לירן מזרחי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 5)

26 בפברואר 2010 בשעה 9:00, מאת לירן מזרחי

ביקורת #1: הנסיכה והצפרדע

מתוך הנסיכה והצפרדע.

הקסם של דיסני הוא אלמותי ועולם הפנטסיה שלו מופלא עבורי. נגיד שאני צעירה לנצח במובן הזה. אז נכון שמתבגרים עניין הגשמת החלומות נראה כמו פנטסיה רחוקה, אך חייבים להודות שמעט אסקפיזם, קתרזיס והנאה לא ניתן לתחום לאף גיל ספציפי. בחירותיהם של האולפנים ליצור עיבוד מחודש לסיפור הקלאסי "נסיכת הצפרדע" ולהציב בתפקיד הראשי של סרט מצויר שלהם גיבורה שחורה – זו הפעם הראשונה – הופכות אותו ליחודי, חדשני ואם תשאלו אותי לבין הטובים ביותר שעשו בשנים האחרונות.

נסיכות עם שמלות מרמלה, נסיכים שרמנטיים על סוס לבן והרבה אבק פיות, היו רק חלק מאותם דברים שכל אחד מצפה למצוא בסרט אנימציה, ובעיקר באחד של דיסני. אז איך אפשר לשנות את הנוסחה השחוקה של הצלת העלמה במצוקה? כדי להשיג את החידוש, ב"הנסיכה והצפרדע" התהפכה הקערה על פיה. הבחירה בגיבורה שחורה בהחלט יכולה לתעל כל סיפור אגדה קלאסי ולבן לכיוונים חדשים, וזה בדיוק מה שבמאי הסרט רון קלמנטס וג'ון מוסקר רצו להשיג: סיפור אגדות שידבר סוף סוף לכולם. אין ספק, שמאז בחירתו של הנשיא ברק אובמה לנשיאות ארה"ב חל היפוך משמעותי בחשיבה וניתן לראות יותר ויותר יצוגים של שחורים בקולנוע ובטלויזיה. די מפליא שעד היום לא נראתה אף נסיכה שחורה בסרטים של דיסני והקשת האתנית של דמויות האחר, שכבר הציגו בסרטיהם לא הנחילו לאף דמות נשית שונה במראה את הכותרת "נסיכה". במקרה הטוב היו הנשים האחרות בסרטים אלה אקזוטיות ושוחרות שלום כמו במקרה של פוקהנטס, לוחמניות ועקשניות כמו מולאן, או חשודות במעשה כישוף כמו אזמרלדה הצוענייה ב"גיבן מנוטראדם".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

24 בפברואר 2010 בשעה 16:35, מאת לירן מזרחי

ביקורת #2: שאטר איילנד

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

"שאטר איילנד" מוגדר כסרט מתח פסיכולוגי. במהלך הצפיה לא חשתי בשום מתח מכל סוג שהוא, והפסיכולוגיה – היא היתה שם רק בגלל המוסד לחולי נפש בו התרחשה העלילה. כמו המשוגעים בסרט גם אני חשתי לכודה באולם ולא במובן החיובי, בעיקר בשל שעמום גדול שאפף אותי במהלך ההקרנה. מה שתסכל אותי כל כך היה שמרטין סקורסזה, הבמאי ששמו הולך לפניו, חתום על מלאכת העשייה המפוקפקת הזו.

בהשוואה ליצירות המופת הקודמות של סקורסזה כגון "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד אין-ספור אחרות, קשה לי בכלל למצוא הקשר לסרטו הנוכחי והתפל. אז כמובן, שהליהוק החוזר והדי עקבי של ליאונרדו די'קפריו בסרטו של סקורסזה מציג לנו שוב את הדמות השלווה למראה עין, שנועדה להסתיר את החרדה והפרנויה שלה, בדומה לבן דמותו בסרטו הקודם, "הטייס". ניתן לראות גם ב"שאטר איילנד", גם כן באופן די עקבי את זויות הצילום הנמוכות והאסתטיקה המוכרת בעיקר מ"נהג מונית". ובכל זאת לא הצלחתי להגיע לכדי התלהבות והתרגשות מבמאי שבדרך כלל לא מאפשר לי להיות אדישה לאף פריים שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

23 בפברואר 2010 בשעה 12:15, מאת לירן מזרחי

ביקורת: הסוד שבעיניים

מתוך הסוד שבעיניים.

