"משולש העצבות" – ביקורת: המון נקודות חכמות על פני זמן רב מדי

"משולש העצבות". האריס דיקינסון, שרלבי דין.

מכירים את זה שיש לכם אורחים מעניינים שאתם נהנים בחברתם אבל הם יושבים אצלכם יותר מדי זמן, לא קולטים מתי צריך ללכת? הקשבתם פעם למישהו מספר סיפור מעניין והרבה אחרי הפואנטה הוא ממשיך ומדבר על מה שקרה עוד ועוד? או נתקלתם בהקדמה לביקורת שבה נותנים משהו כדוגמה ומתעקשים להמשיך ולהסביר עד שהעיקר כמעט ונשכח ושעמום מתחיל לחלחל? אז כזה הוא "משולש העצבות", הסרט זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

ברור לגמרי למה הסרט זכה בפסטיבל קאן: הוא סרט אמנותי (אפשר לדעת, למשל, על פי זה שהמצלמה נשארת לאורך זמן מרוחקת ממקום ההתרחשות המרכזי, כולל כשסירה מגיעה לחוף עם אנשים), עם מספר אמירות על בני האדם, כולל על מעמדות בחברה, ושל במאי שכבר זכה בפסטיבל עם סרטו הקודם, "הריבוע", שגם היה מועמד לאוסקר לסרט זר מטעם שוודיה. את שניהם כתב וביים רובן אוסטלנד שאוהב לבחון את הטבע האנושי. יש לו רעיונות טובים אך אולי עדיף שלא יהיה אחד העורכים של סרטיו.

בבסיס סרטו השוודי "כוח עליון" היה בעל שבעת אזעקה למפולת שלגים באתר סקי בורח ונוטש את אשתו והילדים. כולם ניצלים וכשהוא חוזר עליו לשאת בתוצאות המעשה שלו. הרעיון יותר טוב מהסרט, שנעשתה לו גם גרסה אמריקאית שלא צפו בה אפילו כל בני המשפחה של ויל פארל וג'וליה לואי-דרייפוס, אשר כיכבו בעיבוד. ב"הריבוע" (הביקורת שלי) היו דברים גאוניים. גם ב"משולש העצבות", שרובו המוחץ באנגלית, יש המון דברים מעניינים, נקודות חכמות, ולא הייתי מוריד אף אחת מהן, רק מקצר כמעט כל אפיזודה וקטע. הסרט לא מצדיק שעתיים ו-27 דקות אלא יכול היה להיות הרבה יותר טוב ומהודק בפחות משעתיים. אין שום צורך למשוך את הכול, להתיש, לעצבן, לנדנד.

"משולש העצבות".

גם אין צורך בשלוש הכותרות שמחלקות לנו את הסרט לשלושה חלקים. רוב הסרטים של סטנלי קובריק היו בנויים באופן ברור מחלקים שונים (הרבה פעמים שלושה), ולא היה לו שום צורך להכריז מתי חלק אחד מסתיים והשני מתחיל. סרט אינו ספר, לא צריך חלוקה עם כותרות. במקרה הזה זה בטח לא מוסיף דבר (רק עוד שניות מיותרות שמצטברות בסופו של דבר).

מוביל את הסרט הדוגמן קרל (האריס דיקינסון, שבפחות מחודשיים יכולתם לראות אותו בבתי הקולנוע ב"שירת סרטני הנהר" וב"תראו אותם רצים", ובינואר כיכב גם ב"קינגסמן: ההתחלה") שפותח את הסרט ללא חולצה, ונדיר לראות אותו עם חולצה במהלך הסרט. בקטע הפתיחה רק היה צריך להסביר לנו שלפני שנתיים-שלוש הוא היה דוגמן מוביל ועכשיו קצת פחות. אז הוסיף הבחנה יפה על מודעות אופנה, אבל זה לא מצדיק את זמן המסך שהחלק הזה מקבל.
בת זוגו יאיא (שרלבי דין, שמתה בסוף אוגוסט) היא משפיענית, צורת הפרנסה הנחשקת של צעירים בשנות ה-20 של המאה הזאת. אחרי שרואים אותם במסעדה, במונית ובחדר המלון שלהם, הם מגיעים למקום ההתרחשות העיקרי של הסרט: ספינת תענוגות. לא נראה שיש נוסעים רבים על הספינה. קרל החברותי (/המשועמם) ויאיא מכירים את חבריהם למסע הימי, בעיקר זוגות מבוגרים בהרבה ועשירים מהם, ואת צוות הספינה המסור להפוך את המסע הימי לתענוג עבור הנוסעים על אף התנאים הקשים לפעמים. את קפטן הספינה מגלם וודי הרלסון בדרכו הייחודית. יש לו דמות מעצבנת אבל אתה תמיד בעדו.

"משולש העצבות".

בעוד יש רגעים עם אמירה שעוברת בצורה נפלאה בלי מילים, יש רגעים מצחיקים שחוזרים על עצמם יותר מדי, ויש חלקים ארוכים מדי, מטיפניים ומעייפים. גם בחלק השלישי של הסרט ישנם דברים מוצלחים, עשויים בחוכמה, לצד דריכה במקום וחזרתיות מעצבנת. הסוף לא לגמרי פתוח, אבל אחרי מעל שעתיים ו-20 דקות אני מצפה לסגירה יותר חד משמעית. וכבר מסקרן אותי מה יהיו סרטו הבא של אוסטלנד. אפשר לבקש שכבר עכשיו יקצר את התסריט שלו?

* והערה על כתוביות התרגום לעברית: למטבע של האיחוד האירופי קוראים בעברית "אירו".

דירוג:

משולש העצבות (שוודיה, צרפת, בריטניה, גרמניה, טורקיה, 2022)
בימוי: רובן אוסטלונד | תסריט: רובן אוסטלונד | משחק: האריס דיקינסון, שרלבי דין, דולי דה לאון, זלטקו בוריק, איריס ברבן, וודי הארלסון, ויקי ברלין, הנריק דורסין, ז'אן-כריסטוף פולי, אמנדה ווקר, אוליבר פורד דיויס, סאניי מלס, סטפן גודיקה | הפקה: ברינה אליזבתה בלץ, פיליפ בובר, דן פרידקין, ריאן פרידקין, רוז גרנט | צילום: פרדריק ונזל
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-06.10.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: