"הפייבלמנים" – ביקורת: כמו דפדוף באוסף זכרונות
סטיבן ספילברג הוא אחד הבמאים הידועים בעולם כבר עשרות שנים. "הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי (שהוא כתב יחד עם טוני קושנר, וביים), מתחיל בפעם הראשונה שסם (=סטיבן) הולך לבית קולנוע. הוא הבן הבכור במשפחה והוא יושב בין אביו ואמו. הוא מתרשם עמוקות מסצנת תאונת הרכבת בסרט "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה-מיל (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר). ב"הפייבלמנים", למרבה הצער, אין רגע כה מרשים שמותיר חותם על הצופה, ייחרט בתולדות הקולנוע ויזכה למחוות ולפרודיות כמו הנערים על האופניים שעולים לאוויר ב"אי-טי", האדוות בכוס המים במכונית מצעדי הטי-רקס ב"פארק היורה", כל קטע הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה", צילום התקריב על השריף ברודי על החוף ב"מלתעות" ועוד.