"לייט נייט". אמה תומפסון.
במקום לראות את "לייט נייט" (Late Night) צפו ב-89 הפרקים של הסדרה המעולה "המופע של לארי סנדרס" ששודרה מ-1992 ל-1998. בסרט ניסו לדחוס ב-102 דקות מספיק עלילות לעונה שלמה (של לפחות 13 פרקים) של סדרה. אמנם יש פה את כל האלמנטים והמרכיבים לסרט מעניין וטוב אבל הם לא מתחברים טוב יחד ומרוב כדורים באוויר שמנסים ללהטט ביניהם יוצא סרט מפוספס, לא מספק, ומאכזב במיוחד סרט שהיו לו את הנתונים להיות טוב והוא אינו כזה.
"מלון מומבאי". דב פאטל.
"מלון מומביי" משחזר את מתקפות הטרור שזעזעו את העיר מומביי שבהודו ב-26 בנובמבר, 2008 (כולל בית חב"ד), ומתמקד באירועים שהתרחשו במלון "טאג'" היוקרתי שבעיר. הוא סרט מותח, מעניין ועשוי טוב.
במתקפה קטלנית מתוכננת ומתוזמרת היטב פעלו בו זמנית במספר מוקדים טרוריסטים מוסלמים חמושים בכבדות (רובים ורימונים), מספר הנפגעים היה גבוה מאוד, אוזלת היד של רשויות החוק היתה איומה ורואים גם את התפקיד שלקחה התקשורת. בין צוות העובדים שמתמודד עם המתח האישי של המצב ותחושת החובה בהגנה על אורחי המלון בשעת המצב המתוח (במשך שעות רבות וארוכות) ניצב אורג'ון, עובד זוטר, מלצר שמפרנס ילד קטן ואישה בהיריון, שאותו מגלם דב פאטל (הוא "נער החידות ממומביי" ומ"מלון מריגולד האקזוטי"). יש בו נחישות ומרץ נהדרים.
"צעצוע של סיפור 4".
"צעצוע של סיפור 4" פחות טוב משלושת הסרטים הקודמים בסדרה, והוא עדיין סרט מהנה. כיף לחזור ולצפות בשלל הדמויות הנהדרות המוכרות, בתוספת צעצועים חדשים מגניבים; יש רעיונות יפים, הסיפור שרצו לספר מוצלח רק חבל שהעלילה כל כך צולעת. אם יהיה "צעצוע של סיפור 5" (ואין סיבה שלא יהיה) אני מקווה שהוא לא יהיה עוד סיפור הצלת צעצוע.
"צעצוע של סיפור" (1995) היה סרט האנימציה באורך מלא הראשון שנעשה כולו במחשב, וזיכה את יוצריו בפרס אוסקר מיוחד על כך. הוא הביא לשינוי בתעשיית הקולנוע בכלל ובסרטי האנימציה בפרט (מספר סרטי האנימציה בשנה שהופקו בכל העולם הוכפל פי כמה). הוא סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר על תסריט, ומאז היו מועמדים סרטי אנימציה נוספים בקטגוריה (אך טרם היה זוכה שכזה). ארבע שנים מאוחר יותר יצא "צעצוע של סיפור 2", סרט ההמשך הראשון של "פיקסר".
"אקס-מן: הפיניקס האפלה". סופי טרנר.
בכתוביות הסיום של "אקס-מן: הפניקס האפלה" יש רשימה ארוכה של אנשי מחשב תחת הכותרת של digital artists. עוד ועוד שמות בשורות אין-סופיות, בכמות שהיא על גבול הפרודיה. אולי בשל התלת מימד המיותר (יש קטע עם רסיסי חללית בחלל וב"כוח משיכה" מלפני 6 שנים זו היתה חוויה בלתי נשכחת ועשויה טוב יותר) ושימוש היתר במסך ירוק, שבו מרכיבים רקע ואפקטים סביב השחקנים, לפעמים נראה ששני שחקנים שרק משוחחים אינם יחד באותו מקום. זה מרחיק ומפריע.
"רוקטמן". טארון אג'רטון.
"רוקטמן" הוא סרט מוזיקלי (לא רק סרט על מוזיקאי) על אלטון ג'ון. ניסו לעשות משהו קצת אחר בכך שלא כתוב אף פעם את שנת ההתרחשות (שזה טוב), לא לגמרי בסדר כרונולוגי (זה יכול לעבוד) אך בסופו של דבר בבסיסו זה הסיפור המוכר על דרך עלייתו המסקרנת של זמר נודע, הקושי שלו להתמודד עם ההצלחה (קהל המעריצים מול כל רצונו בחיבוק אמיתי) על רקע להיטים ידועים. הוא מתחיל בסדר ונעשה גרוע ובעיקר משעמם ככל שהוא מתקדם.
"אלאדין". ויל סמית', מנה מסעוד.
"אלאדין" המצויר מ-1992 הוא סרט מעולה ומהטובים של דיסני בעת החדשה (העת החדשה של דיסני התחילה עם "בת הים הקטנה" ב-1989). בניגוד לסרטים המצוירים של דיסני שאני פחות אוהב שיש בהם שירים טובים, ב"אלאדין" גם שירים מצוינים והופעה יוצאת מן הכלל של רובין ויליאמס.
"אלאדין" (2019) בגרסה החיה בבימוי גיא ריצ'י (שגם כתב את התסריט עם ג'ון אוגוסט על פי הסרט המצויר), עם ויל סמית' כגִ'יני, הוא כמובן חלק מהגל המיותר -חסר כל טעם או ערך אמנותי מלבד הרצון לכסף- של עיבודים חיים לסרטי האנימציה של דיסני. זה השני מתוך השלושה השנה. "דמבו" לא היה הצלחה גדולה ו"מלך האריות" יהיה הצלחה ענקית וירוויח יותר ממילארד דולר כמו "היפה והחיה" עם אמה ווטסון ו"ספר הג'ונגל" שהתקרב מאוד לסכום הזה.
"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.
"משפטו של טד בנדי" נקרא במקור בשם אחר לגמרי, שמשום מה מופיע רק בסוף הסרט (תופעה שאני נגדה). בארץ השם "טד בנדי" לא אומר הרבה; הוא היה רוצח סדרתי מפורסם שפעל במשך שנים בארצות הברית, ובבית המשפט המדובר בשם הסרט הוכנסו לראשונה מצלמות טלוויזיה לאולם בארה"ב כדי לעקוב אחר ההתנהלות המשפטית ודמותו הכריזמטית של הנאשם. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, וברוב העולם יהיה זמין ב"נטפליקס" ובאמת לא חובה לצאת בשבילו לקולנוע והוא מתאים לצפייה בבית.
"מלחמה פרטית". ג'יימי דורנן, רוזמונד פייק.
"מלחמה פרטית" מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, עיתונאית אמריקאית שעבדה לעיתון בריטי שסיקרה חדשות חוץ ובעיקר היתה להוטה אחרי סיפורי מלחמה ברחבי העולם. מלחמות לא חסרות בעולם. היא התעניינה בסיפורי האנשים, הסיפורים האנושיים שיביאו את תמונת המצב לכל העולם, שבדרך כלל מנותק ממה שקורה במדינה הרחוקה ולפעמים הקרובה.
כך מארי מדלגת בסרט בין סרי לנקה, אפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה. במהלך הדילוגים האלה לא נחשפים פנים רבים של דמותה. כן, היא מעשנת בלי הפסקה, שותה הרבה, מכורה לסיפור הבא, מאותגרת טכנולוגית, ועדיין רגישה לסבל ולכאב שהיא רואה, וכל זה עדיין לא עושה אותה דמות מעניינת.
"מה הסיכוי?". סת' רוגן, שרליז ת'רון.
"מה הסיכוי?" הוא קומדיה רומנטית, חיה בסכנת הכחדה בקולנוע האמריקאי, עם שתי דמויות ראשיות טובות ועגולות שאותן מגלמים בצורה נהדרת שרליז ת'רון וסת' רוגן. ת'רון המהממת טובה במיוחד ויש לא-מעט משפטים מצחיקים מאוד בסרט בעל קצב טוב.
יש לי הרגשה שהוא לא יצליח כמו שמגיע לו, ולא רק בגלל הסיווג המגביל R בארה"ב (אולי אנשים יגלו אותו יותר מאוחר), אך אשמח להתבדות. אני גם מקווה שאנשי גלובוס הזהב יזכרו את הסרט ובעיקר את ת'רון כשיכריזו על המועמדים בדצמבר; הם כבר הוכיחו את חיבתם אליה (חמש מועמדויות; וזכייה בכל פרס אפשרי, כולל גלובוס הזהב, על "מונסטר" מ-2003) וסרטו של הבמאי ג'ונתן לוין "50:50" היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה. רוגן גילם שם חבר של מישהו חולה סרטן, וגם "מה הסיכוי?" משלב יפה דרמה וקומדיה. עם זאת, משהו בצילום (זוויות ואופן הצילום) הפריע לי בקטעים מסוימים. הסרט גם מעט ארוך, עם חצי שעה אחרונה הרבה פחות טובה משלושת הרבעים הראשונים של הסרט.
"גלוריה בל". ג'וליאן מור.
ג'וליאן מור טובה במיוחד ב"גלוריה בל", שמבוסס על הסרט הצ'יליאני "גלוריה", והוסיפו את שם המשפחה של הדמות הראשית שמופיעה בכל הקטעים שבסרט, אולי כי בנוסף לסרט המקורי יש שני סרטים בשם "גלוריה" (Gloria), מ-1999 עם שרון סטון שהיה חידוש לסרט ממש טוב עם ג'נה רולנדס מ-1980; ובארץ BUtterfield 8 -שזיכה את אליזבת טיילור באוסקר הראשון שלה- נקרא גם הוא "גלוריה". מור, שמופיעה בכל הקטעים, לא מספיקה כדי להציל את הסרט מהשעמום המשמים שהוא שוקע בו.
הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו נוהג לביים סרטים עם נשים בתפקיד הראשי. הוא ביים את "אישה פנטסטית" שזכה באוסקר לסרט זר הטוב ביותר, "שאהבה נפשי" עם רייצ'ל וייז ורייצ'ל מקאדמס, וגם את הגרסה המקורית של "גלוריה" ב-2013, שלא אהבתי וקיוויתי שבגרסה החדשה ועם הזמן שעבר והניסיון שצבר ישפר את הרעיון שהיה לו.
"דמבו".
"דמבו" הוא כנראה הסרט עם הכי הרבה תקריבים לעיני פילים שתראו אי פעם.
הסרט הוא, כמובן, חלק מגל הגרסאות החיות לסרטי האנימציה של דיסני שהוכח כמשתלם מאוד בשבילם. אחרי ההצלחות הענקיות של "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה" נוכל לראות השנה את "מלך האריות" ו"אלאדין", ובשנים הקרובות גם את "מולאן", "היפהפיה והיחפן" ועוד ועוד.
"משולש הגבולות". בן אפלק.
"משולש הגבולות" (שם נוראי) הוא סרט של נטפליקס בן שעתיים וקצת. בבסיסו החצי הראשון הוא סרט שודים, והוא טוב בהרבה מהחצי השני של הסרט.
הבמאי ג'יי-סי שאנדור כתב את התסריט יחד עם מארק בול ("מטען הכאב") וזהו סרטו הרביעי אחרי "התמוטטות" ששנאתי, "הכול אבוד" עם רוברט רדפורד (בלבד) שהיה טוב, ו"שנה קשוחה מאוד" (עם אוסקר אייזק) שהיה בעיקר משעמם עם חלק אחרון מוצלח. ג'סיקה צ'סטיין שיחקה באחרון אך אלו סרטים על גברים, בעולם של גברים. ב"משולש הגבולות" יש הרבה טסטוסטרון: חמישה שחקנים שבילו שעות רבות בחדר כושר ושכולם, ככל הנראה, אלרגיים לסכיני גילוח.