רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 9)

"אקסודוס: אלים ומלכים" – ביקורת

"אקסודוס: אלים ומלכים". כריסטיאן בייל.

מי שקורא כאן באופן קבוע, שם לב שיש לי אובססיה לא קטנה למארוול ושיטת המגה מותג שלהם. אבל בעוד שבהוליווד שכללו את זה לכדי מכונה להדפסת כסף, לא שם המציאו את זה. כמו דברים טובים אחרים, גם את זה המוח היהודי הביא לנו לפני. ובמקרה הזה, הרבה לפני. אני מדבר כמובן על התנ"ך. אחרי סיפורו של "נוח" והמבול, מגיע תורה של יציאת מצרים ב-"אקסודוס: אלים ומלכים". הנוכחות של אל כל יכול בסרטים הללו, הופך אותם לקרקע פורייה להפוך לסיפור על גיבור על, ונדמה של"אקסודוס" יש את כל הנדרש להיות סרט מארוול טיפוסי: כוחות על, גיבור מתייסר אל נוכח העבר שלו ולמרות שהוא לא יתום, הוא כן מגלה פרט מפתיע בנוגע להוריו (ספויילר לכל מי שלא היה בליל סדר מעולם) ושייסוריו גדלים לנוכח המשימה העומדת לפניו. הנמסיס הוא כזה עם חיבור אישי וכמובן שרק לסיפור הזה יש אינסוף סיקוולים ופריקוולים – כמו שאוהבים בהוליווד, אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה סצנה לאחר הקרדיטים שפספסתי עם שמואל הנביא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"6 גיבורים" – ביקורת

"שישה גיבורים".

שמועה שרצה באינטרנט אומרת שלקראת שנת 2034 מארוול סדרת סרטים המבוססת על שירבוטים שנעשו על קירות השירותים במשרדים הישנים שלהם בניו יורק. עד אז אנחנו נשאר עם "6 גיבורים", סרט אנימציה של אולפני דיסני המבוסס על (עוד) אחת היצירות של מארוול. בהתאם לשמו, גם הסרט מעט גנרי, ופרט לעיצוב ייחודי, אין בו ייחוד של ממש. נדמה שערבבו מכל סרט אפשרי כדי ליצור סרט שיתאים לכולם (אפילו הגיבור יתום – בכל זאת מארוול), וכתוצאה מכך יש הרגשה של תפסת מרובה לא תפסת.

הסרט מתרחש בעתיד לא ברור, בעיר סן פרנסוקיו – שכשמה כן היא: שילוב בין סן פרנסיסקו לטוקיו. גיבור הסרט, הירו בן ה-14, הוא גאון רובוטיקה שרואה בלימודים גבוהים בזבוז זמן ומעדיף לבלות זמנו בקרבות רובוטים. אבל לאחר שאחיו לוקח אותו למעבדה בה הוא לומד, הירו נדלק ורוצה להצטרף אל אחיו. הוא משתתף בתחרות שמהווה מין מבחן קבלה לאוניברסיטה, וההמצאה שלו – מיני רובוטים שנשלטים על ידי כוח המחשבה – מקנה לו תהילת עולם, כולל הצעה למכור את ההמצאה לתאגיד ענק. הירו בוחר להצטרף לאחיו, אך עוד בטרם נגמר הערב, אחיו נהרג בשרפה שפרצה באולם התחרות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פוקס קאצ'ר" – ביקורת #2

"פוקס-קצ'ר". סטיב קארל, צ'אנינג טאטום.

הכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי" היא אחת הכותרות הערמומיות שיוצרי קולנוע יכולים לשים בפתיחת סרט. מצד אחד היא מעניקה לסרט הילה שמה שאנחנו עומדים לראות הוא אמיתי, שהוא מבוסס על ה"מציאות" ובכך נותנת גושפנקא לכל מהלך או אפיון דמות. מצד שני, אנחנו הצופים משווים אותה תמיד למה היה ואיך הדמויות כל כך דומות למציאות. במקרה של סיפור לא כל כך מוכר כמו זה שב"פוקס קאצ'ר" החלק השני פחות רלוונטי, אבל עדיין, אנחנו מלאים יראת כבוד למה שהיה וכל דבר שלא מסתדר ניתן לפטור ב"מה אתה רוצה? ככה זה". אבל סרט לא מספר את עצמו, ונדרש תסריט ומהלך מובנה כדי שהדברים ייפלו במקומם או שייצרו אפקט דרמטי, ובנקודה זו "פוקס קאצ'ר" נכשל. שכן למרות הכבדות והרצינות של הסרט, שלא בהכרח קשורות להיותו "אמיתי", בעשייה הקולנועית הבסיסית שלו הוא יש משהו שלא עובד.

ואפשר לשים את האצבע בנקודה המדויקת בו הבנייה הדרמטית מתפוררת. רגע התפנית המרכזית בסרט, שמסמלת את ההידרדרות הגדולה של הדמויות, אינה מפותחת דיה, ומורגשת מודבקת ודידקטית מדי. הדמויות עוברות שינוי שההסבר שלהן תלוש מדי והתהליך שהן עוברות מהיר מדי. התוצאה היא חלק שני לא משכנע ויוצר תחושה של דרמה לשם הדרמה. לא אתפלא אם בעתיד בנט מילר במאי הסרט יוציא גרסת הארוכה בלפחות 40 דקות, הגרסה הכוללת את השינוי שהדמויות עוברות, ובכך תשנה את אופי הסרט לחלוטין. כזו שתצדיק את הארשת האפית שהסרט עוטה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בין כוכבים" – ביקורת

"בין כוכבים". מתיו מקונוהיי, אן האת'וואי.

כשמכנים סרט (או כל יצירת אמנות למעשה) כיומרני, הדבר בדרך כלל נחשב כמשהו שלילי. אך יומרנות היא לרוב תוצאה של שאיפה להגיע להישגים גדולים, כך שניתן להתייחס אליה בסלחנות מסוימת. כשיוצר כמו כריסטופר נולאן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מספק יצירות מופת – די ברור שהיומרה היא בעלת כיסוי. אז כן, "בין כוכבים" סרטו החדש של נולאן לא חף מיומרנות, אבל אני רוצה להאמין שזה כתוצאה מהתמודדות של יוצר ענק עם נושא מורכב. זהו אינו סרטו הטוב ביותר של נולאן, ובטח לא סרט שלם וחסר פגמים, אבל המקומות בהם הוא כושל הם כאלו בהם הוא שאף רחוק וגבוה.

נולאן (טרילוגיית "האביר האפל", "התחלה") הוא אחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד כיום. בין היתר הפיק את "איש הפלדה" וההמשך שלו הצפוי ב-2016. בנוסף לכך הוא גם אחד הבמאים המקוריים והייחודים הפועלים. למי שלא מכיר את נולאן, יש ביצירותיו (שאת רובם הוא כתב עם אחיו ג'ונתן) שני מאפיינים שחוזרים על עצמם באופן קבוע, בכל הסרטים. הראשון הוא מורכבות עלילתית שמחייבת את הצופה לעבוד כדי להבינם ("ממנטו", "יוקרה"). "בין כוכבים" לא שונה, רק שהפעם המורכבות היא לא באופן הסיפור אלא נובעת בעיקרה מהתכנים המדעיים של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נעלמת" – ביקורת #2

"נעלמת". בן אפלק.

בהתאם לשמו, "נעלמת" נותר מין נעלם בעיני. גם מספר ימים אחרי הצפייה, שכללו מספר התנצחויות מקוונות אודות הסרט, עדיין לא החלטתי האם הוא באמת שונא נשים או דווקא מנסה לעשות אחר. האמביוולנטיות הזו היא תוצאה של רשלנות תסריטאית יסודית: למרות שאנחנו מקבלים וויס-אובר של הדמויות, המניעים שלהם לא ברורים לחלוטין ומעשיהם נתונים לפרשנות לכאן או לכאן.

לכן אני גם לא ממהר להוקיע את הבמאי דיויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "נערה עם קעקוע דרקון") כמיזוגן. לעומת זאת, כן צריך לדרוש מפינצ'ר אחריות על הטון המוסרי של סרטיו, וזאת למרות שאינו עוסק במלאכת הכתיבה בכלל. מבחינה עלילתית נטו, הסרט הוא פצצת אנרגיה: אינטנסיבי, לא משעמם לרגע וכל סצנה מדויקת והכרחית. לגרום לסרט של שעתיים וחצי להרגיש כמו שעה וחצי דורש כשרון לא מבוטל. אחד הגורמים לכך הוא המבנה של הסרט שהוא כמו מראה, ואחרי חצי מאד מעורפל, החצי השני חושף נקודת מבט אחרת עם תשובות רבות ואיתן שאלות חדשות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"וויפלאש" – ביקורת

"וויפלאש". ג'יי.קיי. סימונס, מיילס טלר.

יתכן ואני הצופה האידיאלי של "וויפלאש": מצד אחד אוהב ג'אז (והסרט עמוס במוסיקת ג'אז) אבל מצד שני אני לא ג'אזיסט הארדקור שעלול להיעלב מאופן הצגתם של מעריצי הסגנון בסרט: אובססיביים שחוץ מג'אז לא מעניין אותם כלום בחיים – כולל החיים עצמם. כמובן שהסרט ידבר לא רק אל חובבי הג'אז, וכל מי שיצירה אמנותית היא הדלק שלו, שמאמין בטוטאליות של האמנות בה הוא עוסק, יגלה עניין רב בסרט. הסרט משכיל לתאר את מערכת היחסים הטעונה בין מורה שמאמין בטוטאליות לבין תלמיד שמוכן ללכת עד הסוף כדי להצליח. אם בהמשך השנה לא היה יוצא "50 גוונים של אפור" הייתי אומר שזהו סרט חובה לכל חובבי הסאדומאזוכיזם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נקודת שיוויון" – ביקורת #2

"נקודת שוויון". דנזל וושינגטון.

לפי התפקידים שעושה דנזל וושינגטון בעשור האחרון, ייתכן והוא מכין את הקרקע להשתתפות באחד מהסרטים הבאים בסדרת "בלתי נשכחים": בעוד שבתחילת הקריירה שלו הוא היה משתתף בעיקר בדרמות, עם דגש על הממד הגזעי, בעשור האחרון הוא מרבה להשתתף בסרטי פעולה. אך בסרטו החדש – "נקודת שיוויון" – יש הבלטה להיותו אדם לא-צעיר (סוגר שישה עשורים בדצמבר הקרוב), למעשה הוא יותר מבוגר מרוב המשתתפים ב"בלתי נשכחים". לפחות ברמת האלימות הסרט משתלב עם הקו של שני הסרטים הראשונים, אך מצד שני הסרט נעדר הומור ובעל יומרות אמנותיות שלרוב מרגישות מאולצות.

האיש מאחורי המצלמה שאחראי לשלל סלואו מאושנים וריבוי צילומי תקריב ארוכים הוא אנטואן פוקווה ("המטרה: הבית הלבן"). פוקווה, אחד מבמאי האקשן המגוונים הפועלים כיום, משלב בסרט זה בין כל הדברים שהוא עשה בסרטיו הקודמים: מורכבות עלילתית (לפעמים יתר על המידה), דמויות עמוקות ולא חד מימדיות ומעטה מסתורין שלא נפתר עד הסוף. פוקוואה הוא יוצר מגוון עם סרטים שהם סוג של בי-מוביס ("על הכוונת") לדרמות משטרה איכותיות ("יום אימונים מסוכן" שזיכה את וושינגטון באוסקר השני שלו ואת אית'ן הוק במועמדות לפרס) משלב בין התכונות הללו בסרט הזה, אך לעיתים בהגזמה דבר שבא לידי ביטוי בעודף דרמטיות וחזרתיות רבה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל אוטופיה 2014 – היום השלישי: "חולית של חודורובסקי", "החוזרים"

"חולית של חודורובסקי".

"חולית של חודורובסקי" – סרט תיעודי על "חולית" של במאי האוונגרד אלחנדרו חודורובסקי – סרט שמעולם לא צולם. חודורבסקי השקיע מספר שנים בהכנות לסרט הכוללים ציור של כל השוטים ותנועות המצלמה שהוא מתכנן. כמעט ארבעים שנה אחרי, חודורבסקי שכבר נכנס לעשור התשיעי של חייו, מדבר בנמרצות והתלהבות כמו סטודנט שמכין את סרט הגמר שלו. החזון של חודורבסקי מרהיב וכפי שנאמר לא פעם בסרט הוא הקדים את זמנו. כשרואים את החומרים, זו אינה קלישאה חלולה:  נראה שאין סיכוי שהחזון היה מתממש באותה תקופה.

הסרט בנוי עוקב באופן כרונולוגי ומתחיל בימיו כבמאי תיאטרון במקסיקו דרך סרטיו הראשונים ואז עובר להתמקד בתהליך העבודה על "חולית". לעיתים הסרט מרגיש כמו סרט אקשן בו מנהיג חבורה אוסף את הטובים והמוכשרים ביותר למשימה. במקרה של חודורובסקי מדובר (בין היתר) בפינק פלויד, אורסון וולס וסאלבדור דאלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל אוטופיה 2014 – הימים הראשון והשני: "תיאורית האפס", "המכשפות מהיער", "לכידות"

"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ (משמאל) עם לוקאס הדג'ס.

"תיאורית האפס" – סרטו האחרון של טרי גיליאם נראה יותר כמו של במאי שרוצה להיות טרי גיליאם ולא גיליאם עצמו. כל המאפיינים הגיליאמים שם: עיצוב מרהיב (העתיד של  "ברזיל" פוגש את לונדון של "ד"ר פרנסאוס"), סוריאליזם ומצבי תודעה משונים, דמויות שחצו את קו השפיות. קוון לת' (כריסטוף וולץ) הוא מתכנת גאון ולא יציב נפשית, שמחכה באובססיביות לשיחת טלפון שתשנה את חייו. הבוס שלו (דיויד ת'יוליס) מסדר לו פרוייקט מהבית שמטרתו להוכיח שלקיום אין משמעות. התהליך הזה מערער אותו עוד יותר, אבל גם חושף בפניו רבדים שונים אודות עצמו והחיים.

הדמיון החזותי של גיליאם ייחודי ובלתי נשכח, וגם טכניקות הסיפוריות שלו מבוססות הרבה על התודעה של הגיבור ופחות על המציאות – בכל הקשור באלה גיליאם הוא עדיין בעל קול ייחודי ומרתק. הבעיה ש"תיאורית האפס" הוא פשטני למדי. בסרטיו של גיליאם לרוב אין מסר ישיר, הסרטים מאתגרים את הצופה ודורשים ממנו לעבוד כדי להבין אותו (גם אם לא תמיד הדבר ברור). "תיאורית האפס" מגיש לנו את מוסר ההשכל שלו על מגש וכל מה שנותר מהסרט זו עטיפה יפה ונוצצת. גיליאם שיודע גם לעשות סרטים חכמים ומתוחכמים אפילו לילדים ("הברון מינכהאוזן") נופל הפעם לקלישאות חלולות. זהו אולי סרטו החלש ביותר, שכן "האחים גרים" אולי סרטו הסתמי ביותר עד כה לפחות היה נטול יומרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

פסטיבל אוטופיה 2014 – המלצות

"תיאוריית האפס".

פסטיבל אוטופיה עבר כמה וכמה גלגולים בחייו: תחילה היה חלק מאייקון כשפסטיבל הסרטים מהווה רק חלקמהפעילויות, לאחר מכן שינה את שמו לאייקון TLV  ולבסוף התקבע השם הנוכחי: אוטופיה (מעניין כמה מתוך הסרטים המוצגים בו הם באמת אוטופיים ולא דיסאוטופיים?). חרף כל השינויים הללו, הפסטיבל שמר על שני מאפיינים בולטים: התקיים תמיד בחופשת סוכות וסיפק את המיטב של סרטי המד"ב, אימה, פנטזיה ושאר ז'אנרים שבימים כתיקונם לא זוכים לזמן מסך רב. לפסטיבל שמתחיל מחר, בשבת (13.9), נותר רק מאפיין אחד – הסרטים. אבל כשבאים לדון בפסטיבל סרטים, זה גם הדבר החשוב ביותר.

הבציר של השנה כולל 34 סרטים באורך מלא, בינהם 7 ישראלים, 2 תיעודיים ו-4 קלאסיקות. בנוסף מתקיימת תחרות סרטים קצרים ישראלית וכן הקרנה של קצרים ישראלים מחוץ לתחרות ומקבץ קצרים בינלאומי אחד.

סרט הפתיחה הוא סרטו האחרון של טרי גיליאם ("12 קופים", "ברזיל" שיוקרן אף הוא) "תיאורית האפס". גיליאם, שהקריירה הקולנועית שלו היא מין שילוב בין דון קישוט לפאוסט, מצליח ליצור סרטים פעם אחר פעם למרות הכישלונות הכלכליים (לכל סרט שני שלו יש סרט תיעודי שעוקב אחרי הקשיים בהפקתו) והאסונות המתלווים אליהם (מותו של הית' לאג'ר באמצע צילומי "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" הוא המקרה האחרון). סרטיו של גיליאם עוסקים בגבול בין מציאות לפנטזיה ומאבק בבלתי אפשרי, וכך גם הפעם: קוון לת' (כריסטוף וולץ) מגלם גאון מחשבים שמתמודד עם אתגר בלתי אפשרי שמפיל עליו הבוס שלו: גילוי משמעות החיים. סרטיו של גיליאם (שהגיע לעולם הקולנוע מחבורת "מונטי פייתון" שם היה אחראי על קטעי האנימציה) מאופיינים בעיצוב ויזואלי ייחודי, שתואם לרוב לנזילות של המציאות שסרטיו מציגים, וגם הפעם התוצאה לא אמורה להיות שונה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחפה" – ביקורת

"יחפה". אוואן רייצ'ל ווד, סקוט ספידמן.

בתחושה האישית שלי, חסרות קומדיות רומנטיות טובות בשנים האחרונות. הן אפילו לא חייבות להיות טובות, אבל לי לפחות לא זכורות יותר מדי קומדיות רומנטיות על המסך הגדול מהשנים האחרונות. לכן כשניגשתי ל"יחפה" קיוויתי לקצת ישועה לז'אנר, אבל "יחפה" לא בדיוק מתיישב על המשבצת הזו. לא משום שהוא אינו רומנטי ולא משום שאינו קומי (לפרקים), אלא משום שהסרט אינו קומי ברוחו, וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר לקומדיה רומנטית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התבגרות" – ביקורת

"התבגרות". אלר קולטריין.

"התבגרות" הוא ככל הנראה הסרט הכי לא סרט שאני מכיר. או שמא ההפך? הוא סרט כמו שסרט באמת אמור להיות. הוא ראליסטי מראשיתו ועד סופו: נפתח באופן שרירותי בשיחה פילוסופית נטולת הקשר ונגמר בשיחה אחרת בעלת אופי דומה. בין לבין חולפות 12 שנים, 12 שנים אמתיות ולא 12 שנים קולנועיות. אלו לא 12 שנים בזמן ג'ק באוור, אלא זה הזמן שלקח לצלם את הסרט. זה לא שההפקה נכנסה לקשיים, אלא זה היה הרעיון שעומד מאחורי יצירה זו: לצלם קטעים קצרים כל שנה, המשקפים עוד שנה בחיי הדמויות (אם כי נדמה שעל המסך החסירו כמה שנים) כתוצאה מכך השחקנים גדלו והשתנו הודות לנפלאות הזמן ולא קסמי האיפור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »