ביקורת: צעצוע של סיפור 3
"צעצוע של סיפור" (1995) היה סרט האנימציה הראשון באורך מלא שנעשה כולו במחשב. בסרט ההוא של פיקסר היה שלל דמויות של צעצועים מוכרים והציגו שתי דמויות מקוריות נפלאות: הבוקר וודי (טום הנקס) ובאז שנות-אור (טים אלן) שלא ידע שהוא צעצוע. מאז הפיקו אולפני פיקסר תשעה סרטים נוספים, כולם מצליחים מאד, רובם טובים מאד, ביניהם "מפלצות בע"מ", "משפחת סופר-על" ו"וול-אי". ועדיין סרטם הטוב ביותר הוא "צעצוע של סיפור 2" (1999). ומאז, פחות או יותר, אני מחכה לסרט השלישי.
שני סרטי "צעצוע של סיפור" הראשונים עסקו בצעצועים של הילד אנדי, וב"צעצוע של סיפור 3" אנדי כבר לא ילד. 11 שנים עברו מאז הסרט האחרון, וכעת אנדי (ג'ון מוריס נתן את קולו לאנדי בשלושת הסרטים!) הולך ללמוד במכללה והצעצועים מוצאים את עצמם בגן ילדים (רחב, צבעוני ועמוס). הם מתמודדים עם עולם שונה מזה שהכירו וצעצועים חדשים. לוודי תפקיד גדול בהרבה מאשר לבאז וכיאה לסרט על בוקר, ישנם מחוות למערבונים, כולל – אך לא רק – קטע הפתיחה הנפלא, ואזכורים חביבים לסרטים הקודמים, כולל הופעת אורח של סיד, בן השכנים.














השחקן
אולפני האחים וורנר ו-MGM מנסים לגרום לבמאי