"איפה אנה פרנק".
פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021 (ה-38 במספר) חוזר למתכונת פיזית מלאה על רקע חששות הסגר מהתפרצות זן הדלתא של מגיפת הקורונה. על הצד החיובי של הדברים, הפסטיבל נהנה מאוסף גדול של סרטים שהצטבר במהלך תקופת הקורונה, ויתקיים למשך זמן ארוך מהרגיל של כמעט שבועיים: בין ה-24 באוגוסט ל-4 בספטמבר. סרט הפתיחה יהיה "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן, שערך את הקרנת הביכורים העולמית שלו בפסטיבל קאן לא מזמן.
בין האירועים הבולטים של הפסטיבל יוקרן עותק חדש ומשוחזר של "עיניים גדולות" (1974), סרטו הלפני-אחרון של אורי זוהר בו הוא מככב יחד עם אריק איינשטיין. גם צבי שיסל שהלך לעולמו לאחרונה מופיע בסרט, ולו תוקדש ההקרנה. כמו כן, כפי שכבר סופר כאן באידיבי בהרחבה, תתקיים מחווה של הקולנוען הפופולרי קווינטין טרנטינו והפסטיבל לסרטי קאנון של אנשי הקולנוע הישראלים מנחם גולן ויורם גלובוס, במסגרתה יוקרנו סרטים שנוצרו בקאנון ואצר טרנטינו. הקולנוען ואישתו הישראלית דניאלה פיק יהיו אורחי הכבוד של הפסטיבל.
רשימת ההמלצות והאזהרות של גל סדלינסקי ויונתן דורון:
"השבר"
גל סדלינסקי
חדר מיון הוא בדרך כלל מקום מלא התרחשות, בטח כשמתחוללת בחוץ הפגנה אלימה וגדושת פצועים, כמו שהייתה בזמן הפגנת "האפודים הצהובים" בפריז – זהו הרקע שבחרה קתרין קורסיני לסרטה "השבר". למרות שאורכו כשעה וחצי, ישנם בסרט לא מעט חלקים מיותרים שמנפחים אותו שלא לצורך. עם זאת, נשמרת האותנטיות, גם אם לפעמים גרוטסקית קמעה, של הדמויות הראשיות ושל הדינמיקה ביניהן. התסריט מזכה את הצופים במספר פנינים של שנינויות והומור קליל, אך לא חף מחזרתיות מתישה.
כשהיא עומדת בפני פרידה מבת זוגה מזה שנים רבות, רפאלה (ולריה ברוני טדסקי, "5X2", "חיים משוגעים") מחליקה ברחוב ומפונה לבית החולים. למרות שכבר גמלה החלטתה בעניין הזוגיות, ז'ולי (מרינה פואה, "פוליס", "לשחות או לא להיות") מגיעה בחוסר רצון ללוות אותה בזמן שהיא מקבלת טיפול. יאן (פיו מארמי, "בחזרה לבורגונדי") הוא מפגין ממעמד הפועלים שלאחר התגרות בשוטרים, מוצא את עצמו מהר מאוד מפונה באמבולנס עם רגל פצועה. המתח, שממילא נמצא באוויר, הבדלי המעמדות הסוציו-אקונומיים והלחץ הקבוע של צוות בית החולים תורמים לבלאגן העצום שמתחולל כששלוש הדמויות חוצות את דרכן זו של זו.
הסרט מלא בביקורת על התנהלות צרפת בתקופה קשה זו ספציפית, אך גם בכלליות על הזנחת שירות הבריאות הציבורי והפערים החברתיים הגדלים, כשחשוב לו להדגיש את הסולידריות האנושית שמופיעה במספר סצינות מרכזיות. הוא בהחלט סרט סביר, אבל לא מספיק טוב בשביל לבחור דווקא בו מכל השפע שמציע הפסטיבל.
"השבר". ולריה ברוני-טדסקי (משמאל).
יונתן דורון
סרט צרפתי על הפגנות של ה"וסטים הצהובים" ובעיקר על ההשלכות שלהן בחדר מיון של בית חולים בלב המהומות. דרמה מהסוג שהצרפתים אוהבים: על נושא אקטואלי, שמעלה דעות שונים, חתכים שונים של החברה, מעמדות, גזענות, מצב מערכת הבריאות במדינה; במקרה הזה נשענים בעיקר -אך לא רק- על שתי דמויות שלא היו נפגשות באופן טבעי בשום מקום ביום-יום שלהן. רפאלה המאיירת (ואלריה ברוני טדסקי, "קיץ 85'", "הון אנושי" האיטלקי) שמרבה לצעוק, להתלונן, לומר דברים שאחרי זה היא מצטערת עליהם (כולל כמה משפטים מצחיקים מאוד); ויאן (פיו מרמי, "העדינות", "בחזרה לבורגונדי"), נהג משאית, שנפצע במהלך הפגנה.
בשורה התחתונה- עדיף לראות שלושה פרקים של הסדרה "אי-אר".
"האי של ברגמן"
גל סדלינסקי
סרט דרמה אטי שעוסק בזוגיות, יצירה ועל קורותיו, תרומתו לתרבות והשפעתו המשמעותית של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן על סביבתו, על משפחתו ועל האי בו התגורר, פארו. סרט של כמעט שעתיים שמרגיש הרבה יותר, כי מעבר למיעוט ההתרחשות שבו, הוא מתעכב על רגעים שאין בהם משמעות עלילתית או רגשית. הדמויות הראשיות מגולמות מצוין על ידי ויקי קריפס (חוטים נסתרים") וטים רות' ("כלבי אשמורת", "שקר לי"), אבל גם זה לא מציל את הסרט.
כריס (קריפס) וטוני (רות') הם זוג יוצרי קולנוע שמגיעים לחופשה באי פארו, שממותג לתיירים כאי שבו התגורר ויצר ברגמן ("תמונות מחיי הנישואין", שעכשיו חגי לוי יצר לו עיבוד מחודש עם ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק). הם לנים בבית שלו, צופים בסרטים בקולנוע הפרטי שלו ויש אפילו סיור מודרך לנקודות הציון החשובות בחייו. בעוד שטוני עסוק בעיקר בקידום סרטו בהרצאות שונות, כריס מתעסקת ביצירתה הפרטית. שניהם מתייחסים ליצירתו של ברגמן ביראת קודש, גם אם לא אוהבים את כל מה שיצר, אך לכל אחד מהם התייחסות שונה לאדם שהיה והשפעה אישית על יצירתם.
הנופים והמבנים בסרט עושים חשק לנפוש בשבדיה (אפילו ספציפית בפארו), אבל מלבד המשחק וסצינה קצרה ומשעשעת בתחילתו עם נווטן (כדוגמת ווייז), אין יותר דברים חיוביים שכדאי בשבילם לצפות בו, ממש כמעט נרדמתי. במחשבה לאחור, אולי היה באמת כדאי להירדם.
יונתן דורון
סרטה דובר האנגלית הראשון של הצרפתייה מיה הנסן-לאב ("העתיד לבוא" עם איזבל הופר שהיה גרוע מאוד גם הוא), שגם כתבה את התסריט. שני סיפורים, שבמרכז כל אחד מהם גבר ואישה, שבמקרה צירפו לסרט אחד (הניסיון לקשר ביניהם אינו מקורי או מוצלח). בראשון טוני (טים רות') וכריס (ויקי קריפס, שלא הצליחה למנף את החשיפה שלה ב"חוטים נסתרים" בכיכובו של דניאל דיי לואיס בסרטו האחרון [לפי שעה?]) מגיעים לאי שבו התגורר אינגמר ברגמן, בניסיון שלהם להתרכז בכתיבה. בין לבין הם מטילים באתרים שונים שבהם צילם ברגמן כמה מסרטיו המפורסמים ביותר. בשלב כלשהו כריס מספרת לטוני על מה היא כותבת, ואז עוברים לחצי השני של הסרט: איימי (מיה וסיקובסקה, "הילדים בסדר", "אליס בארץ הפלאות") מגיעה לאי בשביל חתונה של חברה. אחד המוזמנים הוא בחור מהעבר (אנדרס דנילסן לי). סרט שלא מתקדם לשום מקום, בזבוז של טים רות', ואין שום קשר לסרט כלשהו של ברגמן בסגנון, בסוגיות או בדרמה (ובטח לא באיכות).
בשורה התחתונה- עדיף לראות סרט טוב של אינגמר ברגמן (החותם השביעי, תותי בר, מעין בתולים, עין השטן, זעקות ולחישות).
"שני גברים וזבוב"
גל סדלינסקי
קומדיה של טעויות פרועה על שני חברים טובים שמוצאים זבוב ענקי ורוצים לאלף אותו לשדוד בנקים היה נשמע לי כמו רעיון כל כך משוגע, שיכול לצאת ממנו הרבה טוב. הו, כמה טעיתי. למרות שכבר מעשר הדקות הראשונות של הסרט ניתן להבין שכוונתו של הבמאי קוונטין דופייה ("עור צבי") מפספסת לחלוטין את הטעם שלי בסרטים, המשכתי לצפות בו מתוך תקווה שאולי יהיה בו משהו מיוחד שיצדיק את יצירתו. זה לא האפקטים העלובים או העלילה המופרכת שהורסים אותו, זה המשחק המוגזם והדיאלוגים המטופשים שאין דרך לתאר אותם מלבד בלתי נסבלים.
מאנו וז'אן-גאב (גרגואר לודיג ודוד מרסה, ששיחקו יחד גם בסדרה "Palmashow, l'émission") הם חברי ילדות, שמקבלים טעם חדש לחייהם כשהשניים מוצאים זבוב ענקי בתא מטען של מכונית שגונב מאנו למשימה פשוטה ששוכרים אותו לבצע. כהרגלם, הם מנסים לנצל את הסביבה שלהם לתועלתם, ולמרות שהם בעלי רמת משכל נמוכה להחריד, הם בלתי ניתנים לעצירה ומשאירים בעקבותיהם הרס גדול וסבל אנושי (כאמור, גם של הצופים).
אני לא הייתי שותף לצחוק שכמה מהצופים האחרים פלטו במהלך ההקרנה, אבל זו הייתה הוכחה שכנראה יש אנשים שמצליחים להנות מהדבר הזה. על טעם ועל ריח והכול…
יונתן דורון
סרט צרפתי בן 77 דקות בלבד, אך גם זה במקום 7 שיש בו מבחינת רעיון ותוכן. שני חברים תפרנים מוצאים בתא המטען של מכונית גנובה זבוב ענק (בגודל של כלב בינוני) ובטוחים שהוא המפתח שלהם להרוויח כסף. בינתיים, בלי שום קשר לכלום, הם מתארחים אצל מישהי שחושבת שהיא מזהה אחד מהם מהתיכון. אצלה מתארחים גם חברים נוספים, ביניהם אניס (אדל אקסרקופולוס, "כחול הוא הצבע החם ביותר). קומדיה לא מצחיקה עד כאב. גם במקרה הזה הייתי צריך להבין שזה לא סרט בשבילי על פי חוסר אהבתי לסרטו הקודם של הבמאי, קוונטין דופווה, "עור צבי" עם ז'אן דז'ורדן. נדמה שבתור בדיחה סיפר למישהו את הרעיון לסרט הזה, ולקחו אותו ברצינות בטעות.
בשורה התחתונה- עדיף שלא.
"זולה"
הסרט מתהדר בהיותו הראשון (ובינתיים היחיד) שמבוסס על סדרת ציוצים בטוויטר. באוקטובר 2015 פרסמה א'זיאה "זוֹלה" קינג (A'Ziah "Zola" King) 148 ציוצים על סוף שבוע מטורף שבמהלכו נסעה מדטרויט לפלורידה כדי לרקוד במועדון חשפנות עם מישהי (קיילי רו, חובבת סרטים עצמאיים ולנצח נכדה של אלוויס פרסלי) שאותה פגשה במקרה יום לפני כן, ומשם דברים הסתבכו (כמה מפתיע). הסרט, שמבוסס גם על כתבה שפורסמה ב"רולינג סטון", הוקרן בסאנדאנס 2020. הסרט משתדל יותר מדי להיות אמנותי ומיוחד, לוקח לו זמן לתפוס תאוצה, ואז הוא מעניין, ומהר מאוד הוא דועך. הוא בסך הכול 85 דקות, וזה עדיין מרגיש שאין בו מספיק לסרט באורך מלא. שימו לב שיש בו עירום מלא (לא בהכרח סקסי). הקוריוז של מקורות הסרט יותר מעניין מהסרט עצמו.
בשורה התחתונה- מצאו את הציוצים המקוריים בטוויטר.
"השחיין". עומר פרלמן סטריק.
"השחיין"
סרט ישראלי על ארז (עומר פרלמן, "שבאבניקים"), שחיין צעיר ששוהה במחנה אימונים עם חמישה בני גילו ומתמודד מולם על כרטיס אפשרי לאולימפיאדה. הוא נמשך לנבו (אסף יונש), אחד המתחרים שלו, למגינת לבו של דימה, המאמן שלהם. כתב וביים: אדם קלדרון ("פרחים של מרציפן"; ומעצב אמנותי ומעצב תלבושות ב"שש פעמים"). מלבד הרעיון המרכזי אין הרבה בסרט (מוצלחים הרגעים של ההימנעות של ארז משיחות טלפון עם אמו).
בשורה התחתונה- למי שרוצה לראות בחורים עבריים צעירים בבגדי ים קטנים וערומים במקלחת.
"האב"
דרמה על אנת'וני (לא במקרה מגלם אותו אנת'וני הופקינס; המחזאי פלוריאן זלר חשב עליו כשכתב את המחזה שעל פיו נעשה הסרט) שבגיל מבוגר סובל מדמנציה ולא יודע זאת. אוליביה קולמן הנפלאה ("המועדפת") בתפקיד הלא משמעותי של בתו. הסרט היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה על תסריט מעובד ושחקן ראשי. זה הסרט הראשון של זלר כבמאי, והוא עיבד את התסריט יחד עם כריסטופר המפטון ("יחסים מסוכנים") שגם תרגם את המחזה הצרפתי לאנגלית. המחזה עלה בארץ ב"בית ליסין" (בשם "האבא") בכיכובו של ששון גבאי. על הבמה זה יכול היה להיות, אולי, מעניין יותר אך בסרט אין הרבה מלבד משחק טוב מאוד של כולם. סרטו הבא של זלר הוא "הבן", חלק מטרילוגיה של מחזות -השלישי הוא, כמובן, "האם"- שמועלה בימים אלו ב"בית ליסין".
בשורה התחתונה- משחק מעולה של אנת'וני הופקינס, ולא הרבה יותר.
"האב". אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן.
"סופרנובה"
קולין פירת' וסטנלי טוצ'י כזוג סם וטאסקר. השניים יוצאים בקרוואן למסע אחרון לקראת מותו המתקרב של טאסקר. זהו, מלבד ההסתמכות על שני השחקנים המפורסמים והוותיקים אין במפגשים שלהם עם האנשים השונים משהו מיוחד, שונה, מוצלח, מצחיק, מעורר מחשבה או מעניין במיוחד. גם השם לא מוצלח או מתאים במיוחד לסרט.
בשורה התחתונה- משעמם מאוד.
עוד סרטים ששווים איזכור מהפסטיבל:
"טיטאן" – זוכה הפרס הראשי דקל הזהב של פסטיבל קאן 2021
"אנט" – מחזמר קולנועי שפתח את פסטיבל קאן 2021
"אין רשע בעולם" – זוכה הפרס הראשי דב הזהב בפסטיבל ברלין 2020
"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" – זוכה הפרס הראשי דב הזהב בפסטיבל ברלין 2021
"מישהו יאהב מישהו" – סרטה הישראלי של הדס בן ארויה הוקרן בפסטיבל ברלין 2021
"מחברות שחורות" התיעודי של שלומי אלקבץ על אחותו השחקנית והיוצרת רונית אלקבץ הוקרן בפסטיבל קאן 2021