3 במאי 2019 בשעה 7:30

"מה הסיכוי?" – ביקורת #1

"מה הסיכוי?". סת' רוגן, שרליז ת'רון.

"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, חיה בסכנת הכחדה בקולנוע האמריקאי, עם שתי דמויות ראשיות טובות ועגולות שאותן מגלמים בצורה נהדרת שרליז ת'רון וסת' רוגן. ת'רון המהממת טובה במיוחד ויש לא-מעט משפטים מצחיקים מאוד בסרט בעל קצב טוב.

יש לי הרגשה שהוא לא יצליח כמו שמגיע לו, ולא רק בגלל הסיווג המגביל R בארה"ב (אולי אנשים יגלו אותו יותר מאוחר), אך אשמח להתבדות. אני גם מקווה שאנשי גלובוס הזהב יזכרו את הסרט ובעיקר את ת'רון כשיכריזו על המועמדים בדצמבר; הם כבר הוכיחו את חיבתם אליה (חמש מועמדויות; וזכייה בכל פרס אפשרי, כולל גלובוס הזהב, על "מונסטר" מ-2003) וסרטו של הבמאי ג'ונתן לוין "50:50" היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה. רוגן גילם שם חבר של מישהו חולה סרטן, וגם "מה הסיכוי?" משלב יפה דרמה וקומדיה. עם זאת, משהו בצילום (זוויות ואופן הצילום) הפריע לי בקטעים מסוימים. הסרט גם מעט ארוך, עם חצי שעה אחרונה הרבה פחות טובה משלושת הרבעים הראשונים של הסרט.

שרליז ת'רון היא שרלוט פילד, מזכירת המדינה של ארה"ב (כלומר: שרת החוץ), תחת הנשיא הלא-מבריק צ'יימברס (בוב אודנקירק, "סמוך על סול") שהיה כוכב טלוויזיה. הם מכוונים, כמובן, לנשיא ארה"ב המכהן, ולאחרונה גם נבחר באוקראינה אדם עם סיפור רקע דומה מאוד לזה של הנשיא צ'יימברס.

"מה הסיכוי?". שרליז ת'רון.

לשרלוט יש שאיפות להיות נשיאת ארה"ב והיא מקדמת יוזמה של אמנה בינלאומית בנושא איכות הסביבה. יש לה שני אנשי צוות צמודים (אישה וגבר ממוצא הודי, היא מ"גרייס ופרנקי"; שניהם נחמדים בתפקידיהם והיה פה פוטנציאל להכניס יותר הומור) והיא מחפשת כותב נאומים חדש. פרד פלארסקי (סת' רוגן) הוא עיתונאי עם הרבה מאוד יושרה ומוסר, שגם עומד מאחורי המילים שלו. הוא, במקרה, גם מכיר את שרלוט מלפני שהפכה למפורסמת.

"פרד פלארסקי" היה שמו המקורי של הסרט, וטוב ששינו אותו. "מה הסיכוי?" (שהוא תרגום יפה ל-Long Shot, מילולית: "סיכוי קטן") הוא סרט על שניים, והתפקיד שלה אולי אפילו משמעותי ומעניין יותר. אגב, זו לא הפעם הראשונה שלוקחים כשם הסרט בעברית שורה מתוך ה-tagline (הכיתוב על הכרזה) של סרט, אבל אני לא מצליח להיכזר בדוגמאות לכך, אז מי שזוכר מוזמן לעזור ולכתוב לי.

מלבד החמישה שהזכרתי מופיעים בסרט גם או'שיאה ג'קסון (הבן של השחקן-זמר הראפ אייס קיוב) כלאנס, חברו מלא האנרגיה של פרד (שקצת מסביר לנו יותר מדי דברים בקטע הראשון הלא-ממש-אמין שלו), כולל בשיחה בוגרת בצורה מפתיעה ולא אחת שרואים לעתים קרובות בסרטים אמריקאיים; ליסה קודרו ("חברים") מגיחה לקטע אחד, שאני די בטוח שנכתב לדמות צעירה יותר אבל היא הופכת אותו לשלה עם סגנונה הייחודי המוכר שהוכיח את עצמו בעבר; אלכסנדר סקארסגארד ("דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים"), השוודי במקור, כראש ממשלת קנדה תואם-ג'סטין טרודו; ואנדי סירקיס ("הפנתר השחור"), שידוע בעיקר בתפקידיו כשחקן motion-capture, שבהם רואים דמות אחרת ("שר הטבעות", "כוכב הקופים", "הרפתקאות טינטין") וכאן הוא תחת מעטה איפור כבד כמיליונר שמרן.

לקומדיה רומנטית יש תבנית די ברורה, וזה בסדר. על אף שהוא די צפוי, רוב הסרט מצליח לנוע בחופשיות ובחן בין הנקודות ההכרחיות. הבעיה מגיעה עם הסוף, ועוד לפניו. ביותר מדי קומדיות רומנטיות, גם בטובות שבהן, נעשה באופן פומבי, מול קהל גדול, ה"איחוד", הצהרת האהבה ההכרחית שבה חוזרים בני הזוג זה לזרועות זה. זה היה חלק פחות מוצלח גם ב"לשמור אמונים", "איך להיפטר מבחור ב-10 ימים", ועוד.

"מה הסיכוי?". שרליז ת'רון, סת' רוגן.

בניגוד להרבה סרטים של סת' רוגן, יש פה הרבה פחות רוח שטות והומור גס -וזה לא חסר- אך הוא לא נעדר מכך לחלוטין. וכרגיל בסרטי המאה ה-21 של חובבי הקולנוע, שגדלו על סרטים משנות ה-80 וה-90, יש אזכורים לסרטים ולסדרות שקהל בטווח הגילים המתאים יבין ואולי ימצא מצחיק/משעשע. אין לי מושג מה מצחיק בלצעוק שורה אקראית מסרט מצליח ("הפנתר השחור"). שתי הבעיות העיקריות שלי בהישענות-יתר על סרטים אחרים הן: זה הופך את המוצר למשהו זמני שבעוד 30 שנה (נגיד) חלק מהבדיחות לא יהיו מובנות לקהל חדש, וזה לא מותיר כמעט דברים, רגעים ומצבים שיהיה אפשר לחקות ולהזכיר ולנצור מתוכו.

הסרט מהנה, שרליז נפלאה, והסוף קצת מקלקל אבל כיף לראות את השניים האלה יחד.

דירוג: