמוך יחסית, ולמרבה השמחה אין בו אינסוף אזכורים לסרטים אחרים וגיבורי תרבות. זהו הסרט שמשתמש במימד הנוסף שמקנים המשקפיים המיוחדים בצורה הכי טובה שאני ראיתי עד היום. האנימציה בו משגעת, השיער של הדמות הראשית ומי הים נראים אמיתיים, קטעי המעוף והקרבות יפים מאוד והמוסיקה של ג'ון פאוול ("שרק", "בולט") מוצלחת.

יחד עם זאת, אינני חושב שהסרט, שמגיע אל בתי הקולנוע בארץ במקביל לתחילת הקרנתו בארצות הברית, ישחזר את ההצלחות הענקיות הקודמות של דרימוורקס שהובילו לסרטי המשך: השנה יצא "שרק 4", בשנה הבאה "קונג פו פנדה 2" וב-2012 "מדגסקר 3" – לא בגלל שהוא פחות טוב מהם, אלא בגלל שהוא לא כך מצחיק וקהל היעד שלו מצומצם יותר: ילדים עלולים לפחד מקטעי הקרבות, ומבוגרים עשויים למצוא את הסרט ילדותי/פשטני מדי, בעיקר בגלל שהדמויות לא מפותחות מספיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: אליס בארץ הפלאות

הלנה בונהם קרטר. מתוך אליס בארץ הפלאות.

הסרטים של טים ברטון נראים מדהים לכן לא מפתיע ש"אליס בארץ הפלאות" מעוצב להפליא ומשגע ויזואלית, אך אחרי התרגשות ראשונית שהיתה לי בתחילת הסרט, התגובה הכללית שלי בסופו היתה די פושרת. השילוב של הפעלולים השונים מהממת, בכל גודל אליס משתלבת עם השחקנים האחרים והדמויות המצוירות בצורה מושלמת אך הסרט רחוק ממושלם.

ברטון לא עשה סרט ממש טוב מאז "סליפי הולו" (1999). "כוכב הקופים" (2001) היה בסדר; את "צ'רלי בממלכת השוקולד" אהבתי מאוד – עד שהם נכנסים למפעל; וב"סיפורי דגים", לו יש את האוהדים שלו, היו רגעים מקסימים אך הוא אינו סרט חף מבעיות (שני הסרטים הנוספים של ברטון בעשור הזה היו "חתונת רפאים" ו"סוויני טוד").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: התאום – מגרש השדים היהודי

גארי אולדמן עם אודט יוסטמן. מתוך התאום.

הסרט "התאום" מגולל את סיפורה של קייסי (אודט יוסטמן), בחורה צעירה שמגלה דברים חריגים מעברה המשפחתי. לקייסי יש כל מה שבחורה צעירה יכולה ליחל לו: חבר חתיך, חברים טובים ואבא תומך. נסיבות מותה של אימה תמיד העלו שאלות שנותרו ללא מענה והעיקו עליה. סדרה של אירועים מטרידים מתחילים לתקוף את מנוחתה של קייסי – חלומות בלהה וסיטואציות מוזרות הרודפות אותה כוללות דמות של ילד קטן שמאוחר יותר יתגלה כאחיה התאום שנולד מת.

אובדת עצות אל מול הנסיבות העל טבעיות שאופפות את חייה, קייסי מחטטת בחפצי המשפחה ומגלה להפתעתה שניצולת שואה יכולה לספק לה מעט תשובות למסתורין בחייה. הזקנה מספרת לה על "הדיבוק" בדת היהודית ומציעה לה לפנות לעזרת הרב סנדאק (גארי אולדמן), שיכול להוציא אותו ממנה. קייסי חושפת קללה משפחתית, שמקורה בגרמניה הנאצית. היא מבינה שאמה לא יכלה לסבול את נוכחותו הטורדנית של הדיבוק ועל כן שמה קץ לחייה. על מנת לחתום את הגולל ולהוציא את הדיבוק מהעולם שלה, קייסי צריכה שהרב סנדאק יערוך לה טקס גירוש שדים בהתאם למיסטיקה היהודית. מעבר לכך, קייסי צריכה לעמוד מול ישות שאפילו לא נולדה, המהווה חלק מהותי ממנה ורק השתחררות זו תביא לגאולתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אליס בארץ הפלאות

מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.

"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון הוא פשוט סרט מדהים ואין שום דרך אחרת להגדיר אותו. ברטון סוחף אותנו לחוויה הכי מהנה וכייפית שתוכלו למצוא בבתי הקולנוע והוא ניחן בכל הנתונים שיעזרו לו לגבור על "אווטאר" של ג'יימס קמרון, בעיקר משום שהוא מציג את אחד הסיפורים האהובים בהיסטוריה. העולם של לואיס קרול מעולם לא נראה כה מהפנט, מרשים, אפל וקסום. היכולות של ברטון לעורר בסיפור הילדות האלמותי הזה את היופי שימשוך את הצופה אל המסך כך שיחוש במלוא מובן המילה את חוויותיה של אליס עצמה. היופי המופלא של הסרט מתבטא במחוות הומוריסטיות וגרוטסקית ממיטב המסורת הברטונית ואליס הופכת כאן לדמות האאוטסיידרית, שכל כך מאפיינת את אופיו ויחודו של אחד הבמאים החשובים של השנים האחרונות.

