"12 שנים של עבדות" – ביקורת
ישנם נושאים שאמנם הדיון והעיסוק בהם חשוב אך מבחינה קולנועית הם מאוסים. לדוגמא, נושא השואה קיבל עיסוק נרחב בסדרות, בסרטי תעודה ובקולנוע וכך לא בכדי, בשנים האחרונות, סרטי שואה המופיעים מתמקדים פחות בסבלם של היהודים ויותר בוחנים את קורות האזרחים שמצאו עצמם חיים לצד תהליך השמדה והבחירות שלקחו או שנכפו עליהם בעקבות כך ("הזייפנים", "הנער בפיג'מת הפסים", "ממזרים חסרי כבוד", "באפילה").
נושא נוסף בו נרשם עיסוק רב הוא העבדות של האדם השחור בארצות הברית. סדרות וסרטים רבים עסקו בו, בכולם תיאור המציאות הקשה של תקופת העבדות והאכזריות המתנשאת והברוטלית של האדם הלבן. בדומה לשואה, גם כאן העיסוק המרובה (והחשוב) מכתיב כי קשה מאוד ליצור עניין קולנועי בנושא. בהתאמה, הסרטים האחרונים בנושא העבדות- "לינקולן" עטור השבחים ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (שוב טרנטינו שוחט פרות קדושות), לא מביאים עלילה "שגרתית" של חיי היומיום של העבדים אלא כל אחד בדרכו ביקש להציע נדבך חדש לדיון בנושא. "12 שנים של עבדות" המגיע כעת לבתי הקולנוע, מבקש לעשות דבר דומה אך בדרך שונה לחלוטין.











