ביקורות קולנוע (עמוד 60)

"מכסחות השדים" – ביקורת

"מכסחות השדים".

"מכסחות השדים" מגיע למסך עם מטען כל כך גדול שכמעט בלתי אפשרי לשפוט אותו בעין נקייה. כמות השנאה שהסרט ספג רק בגלל שהעז לגעת בקודש הקודשים שהוא "מכסחי השדים" היא חסרת תקדים: הטריילר היחיד ביו-טיוב שנכנס לרשימת מאה הקטעים השנואים; אנטי עצום לסרט עוד לפני שיצא; ועוד. כמובן שהסיבה היא לא בגלל שעשו רימייק לעוד קלאסיקה הוליוודית (שנדמה שזכתה להעלאה לדרגה של "מלחמת הכוכבים" לפחות, למרות שאף אחד לא דיבר עליה לפני כן), אלא בגלל שרחמנא לצלן ליהקו נשים לתפקיד הראשי. לכן גם אם לא הייתי אוהב את הסרט (וזה לא המצב – אני חושב שהוא סרט טוב מאד ומצחיק אבל מאבד כיוון לקראת סופו) הוא עדיין זוכה לתמיכה והאהדה שלי. אם לא על האיכות הקולנועית שלו אז על התעוזה והחשיבות התרבותית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האגדה של טרזן" – ביקורת

"האגדה של טרזן". אלכסנדר סקארסגרד.

לכל דור קולנועי יש את הטרזן שלו. ב-1984 היה את "גרייסטוק", ב-1999 "טרזן" המצויר של דיסני, ועכשיו "האגדה של טרזן" בכיכובו של אלכסנדר סקארסגארד ("דם אמיתי", "מלנכוליה").

הסרט "נקי" מדי: יש הרוגים אך אין דם, והערום מרומז בלבד. אם מדובר בסרט לילדים אז לכו עם זה עד הסוף עם הומור, עלילה פשוטה וחיות חמודות ופחות מאיימות. יש פה ניסיוניות להחדיר הומור (בעיקר בדיאלוגים ובדמותו המאולצת של סמואל אל. ג'קסון) אך הסרט סובל מעודף דרמטיות לכל אורכו, עם מנות גדושות של הילוך אטי (שימו לב לדרמה!) תקריבים מרובים, סגורים מאוד וללא שום סיבה, ופלאשבקים גרועים שלא מוסיפים דבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מייק ודייב מחפשים דייט" – ביקורת

"מייק ודייב מחפשים דייט". זאק אפרון, אדם דווין, אנה קנדריק, אוברי פלזה.

כביכול, ההערכה לקומדיה צריכה להיות פשוטה: אם זה מצחיק אז זה טוב. אבל האמת היא שהמצחיק הוא רק התוספת. לפני הכול הסרט חייב להתבסס על יסודות דרמטיים טובים, אחרת התוצאה הסופית דומה יותר לתוכנית מערכונים ולא לסרט, וכשיש יו-טיוב מי צריך סרט מערכונים? לכן יותר מכל ז'אנר אחר, קומדיה מתבססת על השילוב של עלילה מוצלחת, כימיה בין השחקנים וכמובן בדיחות טובות. ולמרות שזה נשמע פשוט, זה לא כל כך שכיח. אולפנים גדולים יעדיפו עוד עיבוד לקומיקס או ספרי נעורים, שם הנוסחה פשוטה יותר ליישום. וכשכבר יש קומדיות, הן לא מצליחות לשלב בין השלושה.

לכן מפתיע לגלות ש"מייק ודייב מחפשים דייט" לא נופל באף אחד מהפרמטרים הללו. אין בדיחות גרועות (אם כי גם כמעט ואין בדיחות בלתי נשכחות; למעשה הבדיחה הכי זכורה לי הייתה בפספוסים בכתוביות בסוף) ויותר מכך אין בדיחות זולות. לא רק שהעלילה הגיונית היא גם מתפתחת באופן מאד מתון. נדמה שהיא עוברת את מבחן האולטימטיבי: גם אם יוציאו את הבדיחות, הסרט עדיין יעבוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ללכת בדרכך" – ביקורת

"ללכת בדרכך".

את "ללכת בדרכך" אפשר בקלות להוסיף לרשימת סרטים על פי רב מכר שהופכים לסרטים ששואפים לסחוט דמעות. מי ש(בכה ו)נהנה מ"שומרת אחותי" עם קמרון דיאז ואביגיל ברסלין, יאהב גם את זה. סרט הקולנוע הראשון של הבמאית ת'יאה שארוק מבוסס על ספרה המצליח של ג'וג'ו מויס, שגם כתבה את התסריט. בשני זוגות ידיים אמונות יותר זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב.

זהו סיפור התאהבות-התקרבות בין ויל טריינור (כמעט כמו ויל טרנר, דמותו של אורלנדו בלום בסרטי "שודדי הקריביים"), המשותק ברגליו ובעל תנועה מוגבלת מאוד בידיו, ללו קלארק, שהיא האישה החמישית שבאה לטפל בו. אין לה כישורים מיוחדים או מתאימים, ואנחנו לא יודעים את סיבת העזיבה של המטפלות הקודמות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אקס-מן: אפוקליפסה" – ביקורת #2

"אקס-מן: אפוקליפסה".

כביכול, יש חלוקה בעולם הקומיקס בין "מארוול" ל"די-סי". אבל זוהי חלוקה כלכלית – על פי בית ההוצאה/אולפן קולנועי שמפיק את חוברות הקומיקס/סרטים. מעבר לחלוקה השטחית הזו, יש חלוקה יותר מעניינת, והיא מתייחסת לנושאים בהם הקומיקס מתעסק. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" די הבהיר מהו אחד הנושאים המרכזיים שמניע את העולמות הללו: שאלה של כוח, אחריות ומוסר.

אצל ה"אקס מן" השאלה תמיד הייתה אחרת. כמובן שגם אצלם עולה שאלה של השימוש בכוח, אבל היא נדמית כשאלה משנית לצד שאלת השייכות החברתית. והדבר אינו שונה בסרט השישי בסדרה (הספירה אינה כוללת את סרטי וולברין שגם פחות מתעסק בשאלה הזו) "אקס-מן: אפוקליפסה". ומאחר ואני (כמו רבים מבני האדם שהם לא ביבי) פחות נתקל בשאלות של מה לעשות עם עודף כוח ויותר יותר במצבים של חוסר שייכות והרגשת אחרות אני הרבה יותר קשור אליהם. וכך למרות ש"אפוקוליפסה" מרגיש מעט ממוחזר ולא שלם – הוא עדיין ראוי ומוצלח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אקס-מן: אפוקליפסה" – ביקורת #1

"אקס-מן: אפוקליפסה". אוסקר אייזק, ג'ניפר לורנס.

"אקס-מן: אפוקליפסה" הוא עוד סרט אקס-מן סטנדרטי – יש  בו את אותם יתרונות ואת אותם חסרונות כמו בשבעת הסרטים שקדמו לו. על כן, אם אהבתם את הסרטים הקודמים בסדרה (בדגש על "אקס-מן: העתיד שהיה") הוא מיועד בשבילכם. אך לטעמי, ההישג הגדול ביותר של הסרט הוא הקמת דור ההמשך לחבורה המופלאה והבטחת המשך הקיום של הפרנצ'ייז.

את הסרט ביים בריאן סינגר, הזכור לטוב מ"החשוד המיידי" ומשני סרטי האקס-מן הראשונים. מצד שני, בהמשך סינגר גם ביים את "סופרמן חוזר", ואת סרט האקס-מן הקודם בסדרה ("אקס-מן: העתיד שהיה") שלא זכו לאותן ביקורות חיוביות כמו סרטיו המוקדמים. במקרה הזה, סינגר ממשיך בקו המאפיין את סרטיו האחרונים, ולא מביא למסך שום דבר חדש או מעניין מבחינה קולנועית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מפלצת הכסף" – ביקורת

"מפלצת הכסף". ג'ורג' קלוני.

"מפלצת הכסף" הוא סרט מותח עם תסריט מהודק. הסרט כל הזמן מתקדם, מתפתח ומעניין, ומצליח לעסוק במצב העולם והכלכלה עם מינון נכון של הומור.

"מפלצת הכסף" הוא שמה של תכנית טלוויזיה כלכלית יומית בשידור חי שבמהלכה פורץ לאולפן אדם חמוש ומשתלט על השידור. לי גייטס (ג'ורג' קלוני) הוא המנחה תחת סכנה ופאטי (ג'וליה רוברטס) היא במאית התכנית שמלווה את לי באמצעות האוזנייה שבאוזנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבת" – ביקורת

"הבת". אודסה יאנג.

יש סרטים גרועים שלא שווה לכתוב עליהם ביקורת, ויש סרטים איומים שצריך להזהיר אנשים מפניהם. "הבת" הוא מהסוג השני. הכוכב היחיד שנתתי בסוף הביקורת הזו הוא בזכות המשחק, בעיקר של יואן לסלי, שחקן אוסטרלי שראיתי לפני כן רק בסרט "איש המסילה" ואני לא זוכר אותו שם. הוא מרשים בתפקיד שלא מסתמן בתחילה כראשי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" – ביקורת

"קפטן אמריקה 3: מלחמת האזרחים". רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוואנס.

סרטי גיבורי על בכלל, וסרטי מארוול בפרט, נהיו חלק כל כך אינטגרלי מהקולנוע כיום, שלכתוב עליהם ביקורת זה כמו לכתוב ביקורת על ארוחת ליל הסדר, בשני האירועים כמעט ולא קורה משהו מיוחד שישבור את המסורת, אבל מה שיש הוא מאד מוצלח (זה הזמן להתוודות, שאני חובב גדול של גפילטע-פיש): אתה יודע מה יהיו המנות, אתה יודע שהקטנים ימצאו את האפיקומן, שהדוד שלך יספר בדיחות לא ברורות ושסבתא שלך תשאל שוב מתי החתונה. כשאני חושב על זה יש הבדל אחת מהותי: הייתי שמח לסצנת פוסט-קרדיט גם בסדר.

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" עושה קצת מהכל ועושה אותו טוב: אקשן, מתח, קונפליקטים – ברמה האידיאולוגית והבין-אישית – ומעלה מספר דילמות מוסריות מעניינות. זוהי גם הנקודה בה הסרט מחדש הכי הרבה לטעמי: הוא לוקח את השאלה הקבועה בסרטי גיבורי על – מי/מה הוא גיבור – רק שהפעם זה כבר לא קונפליקט פנימי של דמות אלא מאבק בין שני מחנות ושתי אידיאולוגיות שונות. מעבר למאבק אידיאולוגי, זהו גם מאבק שמעמיד בסימן שאלה את קיומן של חברויות רבות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספר הג'ונגל" – ביקורת

"ספר הג'ונגל".

על פניו, לסרט "ספר הג'ונגל" בבימויו של ג'ון פאברו יש את כל מה שצריך כדי להצליח: מותח, לא מעייף לרגע, לא קלישאתי או מטיפני, המדבבים עושים עבודה מצויינת שמונחת על אנימציה ממוחשבת שגורמת לחיות להראות אמיתיות. ברם לא ברור מי קהל היעד שלו, שכן בניגוד לסרט האנימציה מ-1967, הסרט שומר על רוח המקור, והולך לכיוון מעט אפל. זה לא "באטמן נגד סופרמן" אך גם לא משהו שילדים קטנים מדי יילכו. מצד שני, לילדים גדולים יותר יש את כל חיקויי "משחקי הרעב".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דרך קלוברפילד 10" – ביקורת

"דרך קלוברפילד 10". ג'ון גודמן, מרי אליזבת' ווינסטד.

בדומה להרבה מושגים בימינו כגון 'נטרול', גם 'סיקוול' נהיה מאד גמיש. וכך הקשר בין "קלוברפילד" של מאט ריבס מ-2008 ל"דרך קלוברפילד 10" שעולה השבוע הוא בעיקר בשם הרחוב בו מתרחש הסרט הנוכחי. כל קשר אחר הוא באחריות הצופה. יותר משהוא סרט המשך, הסרט משתייך לעולם המורחב של קלוברפילד. שזה למעשה אומר שהם תחת אותה מטריית הפצה ושיווק של מותחני אימה דלי תקציב (25 מליון דולר לראשון ו-5 לנוכחי) עם גימיק באופן הסיפור (נכון לעכשיו. יש מצב שעם הסרט הבא התיאור של "הסדרה" ישתנה). בעוד הסרט הראשון הורכב מחומר מצולם (Found Footage), סרט שכולו מוצג דרך חומרים שקלטו אנשים בגוף ראשון, הסרט הנוכחי הוא הרבה יותר סטנדרטי במובן הזה. הייחוד שלו הוא שכמעט כולו מתרחש באותו חלל וכולל שלוש דמויות בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הוא + היא" – ביקורת

"הוא + היא". ז'אן דוז'ארדין.

"הוא + היא" הינה 'קומדיה' רומנטית שמכוונת חזק מאוד לגיל הזהב. זהו סרט שמתנהל בצורה איטית להחריד וצפויה עוד יותר, אך גרוע מזאת, הוא לא מרגש כלל ומצחיק רק בחלקו, כך שהוא לא יותר מסרט סתמי.

זהו סרטו ה-45 (לא כולל סרטים דוקומנטריים) של הבמאי הצרפתי המוערך קלוד ללוש. כיאה לסרט שמגיע אחרי כל כך הרבה סרטים אחרים, מתקבלת התחושה שהוא נעשה "על אוטומט", כלומר פרט לכמה נקודות בהן העריכה מקשה על הצופה להבין את המתרחש, לא ניתן למצוא בו פגמים משמעותיים מחד, או חידושים מאידך. הדבר הבולט ביותר בבימוי הסרט בסרט הוא הקצב האיטי שבו הוא מנתהל, מה שבאמת מעלה את החשד כי ללוש ביים את "הוא+היא" מתוך שינה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »