"חברה מושלמת". סופי תאצ'ר.
שני סרטי אימה קומיים הגיעו אלינו לאקרנים ואם מראות אלימים גרפיים עושים לך את זה, המשיכו לקרוא.
מהסרטים האלו שאסור לצפות בקדימון כי הוא ממש הורס טוויסט די מרכזי. למרות שהוא יחסית סתמי, עם מסר מרכזי לא מהודק, ויותר מדי קטעים של האכלת מידע בכפית של הצופים שממש פוגעים לו בקצב ובדיוק שלו, הוא די מהנה ולגמרי מתאים לצפייה עמוסת פופקורן בקולנוע.
ג'ין הקמן מתוך "מיסיסיפי בוערת".
השחקן האמריקאי המוערך ג'ין הקמן נמצא מת אתמול (ד') בגיל 95 בביתו שבניו מקסיקו, ארה"ב, יחד עם אישתו הפסנתרנית הקלאסית בטסי ארקאווה בת ה-63 וכלבם, כך לפי דיווח של המשטרה המקומית. המשטרה הודיעה שתפתח בחקירה, אך אין חשד לפלילים.
הקמן נולד בשם יוג'ין אלן הקמן ב-1930 בקליפורניה, ארה"ב. הוא זכה בשני פרסי אוסקר, הראשון על הופעתו במותחן הפשע "הקשר הצרפתי" (1971), ובכך גבר על חיים טופול הישראלי שהיה מועמד לפרס על הופעתו בסרט "כנר על הגג"; והאוסקר השני על המערבון "בלתי נסלח" (1992) של קלינט איסטווד. הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר נוספים: "בוני וקלייד" (1967), "מעולם לא שרתי לאבי" (1970) ו"מיסיסיפי בוערת".
הקמן גדל בבית הרוס ועזב בגיל 16. התגייס לחיל הנחתים של צבא ארה"ב, ועם שחרורו עבר לזמן קצר לניו יורק, ואז החליט ללמוד עיתונות והפקת טלויזיה באוניברסיטת אילנוי. עם תום הלימודים שב לניו יורק והשתלב בהפקות אוף-ברודוויי, שם גם הכיר את וורן ביטי. בהמשך, ביטי ביקש אותו לתפקיד אחיו ב"בוני וקלייד" – תפקיד שזיכה אותו במועמדות לאוסקר כאמור.
הופעתו האחרונה בקולנוע היתה בשנת 2004, וב-2008 הודיע רשמית על פרישה מהתעשיה. הוא פרסם חמישה ספרים בחייו.
"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.
"אני עדיין כאן" של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("דרום אמריקה באופנוע") עוסק בדיקטטורה ששלטה במדינתו לפני כ-50 שנה וההארה ההיסטורית הזאת היא מעלתו העיקרית, כיוון שמבחינה אמנותית וקולנועית הוא לא מחדש דבר והולך על בטוח.
העלילה מתרחשת בתחילת שנות השבעים, בזמן שהדיקטטורה הצבאית שלטה במדינה, ועוסקת בסיפורו האמיתי והטראגי של הפוליטיקאי רובנס פאייוה.
"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.
"אני עדיין כאן" הוא סרט ברזיליאי מהסוג שאנשים שאוהבים קולנוע רוצים שיעשו יותר: סרט דרמה על נושא חשוב. אחרי חלק גדול יפה ומוצלח, בשלב מסוים הוא נעדר כל מתח דרמטי ונמתח ללא סוף. הסרט מועמד ל-3 פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר(!), הסרט הזר הטוב ביותר ושחקנית ראשית.
וולטר סאלס ביים את הסרט הקודם מברזיל שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, "ברזיל תחנה מרכזית" (1998), שהיה מועמד גם לשחקנית הראשית הטובה ביותר. אותה פרננדה מונטנגרו שכיכבה בסרט ההוא היא אמה של השחקנית הראשית ב"אני עדיין כאן", פרננדה טורס, והיא אף מגלמת את התפקיד שלה בסוף הסרט הזה.
בין שני הסרטים האלה ביים סאלס את "דרום אמריקה באופנוע" המעולה, אחד הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21, שבעקבותיו ביים כמה סרטים באנגלית ועם "אני עדיין כאן" הוא שוב במולדתו ובשפתו.
"הברוטליסט".
בריידי קורבט, שחקן בעברו שהופיע אצל מיכאל הנקה, לארס פון טרייר ורובן אוסטלונד, נשאר רחוק מהקולנוע המסחרי גם בתור במאי, ומביא לנו את "הברוטליסט", הסרט המאתגר ביותר לצפיה שיש כרגע על המסכים. 215 דקות של יצירה מרשימה ומונומנטלית, שעובדת בעיקר על הראש ופחות על הרגש ותוך כדי מוכיחה את הבנתו ושליטתו המוחלטת כיוצר.
לסלו טות (אדריאן ברודי), אדריכל הונגרי ממוצא יהודי, מגיע לניו יורק בשנת 1947 מעל גבי אניית נוסעים, כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו ואחייניתו היתומה לאחר שהופרד מהן במהלך המלחמה. עם הגעתו, הוא נוסע לפילדלפיה ונפגש שם עם בן דודו, אטילה, שמגלה לו שאשתו והאחיינית עדיין בחיים אבל תקועים באירופה בשל מחלתה של אשתו. לסלו עובר לגור אצל הבן דוד וגם מתחיל לעבוד בעסק הריהוט שלו ומעצב עבורו את הפריטים, עד שאשתו הקתולית של האחרון, אודרי, מאשימה את לסלו שניסה להתעסק איתה.
"הברוטליסט".
אורכו של "הברוטליסט" הוא שלוש שעות ו-34 דקות, לא כולל הפסקה מובנית בת 15 דקות ממש באמצע. עם חצי שעה פחות וסוף אחר זה היה יכול להיות סרט ממש טוב. יש בו הרבה דברים טובים אך מגרעותיו רבות מדי וקשה להמליץ עליו. הסרט מועמד ל-10 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט ושלושה שחקנים.
אחרי מלחמת העולם השנייה מגיע לאזלו (אדריאן ברודי טוב ומופיע כמעט בכל קטע), אדריכל יהודי מבודפשט, מאירופה לניו יורק. באירופה נשארו אשתו ואחייניתו. הוא מתחיל לחפש את דרכו ופרנסה בארצות הברית, כשהוא נעזר בבן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה) הנשוי שחי כבר כמה שנים שם. לאזלו עובד במה שהוא יכול עד שהוא מקבל הזדמנות לעבוד במקצוע שלו. גיא פירס מגלם מיליונר אמריקאי בשם הריסון ואן ביורן (שם שמורכב משמות משפחה של שני נשיאי ארצות הברית).
"קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא". אנתוני מאקי.
הקופות בסוף השבוע נהנו מהתחברות האירועים של הולנטיינס דיי ברחבי העולם וחגיגות יום הנשיא ספציפית בארה"ב, ורשמו בכורה קצת מפתיעה לסרט גיבורי העל "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא" בארה"ב ובעולם, ול"ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק" ב-70 ארצות ושווקים ללא ארה"ב וסין.
נתחיל עם "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא" בו מככב הפעם השחקן השחור אנתוני מאקי במקום כריס אוואנס, ואליו מצטרפים האריסון ופורד והזוית הישראלית שלנו של שירה האס, אשר סבל מביקורות לא אוהדות ומסקרי דעת קהל לא מוצלחים (ציון B- במדד CinemaScore, הנמוך ביותר לסרט ביקום הקולנועי של מארוול). למרות אלו, הוא גרף 88.5 מיליון דולרים בבכורה בקרב 4,105 בתי קולנוע בצפון אמריקה (ארה"ב וקנדה), על פי הערכות. זה אפילו טיפה יותר ממה שציפו לו אנליסטים והאולפנים גם יחד.
"אהבה משוגעת".
"אהבה משוגעת" הצרפתי, דרמה רומנטית לא-מתקתקה, מהולה באלימות, הוא סרט ארוך מדי; נכון, זו בעיה של סרטים רבים (מאז ומתמיד), ורק לאחרונה הלנתי על כך לגבי "אנורה", וזה נכון גם לגבי "הברוטליסט" שאפשר יהיה לקרוא בהרחבה עליו בשבוע הבא. "אהבה משוגעת" ארוך מדי בשעה, שעה מיותרת שמשכיחה את הדברים הטובים שיש בו, כשהסוף הולך ונמרח. כשלקראת הסוף אתה רוצה שייגמר וזאת ההרגשה שאתה יוצא איתה מהאולם, זה מקלקל כל הנאה שהיתה. הסרט מועמד ל-13(!) פרסי סזאר -אך לא לסרט הטוב ביותר או לתסריט מעובד- והשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה.
"אנונימי לגמרי". טימותי שאלאמה, אדוארד נורטון.
אם תמיד רציתם לראות שחקן שר כמו בוב דילן צעיר אז "אנונימי לגמרי" הוא הסרט בשבילכם. במהלך הסרט מטיחה בו החברה שלו שהיא לא מכירה אותו, לא יודעת מאיפה הוא בא, לא יודעת שום דבר עליו. אחרי 141 דקות נשארים כמעט עם אותה תחושה לגבי דמותו של בוב דילן כי רוב הסרט רואים אותו שר; יש מעט מאוד דרמה או עלילה.
למרבה המזל החליטו להתמקד בחמש שנים בלבד בקריירה הארוכה של הזמר בן ה-83 ובתקופה הכי מעניינת של אמן: השנים הראשונות שלו, כך נמנעים מהנפילות, מבעיות השתייה/סמים/המריבות באמצע הלילה עם אשתו השלישית, ואין טראומות או טרגדיות אישיות.
"מעבר לגיהנום".
"מעבר לגיהנום" של הבמאי ואמן המולטימדיה הצרפתי, קווארקס, עוסק בעולם הבא, או ליתר דיוק, בגיהנום – ואין דבר שממחיש טוב יותר את הגיהנום מאשר הסבל והיסורים שהיוצר מעביר בו את הקהל שהגיע לצפות בסרטו.
נתן מתעורר ומוצא את עצמו שרוע על הכביש כשלצדו מכוניתו המרוסקת. הוא מודה למזלו הטוב על כך שלא נהרג בתאונה ושיצא לחלוטין ללא פגע. לפתע הוא פוגש בדניאל, רוכב האופנוע שבו התנגש עם מכוניתו וגם הוא לא נפגע בכלל. האחרון סבור שהסיבה ששניהם לא נפגעו בתאונה היא בגלל שהם מתו. נתן לא מוכן לקבל זאת, אבל נאלץ להתמודד עם האמת המרה לאחר שהוא מוצא את גופתו מוטלת בתוך המכונית ההרוסה.
"5 בספטמבר".
"5 בספטמבר" מגיע עכשיו לבתי הקולנוע בארץ, בעוד Saturday Night אינו מוקרן בבתי הקולנוע בארץ ומלבד היותם שני סרטים מוצלחים וטובים יש עוד כמה דברים משותפים להם.
הראשון נוגע במיוחד לישראלים כי הוא עוסק ב-11 הספורטאים שלנו שנלקחו כבני ערובה באולימפיאדת מינכן ב-1972; אנחנו יודעים איך זה ייגמר, ובימים אלה עדיין מוחזקים בשבי עשרות ישראלים חטופים ברצועת עזה. קשה להאמין שמישהו בעולם מבין וקשור לסרט בצורה דומה.
השני עוסק בתכנית מערכונים, אבן דרך בטלוויזיה האמריקאית שבארץ מכירים בעיקר מקטעים ביוטיוב, חיקויים של ידוענים ופוליטיקאיים בתכנית, הסרט "עולמו של ויין" (שצמח ממערכון מהתכנית) ומהשחקנים שהתפרסמו שם, כולל טינה פיי, ג'ימי פאלון, ויל פארל, מייק מאיירס, דן אקרויד, ג'ון בלושי, גילדה רדנר ועוד ועוד. שני הסרטים נותנים מבט מאחורי הקלעים של שידורים חיים שאפשר לומר ששינו את מפת הטלוויזיה העולמית.
"עד שיצא עשן לבן". רייף פיינס.
"עד שיצא עשן לבן" מגולל סיפור בדיוני על תהליך בחירת אפיפיור בזמן המודרני. הסרט מבוסס על רב המכר של רוברט האריס.
תהליך הבחירה מתנהל על פי חוקי טקס שנקבעו בעבר. הקרדינלים מכל העולם מתקבצים בכנסייה הסיסטינית שבוותיקן, מבודדים מהעולם, ללא הטלפונים שלהם, ובהצבעה חשאית באמצעות פתקים בוחרים בנציג שלהם לאפיפיור בעקבות מות האפיפיור המכהן. צריך רוב של 66% מהקולות של 118 המצביעים.