"קליעים מעל ברודווי". ג'ון קיוזאק, דיאן ויסט
"קליעים מעל ברודווי" הוא הסרט הראשון של וודי אלן בלי דיאן קיטון או מיה פארו ב-22 שנה, וגם הסרט האחרון שלו עם דיאן ויסט. זוהי קומדיה תקופתית מוצלחת שמתרחשת במנהטן בזמן תקופת היובש, שאלן כתב עם דאגלס מקגראת', אשר לאחריו ביים מקגראת' את "אמה" (1996) על פי ג'יין אוסטן עם גוונת' פאלטרו.
דיויד (ג'ון קיוזאק, בתפקיד שלפני שנים אלן היה לוקח על עצמו), מחזאי ממושקף, רוצה לביים את המחזה החדש שלו אחרי שהרגיש שאת השניים הקודמים הבמאים החריבו לו. בהעלאת ההצגה God of Our Fathers [אלוהי אבותינו] הוא מתמודד עם הלן סינקלייר (דיאן ויסט), שחקנית ותיקה שלא נותנת לו לדבר, גרושה מספר פעמים ושתיינית; עם אוליב ניל (ג'ניפר טילי בתפקיד חייה), חברתו של מאפיונר שקיבלה את התפקיד כי הוא מממן את ההצגה; ועם צ'יץ' (צ'אז פלמנטרי), שומר הראש של אוליב ומחסל מטעם המאפיה, בעל דעות והצעות בנוגע למחזה של דיויד, שאומר: "אני אמן ולא אשנה מילה מהמחזה בשביל הקהל." (רשימת הסרטים הארוכה עם מחזאים/סופרים בסקירה על "אשה אחרת".)
"קליעים מעל ברודווי". ג'ניפר טילי, ג'ון קיוזאק
דיויד מתעורר באמצע הלילה, הקטע מתחיל בחושך גמור, ואז הוא מדליק את האור. הוא במיטה לצד חברתו. אחרי 21 דקות, עם תחילת החזרות, דיויד מתחיל לפתוח יומן ופוצח בקריינות שמלווה את הסרט.
שיר הפתיחה הוא (Toot, Toot, Tootsie (Goo’ Bye ששר אל ג'ולסון. מוזכרים: וינסנט ון גוך, אדגר אלן פו, המלט, מקבת, המלך ליר, יוג'ין אוניל, "הדוד וניה", צ'כוב, "אלוף הבונים" של איבסן, קול פורטר (שחי בשנת ההתרחשות של הסרט), אירווינג ברלין, ג'רום קרן, בילי רוז, פרויד, ניטשה, קרל מרקס.
הלן לדיויד: .You okay? You look a little flushed [אתה בסדר? אתה קצת סמוק.] (ראו רשימה בסקירה על "רגשות".)
הסרט מסתיים בהצעת נישואים, נשיקה והתרחקות הזוג מהמצלמה. (הסוף של "סוף הוליוודי", שמתרחש בהווה, דומה מאוד.) מתנגן ברקע ובכתוביות הסיום: Let’s Misbehave של קול פורטר, שהיה שיר הפתיחה של "כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול".
בין השחקנים הרבים: מארי לואיז פרקר (לפני כן: "עגבניות ירוקות מטוגנות", מאז: "העשב של השכן") כאֶלֶן, חברתו של דיויד; רוב ריינר כשלדון פלנדר, מחזאי שכתב 20 מחזות ב-20 שנה ואף אחד מהם לא הופק; הארווי פיירסטין כסוכן של הלן; דבי מזר כוויולט, חברתו של צ'יץ'; ג'ים ברודבנט הבריטי כוורנר פרסל, שאוהב לאכול בזמן החזרות והולך ומשמין במהלך ההפקה, מגלם בריטי שעבר להתגורר ולעבוד בארה"ב; אידי פאלקו ("הסופרנוס") כלורנה, עוזרת הבמאי של דיויד, שלא מדברת בסרט; טרייסי אולמן כשחקנית בהצגה שמסתובבת עם כלבה הקטן ותשחק את אשתו של אלן ב"נוכלים בגרוש" (2000); ג'ק וורדן (בסרטו השני מתוך שלושה עם אלן) כמפיק המחזה, ג'וליאן מרקס.
הסרט היה מועמד ל-7 פרסי אוסקר (השווה את השיא של "חנה ואחיותיה"): בימוי, תסריט, שחקן משנה (צ'אז פלמנטרי), שתי שחקניות משנה (דיאן ויסט שזכתה וג'ניפר טילי), עיצוב אמנותי ותלבושות. כששתי שחקניות מאותו סרט מועמדות על תפקיד משנה, אם אחת מהן זוכה זו תהיה בעלת התפקיד הגדול יותר (במקרה הזה ויסט). שני האוסקרים שבהם ויסט זכתה היו לתפקידי משנה בסרטים של אלן שהיו מועמדים ל-7 פרסים (באמצע היתה מועמדת כשחקנית משנה על "הורים במשרה מלאה" מ-1989).
עם סרט זה הצטרפה לטי ארונסון, אחותו של אלן, באופן קבוע לרשימת מפיקי סרטיו.
הסרט בן 98 הדקות עובד למחזמר בברודווי בכיכובו של זאק בראף, שלא הצליח במיוחד אך זיכה את אלן במועמדות היחידה שלו לפרס הטוני, ובאופן נדיר סנטו לוקווסטו היה מועמד לאוסקר על העיצוב האמנותי של הסרט וגם לפרס הטוני על העיצוב האמנותי.