"המתאבק" בוחן מפן אקסצנטרי ומענין את התכונה הבלתי נמנעת של מרבית האדם להתרפק על עברם. האנשים 'הרגילים' מתרפקים לעת זקנה על המחירים הזולים מפעם, על התמימות שלעולם לא תשוב, על אנשים מכובדים מזמנם. האנשים שנגעו בתהילה מתרפקים על הסביבה הקרובה יותר אליהם – על איך שאנשים היו עושים הכל כדי להגניב בהם מבט, על האולמות שמילאו בהופעותיהם, וכהנה וכהנה.
"המתאבק" הוא הסרט הראשון של דארן ארונופסקי שהיה לי קליק מידי איתו. את "רקוויאם לחלום" – סרטו המוכר והמוערך ביותר עד כה – היה לי קשה לקבל. זו היתה מכה עוצמתית לבטן רכה עם תיאורים חודרניים ומבחילים מדי, ולקח לי זמן לאמץ אותו אלי. זה הרבה יותר משאני יכול לומר על "המעין" שכלל לא הבנתי, ו"פיי" שלא הותיר עלי הרבה רושם. מעודד לחשוב על ארונופסקי כפוסע בדרכים חלופיות. רגישות יותר, אינטימיות יותר, קצת שונות מהרגיל. שהרי למעשה נשאלת השאלה, מה פתאום היאבקות עכשיו?
מיקי רורק, המתאגרף לשעבר וכוכב מוערך משנות השמונים, חוזר לככב. בסרטו הזה, רורק מגלם את רנדי "דה ראם" רובינסון, מתאבק מזדקן שזמנו חלף מזמן, אך בכל זאת ממשיך לנסות לסחוט את טיפות המיץ האחרונות מהקריירה שהוא כל כך אוהב. מהופעות אגדתיות שהרוויח עליהן הון תועפות, רנדי זקוק עכשיו להשלמת הכנסה מהסופרמרקט המקומי, וכך רק בשאר הזמן שלו – קרי בסופי השבוע – מצליח לחיות את האהבה שלו וחוזר להתאבק בזירות מאולתרות בבתי ספר ומתנ"סים.
אמנם הוא חולם לעשות קאמבק גדול בין חבלי הזירה, המציאות מציבה את מכשוליה בדרכו של גיבורנו להגשמת אותו חלום. אין יותר מדי הפתעות בחלק הזה, המאורע שישנה את חייו יהיה התקף לב, שיגרום לו לתפוס פרספקטיבה חדשה על חייו ויותר תעוזה להשיב אותם למסלול התקין. רנדי מנסה להעלות את היחסים בינו לבין החשפנית קסידי (מריסה טומיי) מיחסי לקוח ונותנת-שירות לזוגיות רומנטית, ובו בזמן מנסה לשקם את הקשר השבור עם בתו שעזבה אותו לפני שנים רבות בכעס רב. ככל שהקאמבק הגדול נראה קרוב ואמיתי יותר, כך צובר "דה ראם" יותר אנרגיות, שאולי לבסוף יהיו הרסניות.
מעטים הם המפורסמים שמסוגלים להחזיק את הקריירה הסלבריטאית שלהם עומדת איתנה גם במירוץ השנים המתקדם. עד "המתאבק", זה גם היה סיפורו של השחקן והמתאגרף מיקי רורק. בשנות השבעים היתה כאמור הפריחה של רורק בין כבלי הזירה. אחרי זעזוע מוח שעבר, נאלץ רורק לנפוש לזמן מה מחוץ לזירה, ופנה למשחק. הגילוי הגדול שלו (שניצניו ביצבצו עוד קודם) היה ב"ראסטי ג'יימס" ב-83', והוא המשיך לשחק אחריו במספר סרטים שהמשיכו את גל התשבוחות לו זכה, מבינהם גם "ליבו של אנג'ל" שגרם לבמאי דארן ארונופסקי למשוך אותו ל"המתאבק".
אחרי "ליבו של אנג'ל", התקשה רורק לשחזר את הצלחתו. הוא אמנם המשיך להופיע על המסך הגדול וגם שב לפרק זמן קצר יחסית להתאגרף, אך לאט לאט דעך מהתודעה. תחילת החזרה שלו סומנה רק ב-2006, עם הסרט "עיר החטאים", שם גילם מפלץ אכזר עם פנים מושחטות. אותן פנים, שקיבלו את צורתן המיוחדת ממכות האיגרוף (והוקצנו באותו הסרט, מן הסתם) משמשות את רורק נפלא בתפקידו הנוכחי.
נראה שרורק הוא שחקן מהליגה העילית. לא בריון שרירן עם יכולות משחק של בול עץ, אלא אדם מיוחד עם יכולות מצוינות להעביר רגשות מעל המסך. לדמות שהוא מגלם יש לא מעט רגעים של שבר ואף רגעים שמבקשים הרבה אמפתיה מהצופה, ורורק מצליח להוציא מהם את המיטב. זוהרים במיוחד רגעיו עם השחקנית המגלמת את בתו (אוואן רייצ'ל ווד). רורק גם השקיע מאמץ לטובת התפקיד והתעמל במשך חצי שנה, חזר להתאגרף וניפח את עצמו עם הרבה קלוריות.
תפקיד החשפנית שמבצעת מריסה טומיי הוא גם ככה קשה לביצוע והצגה, ומואפל עליו כובד המשקל שנושא הגיל על הדמות. טומיי, זוכת האוסקר (על "בן דודי ויני"), מנהלת את התפקיד ברצינות ובלבביות מקסימה, וכמות הצלקות של מיקי רורק, מציגה גוף מחוטב שלא היה מביש בנות עשרים.
כשיש לו את שני השחקנים הללו ביד אחת, ואת התסריט של רוברט ד. סיגל ביד השניה, לארונופסקי לא נותר הרבה מלבד לנווט היטב את הספינה. הקפדתו לפנות לרגשות האמפתיה הטובים הם החותם האחרון לו זקוק היה "המתאבק" כדי להפוך ליצירה מרשימה ומומלצת.
דירוג: 
המתאבק
ארה"ב, 2008
105 דקות.
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-12.02.2009 בקולנוע.
בימוי:
דארן ארונופסקי
תסריט:
רוברט ד. סיגל
שחקנים:
מיקי רורק
מריסה טומיי
אוואן רייצ'ל ווד
שגב, ידידי היקר. ראשית אחמיא על האתר הנהדר הזה, שכן חסרים לנו בארץ אתרי ביקורות מעמיקים ולא רק תרגומים עילגים של ביקורות מאתרים לועזיים.
שנית הייתי רוצה להוסיף שזהו סרט אדיר, ולא רק בגלל הסיבות שנכתבו לעיל, אלא בעיקר בשל שרואים שהסרט נעשה באהבה, ע"י מעריץ היאבקות. שכן ארונופסקי מוכיח לכל מלעיזי ההתאבקות שאולי התאבקות זה לא מכות אמיתיות, אך הספורטאים נותנים את חייהם ודמם בשביל השואו, חותכים את עצמם, נפצעים לא פחות מלוחמי UFC והכל לשם ההצגה. הסרט גם מציין את ההקשר ההרסני בין הספורט הזה לסטרואידים אולי יותר מכל ספורט אחר, ואת האהבה וההקרבה של המתאבקים למעריצים.
כמו כן הפן האנושי בסרט על מתאבק שיוותר על הכל למען טעימה קצרצרה לתהילת עבר. אדם גדול ושרירי שנכנע לליבו ומובס ע"י גופו.
והכי חשוב, הסוף. הסוף שאין לך מושג מה קרה עם המתאבק בסוף הסרט אך דבר אח ברור, זו טרגדיה.
ואגיב לטענתך שזה אינו סרט ארונופסקי טיפוסי בכך שהסרט נגמר בטרגדיה ארונופסקית טיפוסית של גיבור המביא עליו את סופו. אם זה בשל חולשותיו (רקוויאם לחלום, המתאבק) או בשל אהבתו וכישרונו(המעיין ופיי).
עצירתו של הסרט אכן מסקרנת ומושכת את הקהל לחשוב, ועל כן באמת כל הכבוד לארונופסקי שלא מגיש הכל על מגש כסף לצופה.
מענין באמת אם ארונופסקי אכן מעריץ היאבקות שכזה, כי אני די מסכים עם דבריך בענין 🙂
לגבי הסוף של הסרט- אחלה רעיון מקורי. אולי ישתמשו בו גם לסדרת טלוויזיה, מי יודע- אולי על מאפיונר ומשפחתו.
לכתוב דבר מה חיובי אודות הסרט הזה זה אומר בפשטות – אני לא מבין דבר בקולנוע.
את סרט הזה כבר ראיתם!. אמריקאי, שפעם היה מישהו בתחום הספורט כמובן, הוא עכשיו שיכור וגר בטריילר (כמובן), הוא גרוש ומערכת היחסים שלו עם בתו היחידה סבוכה (כמובן), הוא מתאהב בזונה/חשפנית והיא נותנת לו את חסדיה בחינם (כמובן), עכשיו הוא מוכן לעשות את הקמבאק הגדול של חייו (למרות שמבחינה רפואית זו טעות מרה. כמובן….) בקיצור, כאמור לעיל, אתם כבר ראיתם את הסרט זה בארבע ורסיות שונות והנוכחי הוא דרעק אמיתי.