"הסוד שבעיניים" מרתק ביופיו, ונמנה בין הסרטים היפים שראיתי. עלילת הסרט מאגדת דרמטיות, מתח וסיפור אהבה לא ממומש שנוגע ללב וסוחף את הצופה לכל אורכו כך שגם בסיום נותר טעם של עוד ותקווה עזה שכותרות הסיום לא תמהרנה להגיע. הדמויות בסרט הן בדיוק מהסוג שצופה יכול לאמץ לליבו ולאהוב בגלל האנושיות והחמלה שלהן. הסרט מחזיר במובן מה את האמונה בכך שיש מעט טוב בעולמנו ורק בשבילו שווה להתאמץ כל פעם מחדש.

מדובר במפגש הראשון שלי עם סרט של הבמאי הארגנטינאי חואן חוזה קמפנלה ("הבן של הכלה"). המפגש הזה הותיר אותי נפעמת, נרגשת ובמידת מה גרם לי להרהר בסיבה לכך שלא ראיתי את מטעמיו הקודמים. כל סצינה מבוימת בחמימות ומעבירה הרבה מאוד רגש. הדגש על הקלוז-אפים בשילוב עם קומפזיציות שמפקסות את תשומת הלב על העיניים תואם לשם הסרט ומציע חידוש מרנין בקולנוע העכשווי, שמביא בעיקר ספקטקלים למסך הגדול. קמפנלה מסרב לעמוד בקונבנציות של מותחנים ויוצר מומנטום לתכנים שבדרך כלל לא קיבלו בימה בז'אנר. הסצינות שלו ארוכות יחסית והדיאלוגים לעיתים חוזרים על עצמם, אך שימת הדגש על הדינמיקה האנושית גוברת על הכל והוא ראוי לכל השבחים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

10 בפברואר 2010 בשעה 17:00, מאת לירן מזרחי

ביקורת: סרט לבן

מתוך סרט לבן.

"סרט לבן" הוא ללא ספק אחד הסרטים המבריקים ביותר שניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע. מדובר בהישג מדהים, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור הטעון והמורכב שהוא מייצר על ילדות וילדים. המיקום של הכפר בו מתרחשת עלילת הסרט מתייחס כביכול רק לילדי התקופה, אך כאשר מדובר בבמאי פילוסופי כמו מיכאל הנקה, ברור שלא מדובר בדיון שטחי וכוונותיו יעוררו את הצופה להבין משהו גם על מצבו הנוכחי. הסרט זכה בגלובוס הזהב האחרון בקטגורית הסרט הזר בזכות ולא בחסד בשל העזות והנוקבות שלו.

מיכאל הנקה הוא מסוג הבמאים שלא מאפשר לצופיו אסקפיזם, או בריחה אל אשליה הוליוודית על חיים מושלמים. בסרטיו הקודמים הציג לנו הבמאי תמונה עגמומית מאד על העולם בו אנו חיים. בסרטיו הקודמים והמוכרים יותר כמו: "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", ו"מחבואים", הציג הבמאי את הקושי של האדם בתפיסת המציאות והניכור החברתי השורר בקרב החברה המערבית בכללותה. ב"משחקי שעשוע", ביקר אותנו הנקה על היותנו צופים מציצנים העדים להתעללות במשפחה האומללה, שבמידה מסוימת נרתעים מהזוועות, אך ממשיכים להביט עליהם בלי להניד עפעף. ב"מחבואים" הוא בפירוש הפנה אצבע מאשימה לכיוונה של החברה הצרפתית הליברלית ולתקשורת ההמונים, שנמנעה מלהתייחס לטבח האלג'ירים במניפסט חמור על אדישות אירופאית. בסרטו החדש, "סרט לבן" מתעל הבמאי את כל אלה ומציג את התוצאה הנוראית: הילדים כבבואה איומה של הוריהם הבוגרים חסרי החמלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

20 בינואר 2010 בשעה 18:00, מאת לירן מזרחי

ביקורת #2: אינוויקטוס – בלתי מנוצח

מורגן פרימן. מתוך אינוויקטוס - בלתי מנוצח.

"אינוויקטוס – בלתי מנוצח", תופס מקום טבעי מבחינתי בפנתיאון יצירות המופת הקולנועיות. סרטו החדש של השחקן והבמאי שלא מפסיק להפתיע, קלינט איסטווד, מצליח לעורר את כל החושים במלוא מובן המושג. הסרט מוכיח שהדברים הגדולים באמת שניתן להציג על המסך הגדול, הם האירועים האמיתיים ששינו את פני ההיסטוריה. לראות סרט שכזה בבית ולא באולם הקולנוע, הוא בבחינת חילול הקודש המחמיץ את המהות שלו כחיזיון מרהיב ויחודי למדיום.

לא נראה שאיסטווד המתקדם בצעדי ענק לגיל ה-80 הולך לפרוש בקרוב. בדומה ליין טוב האיש והאגדה רק משתבח עם השנים. כבר מזמן הוא חלק מהקונצנזוס הפילמאי כבמאי מן השורה הראשונה ועדיין זה לא גורם לו לנוח על זרי הדפנה. איסטווד הצהיר שסרטו האחרון, "גראן טורינו", יהיה הסרט האחרון בו ישחק. היו כאלו שמיהרו והספידו, שכעת הוא יעלם מהמפה ההוליוודית, אך האיסטווד לא אמר את דברו והנה הוא מפציע כעת בסרט כל כך שונה מהרפרטואר הקודם שלו. בסרטיו הקודמים איסטווד התמקד בסיפור האדיפלי והקשר בין דמות אב – או תחליפה – לבין בן פיגורטיבי או ממשי כבסיס לערכיות האמריקאית. הבחירה שלו לביים את "אינוויקטוס" בהחלט מוציאה אותו מהפרדיגמה הקבועה שלו ומציגה סיפור שאיסטווד לא סיפר עד כה- סיפור היסטורי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

13 בינואר 2010 בשעה 15:30, מאת לירן מזרחי

ביקורת #2: זה מסובך

מריל סטריפ עם סטיב מרטין. מתוך זה מסובך.

הסיבה המרכזית לראות את "זה מסובך" היא מריל סטריפ הנפלאה. אין ספק שגם בגיל 60 השחקנית מצליחה להחזיק סרט שלם על כתפיה ולאפשר גם לקלישאותיה של הבמאית ננסי מאיירס להראות טוב מאוד על המסך הגדול. סטריפ בהחלט מעניקה לסרט את הדחיפה הראויה להצלחה ומוכיחה מעל לכל ספק, שביכולתה לצלוח בכל תפקיד שתגלם בין אם הוא דרמטי או קומי. הסרט מיועד לאלו ממכם שעוד מאמינים בקומדיות רומנטיות ורוצים לקנח את היום הארוך במשרד בקצת אופטימיות.

ננסי מאיירס היא במאית שמזוהה בעיקר עם ז'אנר הקומדיה הרומנטית ואף נוהגת בדרך כלל לכתוב את תסריטיה בעצמה. סרטיה הקודמים זכו לאהבתם של חסידי הז'אנר, אולם המתקתקות של המסרים הנובעים מהם נתפסת לעיתים כבלתי נסבלת, בנאלית ומגוחכת. התאמה המרכזית של מרבית סרטיה בדיוק כמו קונבנציית הז'אנר, היא שגם הנשים החזקות והמוצלחות ביותר זקוקות בסופו של דבר לגבר. בסרטה הקודם, "באהבה אין חוקים", בכיכובם של ג'ק ניקלסון ודיאן קיטון, היא כבר התייחסה לרומנטיקה ואהבה של אלו שעברו מזמן את גיל ה-50. ב"זה מסובך", מאיירס הצליחה לשדרג את עצמה במובן העלילתי, והסרט בהחלט מרנין, משעשע ומלא כבוד לשכבת הגיל שבדרך כלל הוליווד בוחרת להתעלם ממנו בהקשר הרומנטי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

4 בינואר 2010 בשעה 11:00, מאת לירן מזרחי

ביקורת טלויזיה: עקרות בית נואשות, עונה שישית

עקרות בית נואשות.

עקרות הבית הכי נואשות ומשעשעות שיש חוזרות בעונה שישית ותוססת מתמיד. yes שידרה אמש את הפרק הראשון, לו חיכו רבות ורבים (צריך להיות פוליטקלי קורקט) בשקיקה מזה חודשים רבים. אז אני מודה ומתוודה שלא עמדתי בפיתוי וכבר הספקתי לראות את עשרת הפרקים הראשונים – ועם זאת מדובר ביום חג, ללא עוררין.

ב-2004 הביאה לעולמנו רשת הטלויזיה ABC ומארק צ'ארי הכותב הראשי, את בנות הפרבר האמריקאי 'פיירוויו'. כבר אז היו כאלו שפקפקו בנושא הסדרה ותהו מה כבר יכול לקרות בפרבר אמריקאי שקט בו מתגוררות ארבע נשים שנראות טוב לגילן? מסתבר שהרבה. הפרק הראשון הספיק לי כדי שאאמץ לחיקי את העולם הבדיוני של רחוב ויסטריה ליין. באותה אווירה שקטה ופסטורלית, קשה להאמין שמרי אליס תחליט ליטול את חייה ביריית אקדח שתפר את שלוות התושבים. מאותו רגע ואילך הופכת מרי אליס למספרת כל יודעת ב-voice over, שיודעת בדיוק מה נמצא מאחורי כל דלת נעולה. השאר הוא כמובן היסטוריה. מאז ועד היום כל המכורים לדבר עברו עם הבנות כמעט הכל. מטורנדו ברחובות ועד לחטיפת בני ערובה בסופרמרקט המקומי לא יכולתי לוותר על ברי, סוזן, גבי ולינט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

בשעה 8:20, מאת לירן מזרחי

ביקורת #2: שרלוק הולמס

רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו. מתוך שרלוק הולמס.

אין ספק ש"שרלוק הולמס" מבטיח הרבה אקשן והרפתקאות בסגנון ג'יימס בונד אה-לה-ויקטוריאני. הבעיה שהסרט מפספס את העיקר שהוא: תעלומה בלשית. הסצנות נטולות האקשן בסרט לא מעבירות מספיק את תחושת המתח, שהיצ'קוק הפליא לבצע בסצנות דומות בסרטיו, ואף ברור שאין בהם את הנופך המרגש של סיפורי הבלש של דויל. יש תחושה של החמצה בסיפורו של הולמס – שיכל לקבל בימה מהותית יותר במדיום עוצמתי כמו הקולנוע. האדפטציה של גאי ריצ'י בהחלט נותנת סיפור אחר לגמרי על אותו בלש אלמותי ועם זאת לא עושה מספיק חסד עימו. ניתן לחוש בסרט בהבזקים מסרטיו הקודמים של הבמאי דוגמת "רוקנרולה", וכך מוצג הולמס כגנגסטר כל יכול במגבעת, מקל ומקטרת.

דמותו האגדית של סיר ארתור קונן דויל, "שרלוק הולמס", ממשיכה להותיר את חותמה על תרבות המערב. הבלש חד העין ומהיר הלשון מגיע למסך הגדול בארץ וחותם שנה קולנועית, שידעה עליות ומורדות עם דגש כמובן על המורדות. הספר הראשון בסדרה של דויל, ראה אור לראשונה כבר ב-1887. הוליווד חיכתה שנים רבות להזדמנות פז לעבד את הסיפור של התקופה הוויקטוריאנית היפהפיה הזו וכעת ראתה שעת שחר לביצוע המשימה פעם נוספת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »