לירן מזרחי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 4)

ביקורת #2: נביא

טאהר רחים. מתוך נביא.

טאהר רחים. מתוך נביא.

הסרט "נביא" הוא בדיוק מסוג הסרטים שמתאים לנוסחת האוסקר ההוליוודי. יש בו סיפור על בן מיעוטים שמתחבט בין שני עולמות, יש בו שפה קולנועית מרהיבה והוא גם היה לאחד הפייבורטים בקטגורית הסרט הזר באוסקר 2010. כמו כן, הסרט זכה בתהודה עולמית אוהדת וביקורות משבחות ואף גרף 9 פרסי סזאר (גירסת האוסקר הצרפתית). הבעיה המרכזית של הסרט היא בין היתר האורך שלו והעובדה שלמרות האסתטיקה המרהיבה שלו קשה מאוד ליצור הזדהות עם גיבור הסרט האנמי מליק. הסרט לא מחדש שום דבר בדיון על הקושי של מי שבא ממוצא אתני אחר והשתלבותו במדינה בה הוא נחשב למיעוט. במקרה של הסרט הזה פשוט שמו את קונפליקט הזהות של הגיבור מאחורי סורג ובריח. למרות שהסרט לא חף ממגרעות הוא עדיין שווה צפייה בעיקר בשל הנועזות והבוטות שלו.

סרטים שמתמקדים בחיים בבתי כלא מבטיחים במהות הז'אנריסטית שלהם יצוג של מחנות אתניים, אלימות וכאוס. האסירים הצעירים חייבים לקבל הגנה מהותיקים על מנת לשרוד את הקשיים והבדידות הראשונית. במאי הסרט, ז'אק אודיאר, השכיל לדעת בדיוק איך מרגיש כל טירון ביומו הראשון ומציג בצורה כרונלוגית את פריחתו בין כתלי הכלא עד לשיא בו הוא הופך ליחיד שקובע את הכללים. אודיאר יוצר תחושה של ג'ונגל עם סורגים, בו האסירים צריכים להרוג או להיהרג ואין שום אופציית ביניים אחרת הוא יוצר מתחם קלסטרופובי ועמום כיאה למקום ההתרחשות. אודיאר מרשים מאוד עם עבודת המצלמה הנוקבת בסרט. אנחנו נעים ברחבי הכלא כאחד האסירים באמצעות דמותו המתווכת של מליק. אם בתחילת הסרט מליק שפוף וחבוט (וכך גם המצלמה) בהמשך הוא זוקף את קומתו וגם היא יחד עימו משירה מבט למציאות העכורה שכולאת אותך גם ברגעי החופש היחידים שנותרו לך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסח חג המשפחות – על משפחה וקולנוע ישראלי

המנגליסטים. צילום: יוני המנחם.

המנגליסטים. צילום: יוני המנחם.

שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא:)

מעבר לכל כינוי שאפשר להעניק לחג הפסח חייבים להודות שהוא נותר עדיין בראש ובראשונה חג של משפחה. הקולנוע הישראלי עסק רבות במשפחתיות המיוחדת שלנו ועם זאת מנגד לא בחל להעניק ביקורת גלויה על אותו גרעין משפחתי, שמלווה אותנו באש ובמים – ולעיתים, חייבים להודות – מצליח גם להוציא את כולנו מהכלים. בשנים האחרונות מתמקדים הנרטיבים בקולנוע הישראלי בתא המשפחתי, שהפך למרכזי בחברה חדשה ששמה דגש רב יותר על מהות האינדבדואל לעומת האידיאל הלאומי.

בחרתי להתמקד ולהמליץ על שלושה סרטים לרגל החג שמקנים מהלך ברור של משפחתיות על צדדיה הטובים והרעים. יתכן שאחרי שתראו משפחות מטורפות תוכלו להרגיש פחות נבוכים מהדודה שולה הפרטית שלכם, או מהבת דודה הרחוקה, שלא מבינה איך עוד לא התחתנת ואת רחמנא ליצלן אפילו לא חושבת על שמותיהם של ילדייך העתידיים.

הסרט הראשון שאני ממליצה עליו הוא סרטו של שמי זרחין, "לילסדה" מ-1995, שהוא אחד הסרטים הישראלים האהובים עלי. לא רק שהוא מאגד אושיות בידור של ימינו, שאז היו רק בתחילת דרכם, הסרט אף מציג סיפור משפחתי ואנושי במלוא מובן המילה. המשפחה הגדולה מתקבצת בבית ההורים (גילה אלמגור ויוסף שילוח) לקראת חג הפסח. במהלך ההכנות לערב הסדר בני המשפחה מנסים להתמודד עם אינספור שאלות ומצבים, שחושפים את האינטרגות ביניהם ומנסים לבחון את המקרה המשפחתי לפרטי פרטים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: לקרוא לשרוף – אינטליגנציה יחסית

ג'ורג' קלוני עם פרנסיס מק'דורמנד. מתוך לקרוא ולשרוף.

ג'ורג' קלוני עם פרנסיס מק'דורמנד. מתוך לקרוא ולשרוף.

האחים כהן הם הבמאים הכי ורסאטילים שאפשר למצוא היום בקולנוע. כל אחד מהסרטים שלהם מביע סגנון יחודי ובעיקר נתפס כמקורי ופורץ דרך (כן אני אוהבת את "לחסל את הליידי" אם היו ספקות כלשהם). קשה למצוא חובב קולנוע שלא רואה את "ביג לבובסקי" של השניים כמניפסט נדיר ויפהפה המנציח את בטלנותו ורצונו של האינדבדואל להתנער מהחברה וממירוץ החיים כדי להתקלח באמצע היום. Respect my authority קבע אריק קרטמן החמוד מ"סאות' פארק" וזה מה שאיתן וג'ואל כהן אומרים – אני קובע את החוקים שלי בעצמי.

אין ספק, ש"ביג ליבובסקי" שינה את הדרך בה אנחנו תופסים את אמריקה והביקורת החברתית המוסווית בהומור שחור באה לומר משהו על המדינה שמתיימרת להיות האור ליהודים בערכיה. האחים מושפעים בעיקר מסרטי הפילם נואר ("האיש שלא היה שם", "רציחות פשוטות") וגם מקומדיות שחורות ומטורפות ("אחי, איפה אתה?", "אכזריות בלתי נסבלת") והשילוב בין השניים בהחלט מוכיח את עצמו לאורך השנים.

"לקרוא ולשרוף" סרטם מ-2008 הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מוזרים של הצמד. אין ספק שמדובר בקומדיה מטורפת לחלוטין המפגישה אנשים שונים ויוצרת סיטואציות הזויות ביותר ועדיין לא מדובר בסרט טיפוסי של הכהנים. הסרט מציג שלושה סיפורים שמצטלבים בדרך כאוטית מהרגיל בפארודיה מטורפת וחסרת מעצורים. אז מה משותף לאוזבורן קוקס (ג'ון מלקוביץ') אנליסט ב-CIA, לינדה ליצקי (פרנסיס מק'דורמנד) מדריכה במכון כושר הרוצה לעבור ניתוחים קוסמטיים והארי פארר (ג'ורג' קלוני) מאבטח אישים במשרד האוצר? למראית עין כלום, אבל כמובן ששרשרת האירועים שתתחיל עם פיטוריו של אוזבורן קוקס ממשרתו הסודית ורצונו לתעד את זיכרונותיו תפיל את אבן הדומינו הראשונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #1: הזדמנות שנייה

סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.

בדרך כלל שמאמצים סיפור אמיתי למסך הגדול הוא חייב להיות יוצא דופן. במקרה של "הזדמנות שנייה", מדובר בסרט שאימץ סיפור אנושי ותעל אותו לכוונות הכי הוליוודיות שאפשר. בהתאם לטפיחת השכם האמריקאית והרצון להציג את האמריקאי המצוי כאדם נאור, שבא לעזור לכל הנדכאים והחלשים מציגים בסרט את הקפיטליסטים שעוד נותר להם רצון לעזור לזולת (או האמנם?). מדובר בסיפורו של שחקן הפוטובול השחור מייקל אור, שאומץ על ידי משפחה לבנה שעזרה לו לגלות את הכוח בתוכו והוציאה אותו מגורל אכזרי בשכונת גטו מלאת פשע. אני לא מערערת חלילה על הסיפור האנושי הזה, אבל הסרט מציג את החברה האמריקאית שבמידת מה מתנערת מהתנהלותה העצמית שיצרה מציאות, מצב חברתי ופערי מעמדות שנבעו מחשיבה קפיטלסטית קרה שמציגה את העזרה הזו באור אירוני ומר.

"הזדמנות שנייה" הוא בהחלט סרט אוסקר טיפוסי בעיקר משום שהוא מציג דרמה אנושית וסוחפת, שמחוללת דמות נשית שעברה שינוי, בין אם קוסמטי (האף העצום של ניקול קידמן ב"שעות"), או קייט ווינסלט שהזקינה ("נער קריאה"). סנדרה בולוק זכתה גם בגלובוס הזהב האחרון וגם באוסקר האחרון עבור תפקידה בסרט. יתכן שבמקרה של בולוק המשיכה המגמה של שחקניות, שמגלמות אישה שיוצאת מהמסגרת המקובלת כמתכון בטוח לפסלונים (במקרה הזה עולה לי לראש ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'"). השאלה שבאמת מעניינת היא לא למה היא זכתה כשחקנית הטובה ביותר בשני המקרים, אלא נובעת מכך שבאמת השנה לא היתה מי יודע מה תחרות בקטגוריית השחקנים (עם כל הצער שבדבר). מה שאולי איפשר לבולוק להיות סוג של דמות אחרת מהפרסונה הרגילה שלה כביץ' חסרת הלב ("איזו מין שוטרת","ספיד1 ו2","ההצעה"), היא שאם קודם לכן הכל נעשה כדי להשיג את מטרתה כאן היא עושה הכל כדי לעזור למישהו אחר-שינוי שנוגד את דמותה הקולנועית ללא ספק אותו העריכו חברי האקדמיה. במאי הסרט ג'ון לי הנקוק לא מייצר שום דבר מעבר לקלישאות שאמורות לרגש, אך יוצרות מנגד מבוכה. האורך של הסרט אף הוא מראה עד כמה הוא נסחף והתרגש מעצם המעמד שלו כבמאי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קלאסיקה מהעבר: חשד

ג'ואן פונטיין. מתוך חשד.

ג'ואן פונטיין. מתוך חשד.

"חשד" מ-1941 הוא אחד הסרטים החשובים ביותר של מאסטר סרטי המתח של כל הזמנים, מר אלפרד היצ'קוק. נכון שבהשוואה לסרטים שהיוו אבני דרך בקריירה הפילמאית שלו "חשד" לא מייצג את הבמאי בצורה ברורה ונחרצת כמו "פסיכו" או "הציפורים" ועדיין יש בו יכולת לעניין על אף שהוא מרוחק שנות אור מבחינת זמן העשיה והחשיבה להלך תקופתנו. אין שום ספק שהסרט מייצג את תקופת הפילם נואר ההוליוודית ולא בכדי ניתן לזהות את הקומפוזיציות המוכרות של סרטי התקופה בה רב הנסתר על הגלוי. במידה מסוימת כך גם התעלומה הנוגעת לג'וני (קארי גרנט), סמויה מעינינו וגם סיומו של הסרט לא מבהיר לנו באופן ברור אם הוא רוצח מתועב או פשוט בחור מאוהב.

"חשד" כל כך אופייני להיצ'קוק ולו רק בשל תחושת המסתורין שהוא מעורר בצופיו. לבמאי הנפלא הזה יש תמיד את היכולת לגרום לסיטואציות ולמעשים השגורים ביותר בחיי היום יום להיראות מסוכנים ואף מבעיתים. ב"חשד" תגלו כיצד כוס חלב תמימה למראה טומנת בחובה אימה גדולה, סכנה ופחד שרק היצ'קוק יכול להעניק לה. מרתק לגלות כיצד הבמאי מנכס דאגה של מאהב שרמנטי כמו ג'וני והופך אותו למפלצתי באמצעות כמה מחוות פשוטות אך גאוניות שהופכות את הקערה על פיה ואת הסיפור כולו לנרטיב מצמרר וגותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: התאום – מגרש השדים היהודי

מתוך התאום.

גארי אולדמן עם אודט יוסטמן. מתוך התאום.

הסרט "התאום" מגולל את סיפורה של קייסי (אודט יוסטמן), בחורה צעירה שמגלה דברים חריגים מעברה המשפחתי. לקייסי יש כל מה שבחורה צעירה יכולה ליחל לו: חבר חתיך, חברים טובים ואבא תומך. נסיבות מותה של אימה תמיד העלו שאלות שנותרו ללא מענה והעיקו עליה. סדרה של אירועים מטרידים מתחילים לתקוף את מנוחתה של קייסי – חלומות בלהה וסיטואציות מוזרות הרודפות אותה כוללות דמות של ילד קטן שמאוחר יותר יתגלה כאחיה התאום שנולד מת.

אובדת עצות אל מול הנסיבות העל טבעיות שאופפות את חייה, קייסי מחטטת בחפצי המשפחה ומגלה להפתעתה שניצולת שואה יכולה לספק לה מעט תשובות למסתורין בחייה. הזקנה מספרת לה על "הדיבוק" בדת היהודית ומציעה לה לפנות לעזרת הרב סנדאק (גארי אולדמן), שיכול להוציא אותו ממנה. קייסי חושפת קללה משפחתית, שמקורה בגרמניה הנאצית. היא מבינה שאמה לא יכלה לסבול את נוכחותו הטורדנית של הדיבוק ועל כן שמה קץ לחייה. על מנת לחתום את הגולל ולהוציא את הדיבוק מהעולם שלה, קייסי צריכה שהרב סנדאק יערוך לה טקס גירוש שדים בהתאם למיסטיקה היהודית. מעבר לכך, קייסי צריכה לעמוד מול ישות שאפילו לא נולדה, המהווה חלק מהותי ממנה ורק השתחררות זו תביא לגאולתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אליס בארץ הפלאות

מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.

מיה ווסיקובסקה. מתוך אליס בארץ הפלאות.

"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון הוא פשוט סרט מדהים ואין שום דרך אחרת להגדיר אותו. ברטון סוחף אותנו לחוויה הכי מהנה וכייפית שתוכלו למצוא בבתי הקולנוע והוא ניחן בכל הנתונים שיעזרו לו לגבור על "אווטאר" של ג'יימס קמרון, בעיקר משום שהוא מציג את אחד הסיפורים האהובים בהיסטוריה. העולם של לואיס קרול מעולם לא נראה כה מהפנט, מרשים, אפל וקסום. היכולות של ברטון לעורר בסיפור הילדות האלמותי הזה את היופי שימשוך את הצופה אל המסך כך שיחוש במלוא מובן המילה את חוויותיה של אליס עצמה. היופי המופלא של הסרט מתבטא במחוות הומוריסטיות וגרוטסקית ממיטב המסורת הברטונית ואליס הופכת כאן לדמות האאוטסיידרית, שכל כך מאפיינת את אופיו ויחודו של אחד הבמאים החשובים של השנים האחרונות.

טים ברטון הוא בהחלט תופעה קולנועית. בשנים האחרונות התעוררה מגמה שביקרה את הבמאי על כך שסרטיו איבדו את היכולת לרגש והפכו למיצג וויזואלי יפה בלי יותר מדי תוכן. למען הסר כל ספק, אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מהמחנה שרואה בברטון את אחד הבמאים החשובים ביותר כיום ועדיין כל סרט שלו הוא בגדר אירוע מרגש לא פחות מהשקה של כל חנות H&M בעזריאלי. ברטון התחיל את הקריירה שלו כאנימטור בחברת "דיסני". תוכלו לראות את הקרדיט הראשון שלו בסרט המצויר "השועל והכלבלב" שגורם לי לבכות גם היום. במובן מסוים המזל שיחק לברטון ואנשי דיסני איפשרו לו גם לעבוד גם על פרויקטים עצמאיים משלו וכך נוצר בין היתר סרט האנימציה הקצר שהפך לסרט קאלט "וינסנט" (יוטיוב).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת #2: סופר הצללים

יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.

יואן מק'גרגור (מימין) עם פירס ברוסנן. מתוך סופר הצללים.

"סופר הצללים" של רומן פולנסקי מייצר הנאה צרופה מכל רגע ורגע. הוא משלב בצורה נפלאה יסודות של קולנוע היצ'קוקני עם הרבה מאד הומור, מודעות עצמית ואף מייצר מתח מלאכותי בדיוק כמו הפוליטקאים של ימינו, שדואגים אך ורק לאינטרס האישי שלהם. בניגוד לסרטיו הקודמים, יש תחושה שהפעם פולנסקי הרגיש הרבה יותר נינוח במהלך העשיה, הרשה לעצמו להשתולל עם הקלישאות ואף מצא לנכון להתייחס בצורה משעשעת פה ושם גם לסרטים שלו עצמו.

רומן פולנסקי הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר ולא בגלל הסתבכותו עם החוק האמריקאי (לא אין לי שום כוונה לדון בפרשת המין שהיתה או לא היתה בביקורת הקולנועית שלי). את מועמדותו הראשונה לאוסקר הרוויח פולנסקי על סרטו "סכין במים" מ-1962. הפרסום העולמי הביא בעקבות אותו סרט את פולנסקי לעזוב את פולין מאחור והוא הגיע לצרפת. בהמשך, סרטים כגון "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, סרט הפולחן "צ'יינה טאון" מ-1974 ו"הדייר" מ-1976 סימנו אותו כאחד הבמאים החשובים בהיסטוריה. סרטיו מלאים במאפיינים קודרים, דחוסים וסיומם הרע ומר מאפיין את הטרגדיות שעוברים גיבוריו אשר אינם מסוגלים להיחלץ מגורלם. בסרטו החדש, "סופר הצללים", פולנסקי יוצר הומאז' מובהק לאחד מאבות הקולנוע הבלתי מעורערים, אלפרד היצ'קוק. נקודת מבטו של פולנסקי כאן היא של אדם, שידע תהפוכות בחייו והשכיל להפוך אותן ליתרון למרות הכל ועל אף כל המכשולים בדרך. הסרט יצא שונה מאד מסרטיו האחרים ועם זאת מעניין בדיוק כמו כל אחד מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: אסטרו בוי

מתוך אסטרו בוי.

מתוך אסטרו בוי.

"אסטרו בוי" הוא מעין גירסת אנימציה מודרנית ועכשווית לילדים של היום על סיפורו של פינוקיו ילד העץ. אם פינוקיו הילד מעץ היה חייב להפסיק לשקר ולגלות אומץ לב כדי להפוך לילד אמיתי, "אסטרו בוי", גיבור סרט האנימציה החדש בעל התכונות העל האנושיות מגלה את היחוד שלו באנושיות שכבר קיימת עמוק בתוכו מלכתחילה. מדובר בסרט אנימה חביב שלא פוסח על שום מסרים שגורים, ילדותיים ותמימים, ועם זאת יש בו התייחסויות לרגעים שהמבוגרים יעריכו מאד, והתוצאה בהחלט מהנה ברגעים מסוימים. על כל פנים, זו ודאי לא פנינת אנימציה כמו "למעלה".

סרטי אנימציה, ובעיקר אלו המשויכים לאולפנים הגדולים, נוטים לחזור על נוסחה אופטימית קבועה, ועל כן הקונבנציה מכפיפה אותם להציג מסרים אופטימיים והומאניים לקהל הצעיר. בשנים האחרונות חלה מגמה ברורה לפנות גם לקהל המבוגרים בסרטי המיינסטרים ומזמן סרט מצויר הוא לא רק סרט לקטנטנים. באמצעות 'קריצות' אינטרטקסטואלית, פראפרזות ובדיחות שהצעירים מפרשים כבידור סתמי, המבוגרים צוחקים משום הקונוטציה שמקשרת אותם לזכרונות שיש להם מהרגע המקורי. במאי הסרט, דיויד בוורס ("חיים בזרם"), ממשיך את המגמה הזו ומעניק לסרט רגעים כאלה שהופכים אותו לחווית בידור לכל המשפחה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

לקראת אוסקר 2010: הכל זהב או…

פסלוני אוסקר 2010 בתצוגה בשיקאגו. צילום: Richard Harbaugh / ©A.M.P.A.S

פסלוני אוסקר 2010 בתצוגה בשיקאגו. צילום: Richard Harbaugh / ©A.M.P.A.S

כולם רוצים להצליח בהוליווד, כולם רוצים לצעוד על השטיח האדום וכולם רוצים פסל של איש מוזהב ועירום לשים על המדף בספריה. חגיגת האוסקר 2010 (ה-82 במספר) יוצאת לדרך ושוב הוליווד טופחת לעצמה טוב טוב על השכם ומנציחה את הנוסחאות הפילמאיות הקבועות שיעניקו את פסל האוסקר למאושרים התורנים במיטב שמלות גוצ'י וחליפות של וראסצ'ה. ינצח על הטקס צמד הגברים מהסרט "זה מסובך" אלק בולדווין וסטיב מרטין – בחירה סתמית למדי להנחיה שודאי גם הפעם תניב בדיחות עם פאנצ'ים מאוסים.

אני מוכרחה להודות כי באופן אישי, האוסקר הפסיק להיות רלוונטי עבורי. יש בטקס הזה מעין רשמיות יתר שהופכת את כל האירוע למעייף עד מאד, בטח ובטח שכאשר אנחנו מועמדים בקטגורית הסרט הזר זו השנה השלישית ברציפות (אנחנו על המפה ונשארים על המפה), וזו נמצאת בין הקטגוריות האחרונות שמוצגות בטקס.

כמובן שתמיד כיף לראות שטיח אדמדם כמו זה שהיה למלכת הלבבות ב"עליסה בארץ הפלאות" וכל שמלה בגזרת XXXXS עלתה לכל שחקנית בהרבה מאד דיאטות אטקינסון, ועדיין נראה שהסיבה האחרונה להתכנסות היא בכלל זו הקולנועית. את הסקירה הקלאסית של הקטגוריות והמועמדים לפרס השנה תוכלו למצוא בלחיצה כאן, ואת ההימורים של יונתן דורון לזוכים תוכלו למצוא בלחיצה כאן. אני אערוך מעין סקירה אוונגרדית עם הרבה חמיצות על חלק מהמועמדים ועל מי שבאמת ראוי לכבוד ולתואר בעיני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קלאסיקה מהעבר: הכל אודות חווה

מתוך הכל אודות חווה.

מתוך הכל אודות חווה.

המחשבה הראשונה שעלתה בי שהתחלתי לכתוב את הטור הזה היתה כיצד אוכל להציג סרט כמו "הכל אודות חווה" בצורה נאותה? די ברור לכם שגם אני מסכימה עם ההכתרה של הסרט הזה כאחד מהסרטים המופלאים ביותר של הקולנוע האמריקאי. יתרה מזאת, מדובר באחת הקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים, שהנביטה 14 מועמדויות לאוסקר ו-6 זכיות בפסלון, בינהן בקטגורית הסרט הטוב ביותר של 1950.

אז מה יש דווקא בסרט הזה שהופך אותו ליצירת מופת, אתם שואלים? ב"הכל אודות חווה" יש הכל. בראש ובראשונה מדובר במלודרמה המציגה חברות בין שתי נשים: האחת היא כוכבת ענקית בברודווי שכבר הגיעה לגיל ה-40 (אסון במונחים בימתיים) והשניה היא המעריצה הכי גדולה שלה, צעירה בשנות ה-20 לחייה. הסרט מציג את המאבק הבין-דורי על הצלחה בעולם התיאטרון והקולנוע והרצון של הצעירה לתפוס את מקומה של זו, שבמושגים של גיל ויופי, אבד עליה הכלח וחייבת להכיר בעובדות ולפנות את מקומה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

קלאסיקה מהעבר: שדרות סאנסט

וויליאם הולדן עם גלוריה סוונסון. מתוך שדרות סאנסט.

וויליאם הולדן עם גלוריה סוונסון. מתוך שדרות סאנסט.

כדי לפתוח את סדרת מאמרי הקלאסיקות מהעבר שלי, בחרתי להתרפק על אחת מפנינות הקולנוע הקלאסיות והטובות ביותר של אחד הבמאים האמריקאים הטובים בעיני, בילי ווילדר, בסרטו מ-1950: "שדרות סאנסט". מדובר באחד הסרטים האהובים עלי ביותר ואני בטוחה שגם ב-2010, הוא ירתק כל צופה בין אם הוא חובב קולנוע, ובין אם מעריץ מושבע של קלאסיקות קולנועיות. אני מאמינה בכל ליבי שגם אחרי "אווטאר" וכל המינוף הטכנולוגי של המדיום הקולנועי ב-60 שנה מאז יציאת סרט זה לאקרנים לא יתנו לאף יצור כחול וחתולי להגדיר את הקולנוע שלנו. אני באופן אישי לא הולכת להחליף לעולם את גלוריה סוונסון, שמוכנה לקלוז אפ שלה (צריך לראות כדי להבין את המשפט הזה) בעד שום הון שבעולם. גם אם הסרט נראה איטי מדי, משוחק בהגזמה תאטרלית ועוד בשחור לבן – השם ישמור – הוא מציג את אחד הדיונים המרתקים בנושאים כמו: זיקנה, כוכבות, התאווה לפרסום וחשוב מכל: ההבנה שלעולם לא תשוב תהילת העבר שחלפה או הנעורים שאף דמעה לא תשיב בחזרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »