17 בספטמבר 2021 בשעה 5:30

"אנט" – ביקורת #3: השקעה בהפקה שלא מחפה על עלילה מתסכלת

"אנט". מריון קוטיאר.

"אנט" הוא סרט מוזיקלי על אהבה גדולה, התמודדות עם שדים פנימיים, ניצול והקרבה, וגם על ילדה מופלאה אחת. למרות סצינת פתיחה מסקרנת וסוחפת שלאחריה התחלה מבטיחה, הסרט ארוך ומייגע עם עלילה דלה למדי. יש בו מספר סצינות מיניות חושפניות וסצינות אלימות, כך שצופים רגישים צריכים לקחת זאת בחשבון. מי שינסו להנות רק מהמוסיקה הקליטה והעיצוב היפהפה, אולי יסיימו את הסרט בסיפוק מה. מוטב לצופים שמחפשים תוכן להמשיך לסרט הבא בלוח ההקרנות.

לאוס קראקס הוא במאי ותיק ומנוסה שיוצר סרטים ייחודיים עם מרווחי זמן יחסית גדולים באחרונים ביניהם. חלקם נשארים במחוזות הקוהרנטיים, וחלקם יותר מתמקדים בהעברת חוויה, כמו סרטו הקודם "מנועים קדושים" (2012) שזכה לביקורות חיוביות, שעשוי מקטעים שהחוט המקשר ביניהם הוא דמות מסתורית (אותה מגלם השחקן דניס לוואנט, עמו הוא מרבה לשתף פעולה). סרט זה, שניכר שההשקעה בהפקתו הייתה משמעותית, יותר מיינסטרימי, אך דווקא פחות מקרב את הצופים והעלילה הצפויה שלו מתסכלת למדי. לחיוב אומר כי השפה העיצובית נהדרת ויש שימוש מעולה בזוויות צילום להעצמת סצינות. בכלל יש הקפדה על האסתטיות של הסרט.

הנרי (אדם דרייבר, "בנות", הטרילוגיה האחרונה של "מלחמת הכוכבים") הוא סטאנדפיסט פרובוקטיבי ומאוד מצליח. למרות שהחיבור ביניהם נראה בלתי מתקבל על הדעת, הוא מתארס לאן העדינה (מריון קוטיאר, שגילמה את הזמרת אדית פיאף בסרט "החיים בורוד"), זמרת אופרה שהקריירה שלה משגשגת ונמצאת במגמת עליה. סיפור האהבה שלהם מהפנט את עולם הבידור ונראה כאילו נלקח מסיפור מהאגדות. אן מייצבת את הטירוף של הנרי והנרי זוכה להצצה מעבר לתדמית המלאך של אן שכל שאר העולם רואה והם גרים יחד בשלווה בוילה גדולה ומרוחקת. ההרמוניה המופלאה ביניהם מביאה לעולם את בתם, אנט. אך חיי המשפחה החדשים מאיימים להפר את האיזון המושלם של בני הזוג המאוהבים.

המוסיקה בסרט, כמו גם התסריט, נכתבה על ידי האחים לבית מל מלהקת ספארקס (עליהם נעשה הסרט התיעודי "האחים ספארקס", קראו את הביקורת שלי). ללא ספק הם יודעים לכתוב לחנים טובים ומיוחדים, אבל המילים חזרתיות מאוד – יש שירים בהם שתי שורות חוזרות על עצמן שוב ושוב. מתיש ביותר. ספארקס תמיד היו קצת פורצי דרך בעולם המוסיקה בסגנון ובתמות של השירים שלהם, זה פשוט לא עבר טוב בתסריט. ובכל זאת, מדובר בניסיון הראשון שלהם, אולי בפעם הבאה יהיה קצת יותר מוצלח. הישג מרשים לשחקנים, אשר מבצעים את השירים שלהם בעצמם, מלבד קטעי האופרה של קוטיאר, המבוצעים על ידי זמרת האופרה קת'רין טרוטמן.

"אנט". אדם דרייבר.

שלושת השחקנים בסרט עושים עבודה טובה. דרייבר מרשים ביכולות הקומיות שלו, שלא כל אחד מצליח להעביר בטבעיות. קוטיאר מעבירה בצורה מושלמת את העדינות, החרדה ואת הנשיות של הדמות אותה היא מגלמת. סיימון הלברג ("המפץ הגדול") מאזן את הכמיהה, את חוסר האונים והעצב המובנה בדמותו בצורה מספקת, ומוכיח שיש בו יותר מדמות בקומדיית מצבים (לא מצחיקה).

העיצוב בסרט מושלם. מהתפאורות המתוחכמות בפשטותן של הופעותיה של אן באופרה, להופעות הממותגות של הנרי ועד לביתם המהמם, שכולל גינה ובריכה. הכל מעוצב בטוב טעם העיצוב מעביר תחושות מאוד מדויקות, כמו חום ואימה ביחד.

"אנט". סיימון הלברג.

הברקה בסרט היא שימוש בבובה לגילום הבת אנט, במקום ללהק תינוקת וילדה צעירה. באופן הזה הבובה יכולה הייתה להיות מבוימת לחלוטין, מבלי להסתפק במחוות כלליות של תינוקת. כמובן, לבחירה בבובה הייתה גם משמעות יותר פילוסופית, אבל לזה כבר אשאיר למי שירצה לעבור את החוויה הצפייה המעיקה של מעל שעתיים.

הסרט הזה גרם לי להבין שאולי אני לא אמור לצפות בסרטים מוסיקליים בכלל. אז יכול להיות שזה רק אני שסלד ממנו, אבל משום מה, אני מנחש שאני לא לבד.

דירוג: