"קופים". מויסס אריאס.
פסטיבל חיפה 2019 – הסרט "קופים" (Monos) מרהיב לעין, וניכר שיש מאחוריו תסריט מענין, ברם הבמאי אלחנדרו לנדס אינו מצליח ליצור אצל הצופים קשר רגשי ואכפתיות כלפי הדמויות שלו, כך שאנו צופים באדישות גדולה בריקבון המוסרי ההולך וגדל של ילדים (בעיקר).
"קופים" מגיע לפסטיבל חיפה אחרי הקרנות מעוטרות בשבחים בפסטיבלים ברלין וסאנדנס, באחרון הוא זכה בפרס מיוחד של השופטים, ונבחר ליצג את קולומביה בפרס האוסקר. רגע לפני שצפיתי בסרט, הוא קטף ציון לשבח גם מפסטיבל חיפה. זהו סרטו העלילתי השני של לנדס והשלישי בסך הכל, והוא כתב את התסריט שלו עם אלכסיס דוס סנטוס. על הצילום הופקד ג'ספר וולף שמצליח ללכוד יופי מרשים מהזוהמה שבהתחלה ומהג'ונגלים שבהמשך, ואת המוסיקה המסעירה ברגעים הנכונים הלחינה מיכה לוי (הבריטית נטולת הקשר ישראלי, ככל הידוע לי).
הסרט מציג בפנינו יחידה של שמונה חיילים-ילדים, אשר משגיחים על אישה מבוגרת יותר (ג'וליאן ניקולסון האמריקאית ממוצא אירי, "אני טוניה", "אוגוסט מחוז אוסייג'"), מי שנקבל אישור בהמשך שהיא חטופה שלהם. בזמן שהם משגיחים עליה במקום מרוחק מאד, עם תאורת חשמל אבל מעט תוצרי ציביליזציה אחרים, הם מתאמנים כחיילים ומותר להם להזדווג זה עם זו, אך רוב הזמן מועבר בשעמום וביריות ברובי הסער שלהם. התוצאה של היריות גוררת את סדיקתו של המרקם החברתי ושינוי במעמדות בין החיילים-הילדים, כך שיעלה כוחו של הצעיר האכזר בחבורה (מויזס אריאס, "המשחק של אנדר").
המבנה התסריטאי מוצלח, ואהבתי שלא הכל ברור לחלוטין מההתחלה. קורים בו דברים קשים יחסית (יש דברים שסתם לא נעימים לצפיה), והם מועברים יפה בידי השחקנים, שלחלקם זוהי הופעת ביכורים. אבל על כל אלה שורה ההרגשה החמוצה שלא אכפת בשום שלב של ההתפתחות העלילתית מאף אחת מהדמויות, ובסוף נותרים עם הרגשה של חוסר טעם. כאילו המיוחד האמיתי פה הוא המוסר השפל של הילדים, וזה לא מספיק.
דירוג: 
קופים (קולומביה, ארגנטינה, הולנד, 2019)
בימוי: אלחנדרו לנדס | תסריט: אלחנדרו לנדס, אלכסיס דוס סנטוס | משחק: סופיה בואנאוונטורה, מויסס אריאס, ג'וליאן ניקולסון, לאורה קסטרילון | מוסיקה מקורית: מיכה לוי | צילום: ג'ספר וולף
קדימון: