"אין ברירה אחרת". לי ביונג-הון.
"אין ברירה אחרת" מחזיר את היוצר החלוצי של הקולנוע הקוריאני, פארק צ'ון-ווק, עם ביקורת חברתית וכלכלית, כרגיל אצל הקוריאנים. הוא עושה את זה עם קומדיה ולא דרמה או סרט אקשן, ברם המזרח-אסיאתים לא ממש מצטיינים בהומור, כך שהתוצאה צולעת למדי.
מאן סו (לי ביונג הון, "משחק דיונון") הוא עובד מצטיין שמפוטר מעבודתו בחברה לייצור נייר, לאחר שהיא נרכשת על ידי חברה אמריקאית. בשל הפיטורין ועד שמאן סו ימצא עבודה חדשה, הוא ומשפחתו נאלצים לקצץ ברמת החיים שלהם: הבת, רי וואן, לא תוכל לקבל את שיעורי המוזיקה שלה והם לא יוכלו לשלם את המשכנתה עבור הבית המפואר שלהם. הבעיה היא שמאן סו לא מצליח למצוא עבודה בתפקיד דומה, ולכן הוגה תוכנית מקורית ומרושעת כאחת – להתנקש בחיי מועמדים פוטנציאלים על מנת שיהיה לו סיכוי טוב יותר להשיג את המשרה הנכספת.
לפני 23 שנה פרץ פארק צ'ון-ווק את הדרך לגל החדש של הקולנוע הקוריאני (במקביל לפריצה של קים קי דוק המנוח) עם הסרט "שבעה צעדים", שעסק בתכנים של נקמה ואלימות. מוטיבים אלה ממשיכים להדהד בקולנוע הקוריאני עד ימינו אלה, כאשר בשנים האחרונות הצטרף מוטיב יוקר המחיה והקפיטליזם הקלוקל, כפי שראינו ב"פרזיטים". נורא אהבתי את "שבעה צעדים". פחות אהבתי את הרוב המוחלט של הסרטים הקוריאנים שראיתי לאחר מכן, כולל סרטיו של צ'ון-ווק עצמו. או שהם שיעממו אותי או שלא היו מספיק מקוריים, כי כמה אפשר לעשות סרטים על אותם נושאים בדיוק?
"אין ברירה אחרת". לי ביונג-הון.
אז ב"אין ברירה אחרת" לא רק שאנחנו מקבלים שוב פעם את אותם הנושאים הטחונים לעייפה, אלא שבנוסף, היצירה מוגשת באריזה קומית וזה לא עובד בכלל. צריך להדגיש כי לא מדובר בקומדיה שחורה (העלילה מבוססת על "הגרזן" של דונלד ווסטלייק, ספר שכבר עובד לסרט לפני 20 שנה על ידי קוסטה גאוורס, סרט שלא ראיתי אבל מוגדר בידי אחרים כקומדיה שחורה). במקום זאת, מדובר בקומדיה של ממש, לפעמים על גבול הסלפסטיק, רק ברמה אינפנטילית כל כך שזה פשוט לא מצחיק, אלא אם כן נכנסתם לתרדמת בגיל 5 וזה הסרט הראשון שאתם הולכים לראות.
באופן כללי נראה לי שהקולנוע הקוריאני רובו ככולו מושתת בעיקרו על הניסיון לחקות את הוליווד: מבחינה אסתטית (פריימים מעוצבים באופן מפורט ונקי), מבחינה תוכנית (עלילה אוניברסלית שקל לייצא כמו סרטי מפלצות ונקמה) ומבחינה יצירתית (סרטים נוסחתיים ברמת הכתיבה). בסרטי אקשן ודרמה זה יכול לעבוד בזכות יוצרים שיודעים לעשות את העבודה ברמה הטכנית, גם אם הם לא מחדשים כלום. בסרטים קומיים זה עובד פחות כי, אין מה לעשות, התרבות המזרח-אסיאתית והתרבות האמריקנו-אירופאית אינן זהות – ומה שהקוריאנים או היפאנים תופסים כמצחיק, בדרך כלל לא באמת יצחיק אותנו, המערביים הציניים. אם אתם לא מאמינים לי, תבדקו תכנים הומוריסטים מקוריאה או מיפן ביוטיוב הקרוב לביתכם או שלהבדיל תנסו להיזכר בקומדיה יפנית או קוריאנית שהתגלגלתם בה מצחוק.
"אין ברירה אחרת".
תוכנו של הסרט אפל ומטריד על הנייר, אבל בפועל הוא סרט קומי וזה יוצר דיסוננס שבו הצופה גם לא צוחק כי הסרט כאמור לא מצחיק, אבל גם לא חש במתח ובהתרגשות כי התוכן הדרמטי בעיקרו נפתר באופנים קומיים ולא דרמטיים, וגם הכתיבה לא מוקפדת. למשל, בתחילת הסרט, כשמאן סו מפוטר, כלבי המשפחה נמסרים להוריה של אשתו, מי-רי, בנסיון לחסוך כסף, ורי וואן ממש סובלת מהיעדרם של הכלבים. אבל אם ממילא ההורים יממנו את השהיה של הכלבים אצלם, לא הבנתי למה שלא פשוט יעבירו למי-רי את הכסף ב"ביט" ושהכלבים ישארו אצלה? אדלג על דוגמאות נוספות מפאת ספויילריזם.
דירוג: 
אין ברירה אחרת (דרום קוריאה, 2025)
בימוי: פארק צ'ון-ווק | תסריט: פארק צ'ון-ווק, לי קיונג-מי, דון מקלר, ג'ייהי לי, דונלד אי. ווסטלייק | משחק: לי ביונג הון, סון יי-ג'ין, צ'ה סונג-וון, פארק הי-סון | מוסיקה מקורית: יו יונג-ווק | צילום: קים וו-יונג
הפצה: קולנוע חדש, החל מה-05.02.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: