רותם יפעת - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 8)

"הקול בראש" – ביקורת

"הקול בראש".

בין השנים 2006 ל-2013 אולפני פיקסאר הוציאו סרט בשנה. ולפחות מבחינתי בין "רטטוי" ב-2007 ועד "למעלה" ב-2009 כל שנה הם כבשו פסגה חדשה. לאחר מן, החברה התבססה על קו אמנותי מעט משונה: 4 השנים הבאות כללו המשכונים לרוב (כש"אמיצה" היה חריג). וב-2014 לראשונה מזה שמונה שנים, יצאו בפיקסאר להפסקה ממנה הם חזרו עם "הקול בראש" (ואחד המקרים בו התרגום מבריק למרות שאינו דומה בכלל למקור Inside Out – מבפנים החוצה). ההפסקה הזו הייתה יעילה, שכן הסרט שופע בחדשנות והמקוריות הפיקסארית, מה שהיה חסר בסרטים המבוססים על דמויות מוכרות או כזה המנסה להדמות לאגדות קלאסיות.

מי שאחראי על הרוח הפיקסארית במקרה הזה הוא פיט דוקטר, אחד מהוותיקים בפיקסאר (למעשה העובד העשירי בחברה), שהיה מעורב בשלושת הסרטים הראשונים של החברה עד שקיבל לידו את סרטם הרביעי "מפלצות בע"מ" ולאחר מככן את "למעלה". נדמה שבסרטי אנימציה (או לפחות בסרטי פיקסאר, שניתן להתייחס אליהם כקטגוריה בפני עצמם) ההבדל בין במאי עם ניסיון לבין במאי מתחיל בולט ביותר. הקליקות בה הסרט מתנהל אפשרית הודות לניסיון שנצבר – והדבר מורגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרגלת" – ביקורת

"מרגלת". מליסה מקארתי.

הסרט "מרגלת" מוכיח את מה שהסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" הזכיר לנו לאחרונה: נשים יכולות על גברים. גם בטריטוריה שלהם. אם על הסרט "פיץ' פרפקט 2", שגם עלה בחודש האחרון, היה אפשר לטעון שהוא סרט 'נשי' (אם יש בכלל דבר כזה), "מקס הזועם" ועכשיו "מרגלת" כבר פועלים בתוך ז'אנרים שנחשבים 'גבריים' באופן מסורתי. עם זאת, בעוד ש"מקס הזועם" הוא סרט פעולה דיסטופי לכל דבר עם גיבורה נשית במרכזו, הסרט "מרגלת" הוא מין יצור כלאיים. לא מעצם המגדר של הגיבורה, אלא באופן העלילה, ההתייחסות של הסרט והפעלת חוקי הז'אנר על סיטואציה זו. מצד אחד, הוא לא רציני כמו סרט של "ג'יימס בונד" (ולעיתים הוא אפילו יותר רציני מכמה מהסרטים בסדרה ההיא), אבל הוא גם לא מנותק מהמציאות כמו "אוסטין פאוורס".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פיץ' פרפקט 2" – ביקורת

"פיצ' פרפקט 2". מימין: רבל ווילסון, אלכסיס נאפ, בריטני סנואו, אנה קנדריק, היילי סטיינפלד.

לא רבים יודעים זאת, אבל בשפה הפולנית אין מילה מקבילה ל'כיף'. כך יצא, שבתור פולני גאה, לא מצאתי מילים לתאר את קודמו של "פיץ' פרפקט 2" – זה פשוט לא בתרבות שלי. על פניו "פיץ' פרפקט" מ-2012 היה לא יותר מגרסת קולג' מוזיקלית של "מעודדות צמודות". ואכן כמו אותו סרט איקוני, גם אז, ההפתעה הייתה אדירה. הרבה מזה היה בזכות אנה קנדריק, שמראה שמשהו טוב יצא מ"דמדומים", ורבל ווילסון שהיא פצצת אנרגיה בלתי נגמרת. הניגוד בין השתיים עם השילוב עם דמויות נשיות נוספות, הפכו את הסרט לפנינה חביבה. וכעת מגיע ההמשך. מהטריילר נראה שהוא סובל מתסמונת 'הפרנצ'ייז הריקני': הוא עושה בדיוק אותו דבר שעבד לפני כן (משהו ש"ג'אמפ 22" ידע לצחוק עליו כל כך טוב). אבל מסתבר ש"פיץ' פרפקט 2" הוא מקרה נדיר בו הטריילר לא מגלה כלום על הסרט. הטריילר רק הציג את המסגרת העלילתית, אבל היא ממש לא החלק החשוב של הסרט – היא מהווה קרקע לאינסוף בדיחות מטורפות: על היפסטרים, שמרנים, ארה"ב, מוזיקאים ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרדף לילי" – ביקורת

"מרדף לילי". ליאם ניסן.

קל לטעות ולחשוב ש"מרדף לילי", החדש בכיכובו של ליאם ניסן, הוא למעשה חלק מסדרת סרטי "חטופה". היסוד העלילתי זהה: גיבור עם עבר אלים שמנע ממנו להיות הורה טוב, יוצא להגן על אחד הצאצאים שלו (רק שהפעם חידוש! בן זכר, ככה שהוא יוכל גם לקחת חלק באקשן). אבל הסרט שעולה לי בראש הוא דווקא "היסטוריה של אלימות". אין ספק שהנוכחות של אד האריס בתור הנבל תורמת לאסוציאציה, אבל המהות של הסרט – בעקבות אירוע מקרי אדם צריך להתמודד עם ההשלכות של העבר האלים שלו –  מזכירה את הסרט הנפלא של דיויד קרוננברג. אבל תחת ידיו של גיום קולט-סרה ("נון-סטופ", "בית השעווה") הדבר זוכה לטיפול פשטני. רק שגם ברמה הוויזואלית, קולט-סרה עושה שימוש בכל מיני טריקים ויזואליים שאמורים להרשים (מצלמה שמרחפת מעל העיר בין המקומות השונים, וזאת כדי להעניק תחושת קרבה) ולא מתקרב לריאליזם הנוקב של קרוננברג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים 2: עידן אולטרון" – ביקורת #2

"הנוקמים 2: עידן אולטרון". כריס אוואנס, רוברט דאוני ג'וניור בתור איירון מן וכריס המסוורת'.

כיום כל חובב קולנוע ובטח קומיקס אמור להכיר בעל פה את התוכניות המפורטת של קווין פייגי עבור העולם הקולנועי של מארוול. אך בעקבות צפיה ב"הנוקמים 2: עידן אולטרון" (הסרט הלפני אחרון בשלב שתיים) אני חושב שגיליתי מהי הסיבה האמתית שדיסני קנו את אולפני מארוול בסוף 2009: השילוב בקטעים מהסרט "פינוקיו" בהקשר של דמותו של אולטרון בלי לשלם זכויות יוצרים. במקרה זה גם הכניס להם מלא כסף, נו, קורה. אולטרון שנבנה על ידי בני אדם כדי להגן עליהם לא מוכן להיות בובה על חוט עבורם, אלא רוצה להיות ילד אמיתי, ז"א להרוג את אבא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מהיר ועצבני 7" – ביקורת

"מהיר ועצבני 7". פול ווקר.

חרף הצהרותיו של וין דיזל, יש יותר סיכוי שפול ווקר המנוח יככב (בשר ודם) בפרק שמיני מאשר ש"מהיר ועצבני 7" יזכה באוסקר. ולא, זה לא בגלל שהאקדמיה לא חובבת סרטי אקשן, אלא למרות זאת. שכן, לא רק שהסרט נופל מסרטים שזכו באוסקר בשנים האחרונות, הוא גם נופל מסרטים אחרים בסדרה (ואני ראיתי רק שליש מאלו שקדמו לו). יש לכך שתי סיבות: האחת חותרת כנגד הטענה של דיזל, שכן הסרט אכן מצטיין בקטעי פעולה, אבל הוא גם ספוג ברגשנות (חלקו מאולץ ומודבק וקשור למותו של ווקר). ואין מה לעשות, כשדיזל מנסה להראות אנושי, זה בעיקר מרגיש כמו שהוא זרק אותך באוויר, סובב אותך, בעט אותך על מכסה של רכב וסגר את זה באיזו העלבה מילולית. שנית, חלקים רבים מהסרט מרגיש כמו קליפ בערוץ E ולא כמו סרט. עלילה היא לא הכרחית אף פעם, אבל גם לא פילירים של אנשים במסיבה עם זום שהיה מגניב לפני שהסרט הראשון בסדרה יצא.

וכל זה עוד יותר מפתיע לאור הבמאי של הסרט: את ג'סטין לין (שהלך לעשות את מהיר ועצבני בחלל -"סטאר טרק 3") החליף במאי אמריקאי-אסייאתי אחר ג'יימס וואן (סרטי "המסור", "לזמן את הרוע"). אם הייתי עובר בחינת קולה-פפסי, הייתי מהמר שהבמאי של "סטפ אפ" אחראי על הסרט ולא היוצר של "המסור". הסרט נראה גנרי, וללא רוח או השראה. בעוד שהשחקנים מראים התלהבות כלשהי (אולי כי כמו בני דמותם, הם גם נהפכו למשפחה לאורך השנים המשותפות), הסרט נעדר השראה ואינו יותר מחיבור של סצנות פעולה עם קו עלילתי כללי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קינגסמן: השרות החשאי" – ביקורת

"קינגסמן: השירות החשאי". קולין פירת'.

בדרך כלל כשאומרים על סרט שהוא נראה כמו שילוב של כמה סרטים אחרים זה עומד לגנותו, כשהמטרה היא לתאר אותו כחיקוי דהוי לדברים מוכרים. אבל למעשה כל סרט (או יצירת אמנות) מושפע מכל אלו שקדמו לו, והשאלה היא רק האופן בו זה נעשה. "קינגסמן: השרות החשאי" עושה זאת באופן כזה שלמרות הערבוב הוא עדיין עומד בפני עצמו, אך נמצא על הגבול בין חיקוי למקוריות. מצד אחד מקורות ההשפעה בולטים, ובמהירות עולים לראש מספר סרטים בעת צפייה: סרטי ג'יימס בונד, "מבוקש" (שכמו "קינגסמן"  מבוסס על קומיקס של מייק מילר), "אקס-מן: ההתחלה" (שגם אותו ביים מת'יו ווהן), "קיק אס" (שיתוף פעולה הראשון בין השניים) ועוד. אך למרות הקרבה לסרטים אלו, לסרט יש קול וסגנון יחודיים והתוצאה הסופית היא טירוף וסוג של נונסנס, לא רק בהומור אלא בעיקר באקשן. מקורות ההשראה המרובים דווקא עושים טוב לסרט, שתמיד נע בין כמה קטבים במקביל, ומצד אחד לא מתמסר לאף אחד באופן מלא ומצד שני לא מרגיש כמו ערבוב ללא מחשבה. היכולת למצוא את האמצע בין הקצוות שונים היא שהופכת את הסרט הזה להפתעה מרעננת בנוף הקולנועי. לא רק של השנה, אלא של השנים האחרונות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בירדמן" – ביקורת

"בירדמן". מייקל קיטון.

אני מחכה למחקר שינסה להסביר את החיבה הרבה שיש לבמאים מקסיקאים לשוטים ארוכים. האם יש לזה מקור בתרבות המקסיקאית, או שמא בהיסטוריה הוויזואלית שלהם? ואולי זו בכל סיבה פוליטית. יהיו הסיבות אשר יהיו, הנטייה של במאים אלו לצלם שוטים ארוכים, ובכך לאתגר את הצלמים שלהם וכן אותנו הצופים היא אחת התופעות המרתקות בקולנוע במילניום הנוכחי. ובשנים האחרונות התופעה הזו גם חודרת ללב הקונצנזוס, אל פרסי האוסקר. שנה שעברה "גראוויטי" של אלפונסו קוארון שלט בטקס עם 7 זכיות ועוד 3 מועמדויות  השנה זה תורו של "בירדמן" של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו שמועמד לתשעה פרסים מרכזיים.

אך לשני הסרטים יש עוד מן המשותף פרט לשוטים ארוכים: שניהם מתרחשים פחות או יותר באותו לוקיישן. ב"גראוויטי" זה היה המרחבים האינסופיים של החלל, אצל איניאריטו זהו אולם תיאטרון בברודווי והרחובות הסובבים אותו. איניאריטו משתמש בצורה וירטואוזית במרחב המוגבל שיש לו כדי לייצר סרט שכמעט כולו נעשה בשוט אחד (או לפחות כך נדמה לעין). התוצאה היא תנועה בלתי פוסקת, וקצב אינטנסיבי הבא לחבר אותנו לראשו של הגיבור. בשילוב עם מוזיקת ג'אז שמלווה אותנו (ומסתבר שגם אותו לכל מקום) אנחנו נכנסים לעולם הנפשי של הגיבור וחווים את הלחץ והקלסטרופוביה שהוא חש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צלף אמריקאי" – ביקורת

"צלף אמריקאי". בראדלי קופר.

בתקופה בה למדתי קולנוע באוניברסיטה, נושא המחקר הלוהט ביותר היה פוסט-טראומה. במקום כמו ישראל ברור מאיפה זה מגיע. כשכל אחד בגפו וכולנו כקולקטיב סוחבים את טראומת לבנון, כיפור, השואה ויציאת מצרים – זה הגיוני שהדבר ישפיע גם על הקולנוע והאופן בו אנחנו מסתכלים עליו. "צלף אמריקאי", סרטו החדש של קלינט איסטווד, היה יכול להיות עוד חלל בתחום המחקר הזה, אבל יש בו ייחודיות ביחס לסרטים אחרים: הוא מציג יחס הפוך בין הטראומה לפוסט: עיקר העלילה מתמקדת באתגרים הצבאיים וכן מעט הדילמות איתם מתמודד גיבור הסרט בעת שירותו בעירק. לעומת זאת, מעט (מדי) זמן מסך מוקדש להתמודדות שלו עם ההשפעות של השירות עליו. ישנם רגעים בהם אנו רואים אותו בבית, מדמיין רעשים ומפרש מעשים יומיומיים כמו מעשי לחימה, אבל הדבר נעשה באופן מעט קריקטורי ומהר מאד אנחנו כבר רואים אותו ברגע 'האחרי', חי חיים אמריקאים 'רגילים'. המהפך המהיר והבלתי מוסבר הזה, יחד עם החד-מימדיות באופן הצגת הצבא האמריקאי, הופכים את הסרט לחיה מוזרה, מין שיר הלל לאותו צלף אגדי עליו הסרט מבוסס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חטופה 3" – ביקורת

"חטופה 3". ליאם ניסן.

את תולדות הקולנוע ניתן בעיקרון לחלק לשניים: לפני שליאם ניסן החל לשחק בסרטי פעולה ואחרי. אם כי ישנם חילוקי דעות מתי החל השינוי. ישנן אסכולות הגורסות כי זה החל עם "רוב רוי", יש יאמרו "מלחמת הכוכבים – אימת האפנטום" ואני כבר פגשתי מישהו שטען ש"רשימת שינדלר" היא המקום בו זה החל. אבל על דבר אחד נדמה שאין מחלוקת: "חטופה" מ-2008 מסמן סופית את השינוי שחל בניסן. השילוב בין אב מודאג שנוסע לפריז למצוא את ביתו שנחטפה בידי סוחרי נשים לבין סט הכישורים המיוחד שרכש לאורך השנים בסי.איי.איי יצרו סרט אקשן מותח ומטריד. אני רוצה להאמין שמחקרים רבים עוד יוקדשו להבין מה הוביל את ניסן לשינוי. ובין אם זה המוות של אשתו בתאונת סקי, או שמא המיאוס בגילום דמויות היסטוריות ששמם מופיע בשם הסרט, אבל כדאי גם לשאול את השאלה מתי הוא יחדל מזה? האם השתתפות ב"בלתי נשכחים" היא שתסמל את הסוף בשלב הזה בקריירה של ניסן?

ב"חטופה 3" ניסן עצמו לא מראה סימנים של עייפות ובניגוד לכוכבי סדרות אקשן אחרות לא נראה שהוא עושה עניין מהגיל שלו (62). לעומת זאת יש תחושה שהאנשים סביבו התעייפו מהעשייה של הסדרה. הדבר בולט בשתי נקודות: ראשית קטעי האקשן מועטים, ושנית, השינוי בקו העלילתי שגורר שינוי בז'אנר, כשהפעם מילס הוא במנוסה ולא הבת שלו. התוצאה היא פחות "מת לחיות" יותר "הנמלט". אוליבר מגטון שביים את החלק השני בסדרה מביים גם את החלק הזה, ולא מצליח ליצור משהו מעבר לחיקוי דהוי של שאר סרטי הסדרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחק החיקוי" – ביקורת

"משחק החיקוי". בנדיקט קומברבץ'.

חרף כל הבעיות שבו, ל"משחק החיקוי" שמורה פינה חמה בלב. הסיבה אולי נדמית איזוטרית, אבל בעיני היא משמעותית שכן היא חותרת במעט תחת אחת הבעיות הגדולות של ז'אנר הביוגרפיה. בנדיקט קומברבץ' (סדרת הטלויזיה "שרלוק", "אוגוסט: מחוז אוסייג'") המגלם את גיבור הסרט, המתמטיקאי אלן טיורינג, אינו בעל דמיון חזותי לדמות ההיסטורית. זה אולי שולי, ואף קטנוני, אך הוא מעיד גם משהו על כוונת הסרט: הוא לא חלק מהבגרות בהיסטוריה. אין לו שאיפה לאובייקטיביות. הסיפור ההיסטורי הוא קרקע לדיון ערכי ודרך להעברת מסר אידיאולוגי. אבל גם להעביר מסר צריך לדעת איך.

טיורינג, גאון מתמטי הצטרף לצבא הבריטי ב-1939 כדי לעזור במאמץ המלחמתי בפיצוח מכונת הצופן הגרמנית "אניגמה". כחלק מהמאפיינים (לפחות הקולנועיים) של גאונותו, טיורינג סובל ממגבלות חברתיות (היום בוודאי היו שולחים אותו לאבחון וטוענים שהוא על הספקטרום האוטיסטי) ולא מסתדר עם מפקדו (צ'ארלס דאנס, הוא טיווין לאניסטר מ"משחקי הכס") או חבריו ליחידה. למזלו הגאוניות שלו משכנעת את ראש ה-MI6 (מארק סטרונג, "גרין לנטרן") שמקדם את טיורינג להוביל את מאמץ הפענוח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות" – ביקורת

"ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות". מרטין פרימן.

במהלך השבוע שקדם לצפייה שלי בסרט "ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות", קראתי לו לא פעם בטעות "שר הטבעות" החדש. עכשיו, משאני כבר אחרי הצפייה בסרט, כנראה שהבלבול לא היה מקרי: יותר מקודמיו (למעשה קודמו; את הראשון בטרילוגיה הנוכחית לא ראיתי), הסרט החדש מרגיש כמו גרסה דהויה של הסרט המסיים בטרילוגיה המקורית. אם כי יאמר לזכותו שיש לו כמות סופית של סיומות – גם זה משהו.

הסרט ממשיך מהנקודה בה עצר הסרט הקודם: הדרקון סמאוג (קולו של בנדיקט קמברבאץ') התעורר משנתו ויוצא לתקוף עיר האגם. אנשי העיר בהנהגתו של בארד (לוק אוונס) מוצאים מקלט בעיירה נטושה בהרים הסמוכים. תורין (ריצ'ארד ארמיטאג') מוביל את חבורת הגמדים בחיפושים בתוך ההר אחר אבן הארקנסטון בעלת המשמעות הרבה לגמדים. לאט לאט תורין מאבד את שפיותו בחיפוש ומסרב לכבד את התחייבותו לבראד ואנשי האגם. בילבו באגינס (מרטין פרימן מסדרות הטלויזיה "שרלוק", "פארגו" ו"המשרד" הבריטי בין היתר) מנסה לפייס בין הצדדים, אבל תורין חצי משוגע חצי עקשן מסרב מעדיף לצאת לקרב בסגנון מצדה מול בני האדם והאלפים שגם רוצים חלק מההר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »