נטלי וגיא דולינגר - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 6)

ביקורת: הרפתקאותיה המופלאות של אדל

לואיז בורגואן. מתוך הרפתקאותיה המופלאות של אדל.

נהדר, מצחיק, שובה, נוגע, הורס, יפה, עשוי היטב, זורם, קליל, מעלף, מרגש והזוי – או פשוט: "הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא סרט מעולה! חובבי חוברות קומיקס ישנות בכלל, וחובבי חוברות קומיקס ישנות בפרט, חובבי ספרי הרפתקאות של פעם וחובבי ספרי הרפתקאות של היום – זה הסרט בשבילכם. ולכל השאר, זהו עדיין סרט חובה. במיוחד לכל מי שמחפש את האנטי-תזה של סרטי הקומיקס במאה ה- 21, וגם לכל אלה שלא מחפשים שום דבר גרנדיוזי, מלבד הנאה מוחלטת של כמעט שעתיים, מלווה בצחוק מתגלגל ממושך…

אמנם אנחנו אוהבים ללכת לסרט "דף חלק", בלאנקו, ללא רקע – אבל בכל זאת נספר מעט לכל אותם אנשים שטורחים לבדוק ביקורות לפני שהם רצים לקנות כרטיס… אז הז'אנר הוא סרט קומיקס, אבל ממש לא מה שהרגילו אותנו אליו בתקופה האחרונה. הפעם, לקחו את המקור – והשתדלו להישאר נאמנים לו – ולו מבחינת אותנטיות המתאימה לתקופה ואפקטים לא מרהיבים במיוחד. אם נסכם את זה בצורה אחרת, הרי שטוב מאד שהסרט הזה לא נעשה בהוליווד, שכן ככה הוא נשאר נאמן למקור, לא ממוסחר, ועדיין כל כך רלוונטי ונהדר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לונדון ריבר

מתוך לונדון ריבר.

נטלי: "לונדון ריבר" הוא בהחלט לא סרט קל לצפיה. קודם כל, מדובר בסרט זר, דל תקציב, איטי להפליא, עם שחקנית אחת המוכרת רק בקרב חובבי הקולנוע הזר. מלבד זאת, מדובר בנושא כבד. כל כך כבד, שאנו כישראלים, אמורים להזדהות איתו יותר מכל אחד אחר – ועדיין, אף אחד לא מבטיח שקל לשאת אותו. זה לא שהוא ארוך, או מייגע, או לא טוב. ממש לא, ההיפך הוא הנכון. הוא פשוט לא קל לצפיה כאמור, וזו נקודה שחשוב לקחת אותה בחשבון לפני שמחליטים לראותו.

את לונדון ריבר, כתב וביים ראשיד בושרב, במאי צרפתי ממוצא אלג'יראי, שזכה בעבר בפסטיבל קאן בזכות סרטו משנת 2006, "ימים של תהילה", שאף היה מועמד לאוסקר. את הסרט עשה בושרב, מתוך ניסיון להתכתב עם המצב באירופה בעקבות מתקפות הטרור בשנות האלפיים, גם מזווית הראייה המוסלמית המקומית, בתור מוסלמי-צרפתי. כאשר כתב את הסיפור בראשי פרקים, השחקן הראשי, סוטיגי קויאטה, היה במחשבותיו, ואת התפקיד של השחקנית הראשית תפר למידותיה של ברנדה בלת'ין, איתה חלם לעבוד עוד מאז "סודות ושקרים" של מייק לי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: דייט לילי

סטיב קארל עם טינה פיי. מתוך דייט לילי.

"דייט לילי" מגיע בחבילת אריזה שכוללת עלילה בשקל, עטיפה של מיינסטרים מעופש, אבל תיבול של שחקנים מעולים – כשהשורה התחתונה מושפעת מאותו ארסנל נהדר שמביא את הסרט הטיפשי הזה להיות מצחיק למדי. השתדלנו לבוא בלי ציפיות גדולות, וכאן זה גם המקום להודות שאנחנו לא רואים רוק 30, והמעט שאנחנו מכירים מטינה פיי זה מצפיה אקראית בעבר בסטרדיי נייט לייב. וכך, כשאנחנו רק קרועים על התחת של סטיב קארל (בגלל כל הסיבות הנכונות והלא נכונות יחדיו), הגענו לסרט – ולרגע לא הצטערנו.

את הסרט ביים שון לוי (אחד משלנו בהוליווד? וואו אנחנו בשוק), מי שאחראי לאחרונה על קומדיות כגון "לילה מוטרף במוזיאון" (1+2), הגרסה האחרונה של "הפנתר הורוד" ועוד. התסריטאי, ג'וש קלאוזנר, מוכר פחות, והוא שאחראי לתסריט של שרק השלישי, ושל שרק הרביעי שעתיד לצאת בקרוב (ואנחנו לא יודעים מה איתכם, אבל אנחנו אהבנו הכי את הראשון והשני… השלישי פחות דיבר אלינו). זה אולי יסביר את העלילה המטומטמת. ומצד שני, העלילה לא חייבת לתפוס נפח רציני בסרטים לאחרונה, ראה ערך "אווטאר" ואפילו "איירון מן 2" (מפי שמועות בלבד כרגע, טרם הספקנו) – ובמקרה הזה השחקנים מכפרים על השטות שמאחורי הצחוקים. אז בסדר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת DVD: ג'ולי וג'וליה

מריל סטריפ. מתוך ג'ולי וג'וליה.

נטלי: את הסרט "ג'ולי וג'וליה" רצוי לראות על בטן מלאה או עם אופציה לאכול תוך כדי, או מיד אחרי בבראסרי משובח. בגדול, יש מעט מאד סרטים שמגרים את החושים בצורה יוצאת דופן. אחד מהם, לטעמי, היה "שוקולד". גם "המטבח של מרתה" עושה את שלו בענין הזה. החוכמה של "ג'ולי וג'וליה" טמונה בשילוב הכפוי בין הספר שנכתב על ג'וליה צ'יילד לבין הספר שכתבה ג'ולי פאוול, שסובב סביב צ'יילד ומתכוניה הנוגעים למטבח הצרפתי, באופן כזה בו הצופה מחבר לעצמו את העלילה בחוטים זעירים של מתכונים מעוררי תיאבון.

את הסרט היחודי הזה ביימה נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי"), ולא נעים להודות, אבל קשה לראות כיצד סרט כזה, על שתי נשים חזקות במטבח וקצת פחות בחייהן הפרטיים, היה יכול להיעשות על ידי גבר. בעולם בו הגברים שולטים ביד רמה (עולם הבישול כמובן, לא דיברתי על הסרטים חס וחלילה :), מסתננת יצירת מופת יחודית לדורה (צ'יילד), ואת הסיפור שלה, דרך סיפורה של פאוול, מביאה אפרון באופן חושני ונעים, מפתה ומצחיק, ובעיקר קליל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת DVD: בעקבות אנשי המערות

מתוך בעקבות אנשי המערות.

כמו כל מותג טוב בחיים, גם BBC, כמעט אף פעם לא מאכזבים. אנחנו לא יודעים איך זה בדיוק אצל אחרים, אבל כשאנחנו שמנו את הדי.וי.די של "בעקבות אנשי המערות", התרווחנו על הספה האהובה עלינו, ולחצנו "פליי", אחזה אותנו התרגשות קלה, שכן לא מדובר ב'סתם' די.וי.די, ב'עוד' סרט הוליוודי, כי אם בהפקה של ה-BBC. מה בן אדם צריך לדעת יותר מזה, כדי ליצור אצלו רמה כלשהיא של ריגוש? ואכן, פרק אחר פרק (4 סה"כ) צפינו בהנאה ובסקרנות, וכמעט ללא רגעי שעמום – וכעת אנחנו יכולים להמליץ על הצפייה בהפקה מושקעת זו.

אז נכון, לא מדובר ב"סרט חובה לכל מי שמחשיב את עצמו סקרן", שכן לא מדובר בעלילה מי יודע מה, וגם לא ביכולות משחק מטורפות, ובטח שאין פאנצ' ליין מטורף ובלתי צפוי. ובכל זאת, מי שמבקש לעצמו שעתיים של עניין וצפייה מרתקים, עם רגעי מתח קלים פה ושם, יכול להנות בלי לשים לב. מי שמחפש את האקשן והמתח, שייקח משהו אחר בבלוקבסטר ("מחוז 9" או אחד החדשים האחרים שנשמעים לא רעים).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: גברים שבוהים בעיזים

יואן מק'גרגור וג'ורג' קלוני. מתוך גברים שבוהים בעיזים.

יש שיגידו עוד סרט קטן, יש שיגידו 'נחמד', יש אפילו כאלה שיגידו שזה סרט על שטות מוחלטת, סיפור מטופש… ויש אותנו שנגיד ש"גברים שבוהים בעזים" הוא אחד הסרטים היותר מצחיקים שיצאו בזמן האחרון, ואם אתם לא הולכים, יצאתם פראיירים. סוף סוף סרט שמראש לא עונה להגדרה של קומדיה מטופשת ומצליח להפתיע דרך סיפור הזוי המבוסס על סיפור אמיתי – כמה אמיתי? לא נדע – אך די בשבריר בשביל לייצר סיפור מטורף, בלתי יאומן וקורע מצחוק. עם בטן מלאה על מיתוסים כמו צבא אמריקאי, ולעג אדיר ומחוכם, יש סיכוי שמדובר באחד מסרטי הקאלט של העשור הזה – ביג ליבובסקי, מאחוריך!

הסרט "גברים שבוהים בעיזים" נולד בהשראת רב מכר של עיתונאי בשם ג'ון רונסון, שבעיקרון נושא את אותו השם אולם היה צורך בכתיבת תסריט ועיבוד די רציניים כדי לחבר את העובדות שבספר (אתם כבר במתח? חכו, כבר נסביר) – לכדי עלילה הגיונית. ואכן, על כך אחראי פיטר סטרוהן שידע לחבר את כל הנקודות ולעניין את גראנט הסלוב וג'ורג' קלוני בתור שותפים בחברת ההפקה סמוקהאוס. הסלוב בדיוק חיפש את הפרויקט הראשון שלו בתור במאי, ומיד לאחר שקרא את התסריט החליט ללכת על זה. לפי סטרוהן, האחראי על התסריט, לא היו שינויים משמעותיים במעבר בין הספר לסרט, וכל מה שנוסף זה חיבור העלילה בין לבין, שכן רוב המקרים אכן קרו, לטענת הספר, במציאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אווטאר

סאם וורת'ינגטון, מתוך אווטאר.

אדיר, מדהים ומהנה – בדיוק במילים אלו אנו מסכמים את החוויה בת 161 הדקות אשר נקראת "אווטאר". הבמאי-תסריטאי-מפיק, ג'יימס קמרון פיתח אצל כולנו ציפיות גבוהות כאשר הבטיח פריצת דרך בתחום התלת-מימד, והצליח לעמוד בהבטחתו בהצלחה אדירה כשיצר סרט מהנה, זורם, ומהמם ויזואלית. עם ההימור הגדול שלו על עשית הסרט כולו בתלת מימד אמיתי (Real 3D), קמרון הצליח ב"אווטאר" להזכיר לכולנו את הסיבה למוניטין שלו כבמאי ענק וגראנדיזיונר אפקטים™ (נראה לי שהרגע המצאתי עוד מושג). רק לשם ההדגשה, התלת-מימד כל כך אמיתי עד כי לאחר הצפיה בסרט נראים החיים האמיתיים כמו משחק פלטפורמה ישן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: פעילות על טבעית

קייטי פית'רסטון. מתוך פעילות על טבעית.

באופן חריג וחד-פעמי, הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי האישיות, הלא כל כך ערוכות ומגובשות בעקבות צפייה בסרט "פעילות על טבעית". נראה לי שמגיע לי, בהיותי כה אמיצה (גיא לא רצה ללכת איתי, לקחתי את אבא!). אני שואלת את עצמי כבר כמה ימים: איך להגדיר את זה? מהי השורה התחתונה? אמורים להמליץ על כאלה סרטים? מי בכלל הולך לסרט כזה במודע, מתוך ציפייה להיות מפוחד לאללה (חוץ ממני כמובן, אבל אני לא דוגמה)?

ובכן, לכל אותם אנשים שבכל זאת ממשיכים לקרוא ולא התאכזבו וסגרו את החלון של הביקורת הזאת – תנו לי צ'אנס נוסף לנסות להעביר לכם מה עבר עליי בזמן צפיית הסרט. ואם אתם מחפשים מסקנה כלשהיא, אז הנה היא, בינתים, בשביל הטעימה: לא משנה אם את/ה בא/ה עם ציפיות מטורפות, או ציפיות ברצפה, או ללא שום ציפיות בכלל – "פעילות על טבעית", בלי שום מאמץ מיוחד, מותיר אותך עם דפיקות לב אבל גם עם כמה רגעים של שעמום בהם אתה תוהה על מה בכלל מדובר.

בשביל לא לחרוג יותר מידי מהתבנית, ולכל אלו שעדיין לא קראו או שמעו על הסרט והפקתו – הרי שמדובר בסרט דל תקציב אמיתי (15,000 דולר לפי השמועות), שביים והפיק (והגה, וכתב) אורן פלי, ישראלי לשעבר (היום אמריקאי גאה). פלי, ללא שום ניסיון בסרטים (תוכנות מחשב זה יותר התחום שלו), הגה את הרעיון לעשיית הסרט לאחר שעבר לביתו שבסן דייגו – היכן שלימים צילם את הסרט בפועל – ושמע רעשים מוזרים בלילות. מר פלי החליט שהוא עושה על זה סרט וקנה מצלמה, הביא שני חברים שישחקו (ולפי השמועות שילם להם 500$ לכל אחד) – ובלי להורות להם מה להגיד, התחיל לצלם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לחנך את ג'ני

קארי מוליגן ופיטר סארסגארד. מתוך לחנך את ג'ני.

נטלי: לפעמים דילמות של אחרים, בייחוד בשפה שונה, בתקופה אחרת ובארץ זרה, יכולות לטלטל אותך היטב. כך עושה הסרט "לחנך את ג'ני" – מלווה אותך בלבטים, מעייף אותך בהתחבטויות ובסוף מותיר אותך תוהה מה היית בוחר בעצמך, ולמה בעצם צריך לבחור דברים בחיים… אבל לא רק עצם הבחירה, והדרך בה נכנסים לסרט ונבעטים חזק בבטן בשיאו, אלא גם השחקנים המבריקים – כולם ביחד עושים את הסרט לחוויה נעימה, תמורה די מוצלחת ובעיקר אמיתית.

והפעם בתפקיד הבמאי – לון שרפיג ("איטלקית למתחילים"), במאית ממין נקבה, שבעזרתו של התסריטאי ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה"), בנו את הסרט על-סמך זיכרונותיה של העיתונאית לין בארבר. ביחד יוצר הצוות סרט מלבב, עם קצב נכון ומוסיקה אותנטית של התקופה המדוברת ועלילה פשוטה עם מסר אחד ברור – ששום דבר לא ברור, גם לא בתקופה שבה הכל אמור להיות מוכתב וידוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: האחד והיחיד

רנה זלווגר. מתוך האחד והיחיד.

חיכיתם כל הקיץ לסרט "פשוט, פשוט, פשוט"? לדרמה תקופתית בלי פיצוצים, מרדפים, אפקטים ואחרים? לסיפור אמיתי נוגע ללב שיעביר לכם ערב בכיף ויוציא אתכם עם חיוך על הפנים? אם הנהנתם לכל השאלות הללו, כנראה שתאהבו את "האחד והיחיד". בתור כאלו שבאו ללא כל ציפיה ועם ידיעה מינימאלית על סיפור המסגרת – נשבינו בקסם של הסיפור הפשוט (והאמיתי! פרטים בהמשך) והופתענו לטובה.

"האחד והיחיד" מבוסס בגדול על תקופה של כמה חודשים מאוד משמעותיים בצעירותו של השחקן (הותיק) האמריקאי המפורסם, ג'ורג' המילטון. בתפקיד הבמאי, ריצ'ארד לונקריין ("פריצה ברשת", "ווימבלדון") שלקח את התסריט של צ'ארלי פיטרס שהסתובב בערך 10 שנים לפני שהחליטו להריץ אותו סופית. לונקריין עושה עבודה לא רעה, עם ליהוק משכנע ובעיקר ניואנסים קטנים והתעקשות אסתטית להעביר את רוח התקופה שבה הסרט מתרחש, בצורה אותנטית לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: בדרך לחתונה עוצרים בווגאס

מימין: אד הלמס, בראדלי קופר, זאק גליפינקאיס ותינוק. מתוך: בדרך לחתונה עוצרים בווגאס.

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (או באנגלית: האנגאובר – הרבה יותר פשוט לא?) הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מצחיקים שיצא לנו לראות לאחרונה (וזה נאמר אחרי צפיה לא קלה ב"ברונו"). אמירה כזאת מחייבת, ידוע לנו, אבל בהתחשב בעובדה שיחד איתנו אולם שלם מפוצץ באנשים כמעט ועשה במכנסיים מרוב צחוק (או אולי לא כמעט?) – אנחנו מוכנים להתחייב. כן, האנגאובר זה הסרט המצחיק ביותר הרשמי של השנה, סרט שללא ספק מעמיד סטנדרט גבוה לבאים אחריו.

טוד פיליפס אחראי להתקפי הצחוק הקשים שאתם הולכים לעבור, במידה ותחליטו (בתבונה) ללכת לראות את הסרט. פיליפס, כידוע, אחראי על סרטים גדולים לא פחות כגון "אולד סקול" ו"רוד טריפ". מי שלא ראה את הראשון – ראשית כל שיסטור לעצמו – ואחר כך שידאג לתקן את הטעות הזאת. ובכן, פיליפס ממשיך במיטב המסורת השנונה של סרטי קומדיה קרועים, מוטרפים, הזויים, רדודים ובעיקר – מוצלחים. לא נפחד להשוות את הסרט הזה לקומדיות אחרות שלא הצלחנו להירגע מהן, כגון "פיינאפל אקספרס" ו"אחים חורגים" (למרות שאם צריך לדרג, הרי שהשניים האחרונים גוברים על האנגאובר בכל זאת).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: הארי פוטר והנסיך חצוי הדם

אמה ווטסון ודניאל רדקליף. מתוך הארי פוטר והנסיך חצוי הדם.

בשורה רעה לכל אלו שקיוו למשהו מרענן וטוב הקיץ הזה: זה לא הולך לקרות – או לפחות לא מהכיוון של "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם". בהתאם לציפיות שהיו לנו (ונודה שהיו כמה), אם נכפיל אותן במספר תלת ספרתי – רק אז אולי נצליח לתאר את האכזבה שהסרט הזה גרם. ובמילים יותר פשוטות: לא משנה אם קראתם את הספר, אם התייאשתם באמצע סדרת הספרים הארוכה והמוצלחת של רולינג, או אם מראש וויתרתם על התענוג הצרוף – את הסרט האחרון מסדרת הארי פוטר ממש, אבל ממש, לא כדאי לכם ללכת לראות, ולו רק כדי לא להוריד מהאיכות הסבירה-יחסית של הסרטים הקודמים.

אחרי שעשה גם את הסרט החמישי בסדרה ("הארי פוטר ומסדר עוף החול"), חוזר דיויד ייטס למלאכת העברת הפנטסיה הקסומה למסך הגדול. ובכן, הצופה הממוצע ישאל עצמו "מה כל כך קשה?" שהרי ייטס קיבל את התסריט מבוסס הספר רב המכר, כמו מן השמים. ובכל זאת, אנו לא ניזהר בדברנו ונמליץ אפילו להעמיד לדין את הפושעים שלקחו ספר פנטסיה תמים על טובים, רעים, קוסמים ואנשים רגילים – והפכו אותו לקומדיה רומנטית (גרועה) לצעירים – גרסה של "המורדים" שבמקום ארגנטינה, מתרחשת בהוגוורטס עם קוסמים מסביב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »