מגזין סרטים (עמוד 206)

"ספליט" – ביקורת

"ספליט". ג'יימס מק'אבוי.

רק לפני שבועיים כתבתי עד כמה ציפיות שלנו מסרט הם חלק מרכזי בחוויה שלנו בעת הצפייה והנה מגיע "ספליט" סרטו החדש של מ. נייט שאמאלן ומאתגר אותי. להזכירכם, לאחר סרטו הקודם, "הביקור" הכתרתי אותו כמלך האימה החדש. על כך יש להוסיף את הצלחתו הקופתית האדירה וכן הביקורות הטובות של סרטו החדש. לאור זאת לא הייתי מתפלא אם הסרט היה סובל מחרדת ביצוע ומאכזב אותי. אבל לא כך הדבר: הסרט עומד בציפיות, וגם אם לפרקים הוא מעט לא קוהרנטי וכמעט איבד אותי כצופה, בסופו של דבר הוא מצליח להיות ברור ולחבר אותנו עם הדמויות.

לאור ההצלחה של שני סרטיו האחרונים, ניתן לומר בוודאות ששמאלאן יצא מתקופת השפל שלו וחזר להיות יוצר קולנוע מעניין. זה לא רק שהסרטים טובים, אלא הם גם מרעננים ושונים אחד מהשני. כן, הטוויסט עדיין שם – אבל הוא לא המנה העיקרית. במקרה הזה הוא אפילו לא מהותי לעלילה אלא רק לקונטקסט של הסרט. וגם אם שאמאלן לא מחדש או ממציא כאן משהו, הוא מחבר היטב בין הרכיבים השונים: לוקיישן אחד, מחלת נפש, חריגות חברתית ועוד. הוא יוצר אווירת אימה שאינה אלימה באופן ויזואלי ועדיין מחזיק אותך לכיסא כל הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מאחורי המספרים" – ביקורת

"מאחורי המספרים". אוקטביה ספנסר, טרג'י פ. הנסון, ג'אנל מונה.

"מאחורי המספרים", שעוסק במאבקן של 3 נשים שחורות ומוכשרות להתקדם אל חוד החנית של נאס"א בשנות ה-60, לא מנסה לחדש דבר בתחום הביוגרפיות, ומסתפק בהצגת הסיפור עצמו, שאינו מוכר בעולם. לצד היותו קיטשי ונוסחאתי להחריד, הסרט בעיקר מעצים ומעורר השראה, ויש הרבה מה ללמוד מהמתרחש על המסך לגבי נחישות ומאבק בלתי אלים.

את "מאחורי המספרים" – שמועמד ל-3 פרסי אוסקר, בינהם פרס הסרט הטוב ביותר – ביים תיאודור מלפי, שזהו סרטו השני לאחר "וינסנט הקדוש". גם כאן, כמו במקרה של "וינסנט", מלפי לא מנסה לצאת מנוסחאות הז'אנר, ולא מצליח לנטוע אפילו צל של ספק שהנשים החזקות לא תתגברנה על המכשולים שלפניהן. אך במסגרת הז'אנר המוכר, מלפי עושה עבודה טובה כאשר הוא מצליח לשלב הומור וצחוק לצד רגעים הצובתים את הקהל בלב לאור הבדלי המעמדות בין שחורים ולבנים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אור ירח" – ביקורת #2

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

אחד האתגרים הכי קשים בתור צופה קולנוע (וזה נכון לכל מדיום אמנותי) הוא להתמודד עם ציפיות. החוויות הכי ייחודיות שהיו לי מסרטים היו מקרים בהם לא שמעתי מילה אחת על הסרט. לא על העלילה, לא על איכותו, כלום. ומנגד, כשהייתי מגיע עם הדי ביקורת עולמיים או מקומיים על סרט כלשהו, הייתי בונה לי ציפיות ולרוב מתאכזב לנוכח גודלן. לשמחתי אני חושב שעם השנים אני חושב שהצלחתי לנתק את הדעה שלי מהציפיות.

אל "אור ירח" הגעתי רק עם הידיעה שהוא זכה לשבחים רבים וכן שכל צוות שחקנים הוא אפרו אמריקאי וכך גם הבמאי ברי ג'נקינס. ציפיתי לסרט קטן על החוויה של אפרו-אמריקאים בארה"ב. סיפור כזה יכול בקלות להיגרר ל"פורנו רגשי". אבל "אור ירח" אינו שם, אלא אנושי ועדין באופן בו הוא מתאר את הכאב והסבל של הגיבור שלו. הבעיה שהגיבור שלו לא שלם. יש תחושה שהדביקו אסופה של אירועים לדמות בתקווה שייצא משהו אחיד. אולי זו המהות של האנושיות, אבל בקולנוע זה עוד פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אור ירח" – ביקורת #1

"אור ירח". מהרשלה עלי, אלכס ר. היברט.

"אור ירח", שזכה בגלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר ומועמד ל-8 פרסי אוסקר, הוא סרט עצמאי טיפוסי במובן הרע ביותר של ההגדרה: הוא אטי, צפוי, יומרני, עם עלילה רזה, תיאור מצב עצוב.

לולא הפרסים שמרעיפים עליו לא היה מגיע הסרט הזה לבתי קולנוע בארץ. פרסים הם עניין של יחסי ציבור. על אף שאני אוהב לעקוב אחרי המועמדים והזוכים באוסקר, אני יודע שלא הטובים ביותר מועמדים או זוכים. רשימת הסרטים, השחקנים, הצלמים והמלחינים (וכו') שלא היו מועמדים ארוכה מאוד.

הבעיה עם סרטים כמו "אור ירח" שזוכים להערכה היא שאנשים עלולים לחשוב שככה נראה סרט טוב. צופים ישמעו ניתוחים והסברים, תיאוריות והמצאות, ולא יבינו מאיפה זה בא. זהו סרט "אמנותי" וריקני, שבו הפערים בין שלושת קווי הזמן ומה שלא מספרים הם חסרי משמעות. הכותרות לכל חלק לא מוסיפות דבר, הם שם בשביל הקטע. ותראו, הוא משתמש במוזיקה קלאסית אז זה בטח סרט משמעותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

הוכרזו המועמדים לאוסקר 2017: "לה לה לנד" מוביל במספר המועמדויות

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

הוכרזו המועמדים לאוסקר 2017 (ה-89 במספר). הטקס יתקיים ב-26.2 וינחה אותו (למרבה הצער) ג'ימי קימל.

כנראה שהשנה, לראשונה מאז 1997, ארבעת הזוכים במשחק יזכו על גילום דמויות מקוריות, לא על פי מישהו אמיתי. מריל סטריפ ממשיכה לשבור את השיא שלה למספר המועמדויות הרב ביותר לשחקן/שחקנית. היא אמנם משחקת דמות שהיתה קיימת במציאות אך היא לא צפויה לזכות באוסקר הרביעי שלה (עדיין), אבל שיאים אחרים עשויים להיקבע. דמיאן שאזל, במאי "לה לה לנד", צפוי להיות הבמאי הצעיר ביותר שזוכה בפרס הבימוי.

רשימת המועמדים המלאה לפרסי האוסקר 2017:

הסרט הטוב ביותר
1. "לה לה לנד"
2. "מנצ'סטר ליד הים"
3. "אור ירח"
4. "הסרבן"
5. "המפגש"
6. "גדרות"
7. "מאחורי המספרים"
8. "סארו: הדרך הביתה"
9. "באש ובמים"
* מאותה סיבה ש"הארטיסט" זכה לפני חמש שנים, "לה לה לנד" יזכה (וכמוהו לא יזכה על התסריט). שניהם סרטים טובים שעשויים מצוין ובעיקר עוסקים במה שחברי האקדמיה אוהבים: קולנוע, משחק, עם מחוות לסרטים אהובים. לזכות "לה לה לנד" גם העובדה שהוא מתרחש בלוס אנג'לס. בעוד סרטים רבים מצולמים בעיר, מעט עלילות קולנועיות נראות בעיר. אגב, שני הסרטים המוזיקליים האחרונים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר הם "שיקגו" (2002) הנוראי ו"אוליבר" (1968) המעולה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הכניס למעלה ממיליארד דולרים בקולנוע

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים". פליסיטי ג'ונס.

"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא המצטרף ה-28 לרשימת הסרטים שהכנסותיהם בקופות בתי הקולנוע מסביב לעולם נאמדות בלמעלה ממיליארד דולרים (ללא התחשבות באינפלציה). בתוך 39 ימים (6 שבועות), הכניס הסרט לאולפני דיסני 512.2 מיליון דולרים בצפון אמריקה ועוד 499.1 מיליון בשאר העולם, שהם 1.0113 מיליארד בכל העולם.

דיסני השתדלו להצהיר שוב ושוב שאין להשוות בין "רוג אחת" לבין "מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר" (שהגיע להכנסות אדירות של 2.0682 מיליארד דולרים – השלישי בהיסטוריה ללא אינפלציה), וניסו למזער ציפיות ממנו. יחד עם ביקורות מעורבות, הסרט בכל זאת כבש את ליבם של מעריצי הסדרה מספיק כדי להיכנס למועדון הפחות-ופחות-אקסקלוסיבי אבל עדין-מכובד של מכניסי המיליארד. זהו הסרט הרביעי שעלה ב-2016 ומצטרף למועדון, אחרי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (1.153 מיליארד), "זוטרופוליס" (1.0238 מיליארד) ו"מוצאים את דורי" (1.0279 מיליארד) – כולם אגב, מבית דיסני – הישג נדיר.

"המייסד" – ביקורת

"המייסד". מייקל קיטון.

"המייסד", סרטו של ג'ון לי הנקוק על ריי קרוק, פחות מעניין בגלל הבמאי ויותר בגלל הגיבור: קרוק הוא כנראה שם פחות מוכר ממושא סרטו הקודם של הנקוק, וולט דיסני, אבל הוא אבי אחת האימפריות עליהן התבססה (או שמא עדיין מבוססת?) ההשפעה הגלובלית של ארה"ב על העולם – מקדונלדס. קרוק הוא גיבור פשוט עם נרטיב מאד פשוט: אדם עם הרבה התמדה וקצת פחות מוסר שהצליח בגיל מבוגר לחולל מהפכה באופן החיים שלנו.

סיבה נוספת שגרמה לי לוותר על הכלל הנוקשה שלי להימנע מסרטים המבוססים על מקרה אמיתי היא השחקן שמגלם אותו (מייקל קיטון). מעבר לכך שקיטון הוא שחקן נהדר, בסרט לא נעשה שום ניסיון לגרום לו להראות כמו ריי קרוק האמיתי, בעיני פרקטיקה קולנועית מיותרת. זה אולי דבר מינורי, אבל בעיני הוא מעיד הרבה על הכוונות של היוצרים. מצד שני, סרט לא יכול רק להסתפק בפעולה כזו כדי לצאת ידי חובה, ולצערי לא היה כאן אמירה מעניינת יותר מדי על מושא הסרט ולא על הז'אנר בו הוא פועל. בין "ג'ובס" ל"סטיב ג'ובס" הוא יותר קרוב לזה האחרון (זה עם מייקל פאסבנדר למי שמתבלבל – כמוני).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגיבורים של בוסטון" – ביקורת #2

"הגיבורים של בוסטון". מארק וולברג.

"הגיבורים של בוסטון" הוא סרט שכתוב טוב והוא הסרט הטוב יותר של פיטר ברג (לא כזאת חוכמה, תכף אגיע אליו). יש לו קצב טוב למרות שהוא יותר דרמה מאשר מתח ופעולה.

זהו סרטו השלישי ברציפות של פיטר ברג בכיכובו של מארק וולברג. כמו "אסון בלב ים" ו"השורד האחרון", "הגיבורים של בוסטון" מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש במאה ה-21. אלו הסרטים הטובים ביותר של ברג אחרי הזוועות והפספוסים של "הנקוק" עם ויל סמית', "צוללות" ו"עד החתונה זה יעבור" (Very Bad Things) עם כריסטיאן סלייטר וקמרון דיאז, אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי אי פעם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הגיבורים של בוסטון" – ביקורת #1

"הגיבורים של בוסטון". מארק וולברג.

"הגיבורים של בוסטון" הוא סרט אמריקאי-פטריוטי בכל רמ"ח איבריו, המנסה לספר על האדם הפשוט והקהילה, ועושה זאת בהצלחה מוגבלת. זאת, משום שהוא מנסה להיות שני דברים בו זמנית: גם סרט מתח אודות תפיסת המפגעים במרתון בוסטון, וגם דרמה אנושית קורעת לב אודות הנפגעים מפעולת הטרור וחוזקה של הקהילה האנושית בעיר. שני הדברים הללו לא קשורים זה לזה והניסיון לשלב בניהם יחדיו כושל, אם כי לא מספיק כדי להכריע את הסרט לכף החובה.

פיטר ברג יושב בכיסא הבמאי בהוליווד כבר למעלה מעשור ועדיין מתקשה לשחזר את ההצלחה של "אורות של שישי בערב". בשנים האחרונות שיתוף הפעולה שלו עם מארק וולברג ב"שורד האחרון" ו"אסון בלב ים", מעיד על שינוי כיוון חיובי מבחינתו. גם ב"גיבורים של בוסטון" הוא ממשיך להשתפר, ומצליח להחזיק את הצופים על קצה הכיסא ברגעי האקשן. למרבה הצער דווקא הניסיון להביא למסך כמה סיפורי קורבנות – כושל, משום שאלה מסופרים בצורה מבולגנת. יחד עם הצילום הזוועתי, נראה שלמרות שאולי לברג ישנו הכשרון, הוא עדיין לא בליגה של הגדולים באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שתיקה" – ביקורת

"שתיקה". שיניה צוקמוטו, אנדרו גארפילד.

"שתיקה" מתיימר להיות סרט עמוק ומורכב אודות חשיבותם של דת ואמונה במצבים קשים, אולם בפועל מדובר בסרט ארוך ומייגע, שאלמלא כמה רגעים קשים לצפייה יכל לשמש כגלולת שינה מצוינת. אינני אדם דתי ואינני בן הדת הנוצרית המוצגת בסרט, ברם הדיון התיאולוגי ש"שתיקה" מנסה לעורר לא מספיק טוב או מחדש כדי לרתק את הצופים ולכן יפול על אוזניים ערלות בכל מקרה.

אחרי 8 מועמדויות לאוסקר לבמאי הטוב ביותר ו-40 שנות ניסיון ("השתולים", "נהג מונית", "החבר'ה הטובים"), כבכיכול מפתיע לגלות שסרטו הזה של מרטין סקורסזה לא מככב בעונת הפרסים. אך כאשר צופים בסרט אפשר להבין את הסיבה: פרט לכמה רגע מתח טובים, סקורסזה לא מביא את האיכויות המוכרות שלו למסך, אלא כמה ממגרעותיו, כמו אורך מוגזם לסרט וסיום מרוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החיים הטובים" – ביקורת

"החיים הטובים". ריי מילנד, ג'ין ארת'ור, אדוורד ארנולד.

זוהי ביקורת על "החיים הטובים" (Easy Living), סרט בן 80 שראיתי לאחרונה בפעם השנייה. ראיתי אותו מתישהו במאה ה-20 במסגרת "הצגה שנייה", רצועת הסרטים הישנים והקלאסיים ששודרה פעם בערוץ הילדים, כשהצופים המקוריים של הערוץ כבר הלכו לישון. מעבר לסרטים המפורסמים שודרו גם סרטים פחות ידועים, ושם התגלו לי סרטים נפלאים. היום אפשר למצוא סרטים רבים באינטרנט אבל צריך לדעת מה לחפש. חבל מאוד שעם כל הערוצים שיש היום אין מספיק במה לסרטים זרים ולסרטים ישנים.

את "החיים הטובים" (1937) כתב פרסטון סטרג'ס (במסגרת אותה רצועה גם נהניתי מ"הפייה הטובה" שהוא כתב; אולי גם אחזור לצפות בו בהזדמנות), שבשנות ה-40 כתב וביים 11 סרטים(!), ביניהם "ליידי איב" עם הנרי פונדה וברברה סטנוויק, "סיפור פאלם ביץ'" עם קלודט קלובר ו"מסעות סאליבן" המומלץ (שמתוכו לקוח שם הסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?"). סטרג'ס התמחה בקומדיות שנונות, בדרך כלל על החברה הגבוהה, שהיה בהן גם תוכן, אמירה על החברה האנושית ורגישות אנושית.

עשרים הדקות הראשונות של "החיים הטובים" מצוינות. מיד מבינים מי הדמויות, המניעים שלהן, באיזה עולם אנחנו נמצאים, ומקבלים תחושה של העלילה המורכבת אך לא מסובכת, שמוצגת בצורה פשוטה ומובנת ובקצב מהיר עם דיאלוגים מושחזים ומצחיקים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

רן דנקר יאמץ ילד מגוואטמלה בסדרה "מיגל"

"מתחת קו המים". רן דנקר.

השחקן רן דנקר יככב בסדרת הדרמה "מיגל" של הוט, אודות צעיר הומוסקסואל שמבקש לאמץ ילד מגוואטמלה. את הסדרה יצרו מעצב האופנה טום סלמה והבמאית דפנה לוין, והיא מבוססת בחופשיות על נסיונו של סלמה.

בסדרה, טום ההומוסקסואל (דנקר) יסע לגוואטמלה בניסיון להגשים את חלומו להפוך לאב, ויאמץ ילד משם. בהמשך תתמקד הסדרה במערכת היחסים שלו עם הילד המאומץ.

"מיגל" תחל להצטלם בחודש הבא (פברואר), עם כוונה לעלות למסך בהמשך השנה. באחרונה כיכב דנקר על הבמות במחזמר "אוויטה", וזהו תפקידו הטלויזיוני הראשון מאז הסתיימה העונה השניה של "תא גורדין" בשלהי 2014. אגב, בשנה העוקבת הוא הצהיר בריאיון עיתונאי כי הוא ביסקסואל.