טים ברטון הוא בהחלט תופעה קולנועית. בשנים האחרונות התעוררה מגמה שביקרה את הבמאי על כך שסרטיו איבדו את היכולת לרגש והפכו למיצג וויזואלי יפה בלי יותר מדי תוכן. למען הסר כל ספק, אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהמחנה שרואה בברטון את אחד הבמאים החשובים ביותר כיום ועדיין כל סרט שלו הוא בגדר אירוע מרגש לא פחות מהשקה של כל חנות H&M בעזריאלי. ברטון התחיל את הקריירה שלו כאנימטור בחברת "דיסני". תוכלו לראות את הקרדיט הראשון שלו בסרט המצויר "השועל והכלבלב" שגורם לי לבכות גם היום. במובן מסוים המזל שיחק לברטון ואנשי דיסני איפשרו לו גם לעבוד גם על פרויקטים עצמאיים משלו וכך נוצר בין היתר סרט האנימציה הקצר שהפך לסרט קאלט "וינסנט" (יוטיוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: סופר הצללים

יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.

"סופר הצללים" של רומן פולנסקי מייצר הנאה צרופה מכל רגע ורגע. הוא משלב בצורה נפלאה יסודות של קולנוע היצ'קוקני עם הרבה מאד הומור, מודעות עצמית ואף מייצר מתח מלאכותי בדיוק כמו הפוליטקאים של ימינו, שדואגים אך ורק לאינטרס האישי שלהם. בניגוד לסרטיו הקודמים, יש תחושה שהפעם פולנסקי הרגיש הרבה יותר נינוח במהלך העשיה, הרשה לעצמו להשתולל עם הקלישאות ואף מצא לנכון להתייחס בצורה משעשעת פה ושם גם לסרטים שלו עצמו.

רומן פולנסקי הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר ולא בגלל הסתבכותו עם החוק האמריקאי (לא אין לי שום כוונה לדון בפרשת המין שהיתה או לא היתה בביקורת הקולנועית שלי). את מועמדותו הראשונה לאוסקר הרוויח פולנסקי על סרטו "סכין במים" מ-1962. הפרסום העולמי הביא בעקבות אותו סרט את פולנסקי לעזוב את פולין מאחור והוא הגיע לצרפת. בהמשך, סרטים כגון "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, סרט הפולחן "צ'יינה טאון" מ-1974 ו"הדייר" מ-1976 סימנו אותו כאחד הבמאים החשובים בהיסטוריה. סרטיו מלאים במאפיינים קודרים, דחוסים וסיומם הרע ומר מאפיין את הטרגדיות שעוברים גיבוריו אשר אינם מסוגלים להיחלץ מגורלם. בסרטו החדש, "סופר הצללים", פולנסקי יוצר הומאז' מובהק לאחד מאבות הקולנוע הבלתי מעורערים, אלפרד היצ'קוק. נקודת מבטו של פולנסקי כאן היא של אדם, שידע תהפוכות בחייו והשכיל להפוך אותן ליתרון למרות הכל ועל אף כל המכשולים בדרך. הסרט יצא שונה מאד מסרטיו האחרים ועם זאת מעניין בדיוק כמו כל אחד מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: סופר הצללים

יואן מק'גרגור. מתוך סופר הצללים.

פעם בשנה, בערך, יש בקולנוע מותחן מוצלח. בשנה שעברה היה זה "שם המשחק" עם ראסל קרואו ובן אפלק, והשנה זהו "סופר הצללים": סרט עשוי לעילא שהיה יכול להפוך לסרט טלוויזיה סטנדרטי ונשכח, ובמקום זאת, זהו סרט מתח מהוקצע בזכות רמת הפקה מהשורה הראשונה. בראש הפירמידה ניצב הבמאי רומן פולנסקי, שגם כתב את התסריט עם רוברט האריס, מחבר הספר שעליו מבוסס הסרט.

רומן פולנסקי בן ה-76, שאחראי לאחד מסרטי הבילוש הטובים ביותר אי פעם ("צ'יינה טאון"), לא מרבה לעבוד. זהו סרטו השמיני בשלושים השנים האחרונות. עשרים ושתיים שנים אחרי "פרנטיק" עם האריסון פורד, הוא חוזר כאן לסגנון ההיצ'קוקיאני. על אף כל איכויותיו של הסרט, את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון הוא קטף בעיקר בשל הסיפור מאחורי הקלעים, שאחרי הצילומים ולפני גמר העריכה הוא נעצר בשוויץ בשל צו המעצר שהוצא על שמו בארה"ב בשנות ה-70.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »