"התאוריה של הכול" הוא פספוס ענק. לא כך היה צריך להיראות הסרט על סטיבן הוקינג, אחד האנשים המפורסמים שנולדו במאה ה-20 ועוד חיים היום, שדמותו מוכרת בשל גילוייו המדעיים כמו גם בשל מראהו וקולו הייחודיים (והרבה בזכות הניגוד הזה ביניהם).
ברור שקשה להעביר תאוריות מדעיות מסובכות להדיוטות, אך אין אפילו ניסיון להסביר במה מתבטאת גאונותו של האיש. את הוקינג ואשתו מגלמים אדי רדמיין ("עלובי החיים") ופליסיטי ג'ונס ("האישה הנעלמת"), והם -כמו כל השחקנים בסרט- טובים מאוד, אמנם, אך זו לא סיבה מספיק טובה לראות סרט (לפעמים, וגם זה רק לפעמים, זה יכול להספיק להצגה). מעבר לכך, ה"הומור" שלו ממש לא הצחיק אותי בשום שלב בסרט, אבל אני לא יודע אם זו בעיה בתסריט (שמבוסס על ספר שכתבה אשתו של הוקינג), בהגשה או בחוש ההומור של הוקינג.
הוכרזו זוכי הפרסים של פורום מבקרי הקולנוע בישראל 2014 (השני במספר), ואת הפרס הראשי לסרט הטוב ביותר קטף "אפס ביחסי אנוש" הישראלי של טליה לביא. הסרט הבינלאומי הטוב ביותר שנבחר הוא "מלון גרנד בודפשט".
הזוכים נבחרו מתוך כלל הסרטים שהוקרנו בישראל בהקרנות מסחריות בין ינואר לאמצע דצמבר 2014. הפרסים אינם כספיים – אלא הצהרתיים ומוענקים מטעמי איכות. הזוכה הראשית לביא מסרה בתגובה: "מרגש מאוד לקבל את ההכרה הזאת מכם. היא משמעותית עבורי. ומעבר לכך, התמיכה שלכם היתה משמעותית להצלחת הסרט בקרב הקהל. תודה גדולה בשמי ובשם כל צוות 'אפס ביחסי אנוש'. אנחנו מאושרים מהבחירות שלכם." זוכת פרס תגלית השנה, תמרה קלייגון הוסיפה: "אני שמחה בזכייה הזו, התפקיד של אירנה הוא אחד התפקידים שהכי נהניתי לעשות."
פורום מבקרי הקולנוע הוקם אשתקד כתא בתוך ארגון העיתונאים וחובק 27 מבקרי קולנוע – נציגי המדיה הכתובה, המשודרת והאלקטרונית. בין המבקרים גם יונתן דורון שלנו.
רשימת הזוכים בפרסי פורום מבקרי הקולנוע בישראל 2014:
"מר טרנר" של מייק לי הוא סרט ביוגרפי על הצייר הבריטי ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, הידוע כ-JMW Turner, שהתמחה בציורי נוף, בעיקר של כלי שייט ונמלים עם שמים נרחבים. לי סיפר שזהו פרויקט חייו, שלמעלה מ-20 שנה רצה לביים סרט על הצייר האנגלי האהוב עליו. הסרט יפה והמשחק מצוין אך הוא נמשך שעתיים וחצי והוא לא מספיק מעניין. אלא אם אתם מעריצים של הצייר – הביאו עלילה מהבית.
רוב סרטיו של מייק לי עוסקים באנשים ממעמד הביניים ומטה באנגלייה, ולרוב בהווה. תהליך העבודה שלו ייחודי בכך שאין תסריט שלם כתוב אלא רק דמויות ומתווה לעלילה, עם תקופת חזרות ארוכה ועבודת הכנה מעמיקה עם השחקנים שבה הוא והשחקנים הראשיים בונים ביוגרפיות שלמות לדמויות. זה עבד טוב ב"סודות ושקרים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפסטיבל קאן), "מותק של חיים" ובמידה מסוימת גם ב"עירום", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יוצאי הדופן מבחינת זמן ההתרחשות הם "ורה דרייק" שהיה עצוב ומדכא (בדמויות ובעלילה שלו כמו בכל סרטיו), ו"טופסי-טורווי" הצבעוני שעסק בצמד היוצרים גילברט וסאליבן. ממש לא אהבתי את הסרטים של לי בשנים האחרונות, ביניהם "עוד שנה" ו"חופשייה ומאושרת". את טרנר מגלם טימות'י ספול, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופתעתו בסרט ושיחק ב-6 סרטים קודמים של מייק לי (ב"סודות ושקרים" גילם את אחיה של ברנדה בלית'ן). בסרט מופיעים מספר שחקנים נוספים (בעיקר שחקניות) שכבר עבדו בעבר עם מייק לי.
ב"מר טרנר" יש דמות ראשית אניגמטית, רבת פנים, אך אין לה סיפור עלילתי שיחזיק את השעתיים וחצי של הסרט. כל השחקנים בכל התפקידים, מהראשי ועד המשניות ביותר, מושלמים, השחזור התקופתי מדויק (כולל של הנוף שהוא צייר), הצילום יפהפה, רק חסרה עלילה. כלומר, יש דמות ראשית ודמויות נוספות מעניינות, אך אין שום ציפייה למה שיקרה. הוא מצייר, הולך, חוזר, מתעצבן; הוא מצליח- האם הוא עשיר? מי קונה את התמונות שלו? האם הוא מפורסם כך שמזהים אותו ברחוב? אילו קשיים היו לו, אם בכלל? אשת בנותיו כועסת עליו אבל הוא מתמודד אִתה כמו שהוא מתמודד עם רוב הדברים: הוא שותק וגונח.
בבתי הקולנוע מוקרן כעת גם "התבגרות", סרט בן למעלה משעתיים וחצי וגם בו אין ממש "עלילה" לשמה: עוקבים אחרי 12 שנה בחיי הורים גרושים ושני ילדיהם (הייחוד בסרט, שהצופים נהנים ממנו יותר בידיעה שהסרט צולם לאורך 12 שנה, ורואים את הילד בן השש גדל להיות נער בוגר). אך במקרה של "מר טרנר", שגם מתפרש על פני שנים רבות, אין את הדבר הנוסף הזה של שינוי או התפתחות, זה עוד מאותו דבר, ועל אף שאני לא צריך שיסבירו כל דבר- יש פה יותר מדי דברים סתומים. סרט (היסטורי/על פי סיפור אמיתי) יכול לגרום לך לרצות לדעת ולקרוא יותר על האישיות או המאורע, אך במקרה הזה המסתורין שאופף את ההתרחשויות גרם לי לתהות מה בדיוק רצה לספר מייק לי. כמו כן, קשה להתעלם מהמוסיקה המעצבנת בסרט של גארי ירשון, שכתב מוסיקה לשני סרטים לפני כן, שניהם של מייק לי. ל"עוד שנה" היתה מוסיקה מתאימה, במקרה הזה היא צורמת, מרגיזה, לא נעימה – אולי כמו הדמות הראשית של הסרט, אז אם זו היתה כוונתו הוא הצליח, אבל זה לא עוזר לסרט כה ארוך שיש לו מוסיקה לא טובה.
קשה, כנראה, לעשות סרט טוב ומעניין על ציירים. טרם הופק סרט טוב על הצייר האהוב עליי, וינסנט ון גוך. "פרידה" על פרידה קאלו היה מרהיב בזכות היצריתיות של הבמאית ג'ולי טיימור ועזר שלציירת המכסיקאית, בגילומה של סלמה הייאק, היו חיים מרתקים וצבעוניים כתמונותיה. אך גם "באסקייה" הפחות ססגוני על ז'אן מישל באסקייה -בגילומו של ג'פרי רייט- היה נוגע ללב בזכות הרגישות של הבמאי ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").
הוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב 2015 שיתקיים בלוס אנג'לס בעוד חודש. את הטקס ינחו בפעם השלישית ברציפות (והאחרונה) טינה פיי ואיימי פוהלר. המועמדים בקטגוריות של הקולנוע זהים כמעט לחלוטין לאלו של פרסי איגוד השחקנים שפורסמו אתמול.
השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה
בנידיקט קאמברבץ', "משחק החיקוי"
אדי רדמיין, "התיאוריה של הכול"
סטיב קארל, "פוקס-קצ'ר"
ג'ייק ג'ילנהול, "חיית הלילה"
דיויד אויילו, "סלמה"
"גאווה" הוא סרט נהדר, מצחיק ומרגש עד דמעות, עם צוות שחקנים מושלם. זהו סרט בריטי קלאסי על בני מעמד בינוני-נמוך דוגמת "ללכת עד הסוף" ו"בילי אליוט" (כולל כורי פחם שובתים), נושא רציני טבול בהומור רב, קצב טוב, דמויות נוגעות ללב והרבה שמחת חיים. היכונו למסחטת דמעות לא קטנה.
"גאווה" מבוסס על סיפור אמיתי והוסיפו דמויות בדיונות כדי להגביר את הדרמה והמתח. קבוצה של הומואים ולסבית מתאגדים כדי לתמוך ולאסוף כסף לטובת משפחות של כורי פחם ששובתים באנגליה בתחילת שנות ה-80. את קבוצת החברים מוביל צעיר בן כ-25 בשם מארק אשטון. הם בוחרים באקראי עיירה בוויילס שתזכה לתמיכתם. תושבי העיירה שמחים לקבל את הכסף, ופחות נלהבים לפגוש את הקבוצה של האנשים יוצאי הדופן שעומדים מאחוריו.
"השופט". רוברט דאוני ג'וניור משמאל, עם רוברט דובאל.
"שלום, אפשר בבקשה לקבל עדינות?"
"לא, אני מצטער, מדובר בבמאי של 'לדפוק חתונה', 'פרד קלואס' ו'חיים בהחלפה'."
בניגוד לסרטים שהוזכרו לעיל, "השופט" הוא סרט דרמה של דיויד דובקין ולא קומדיה, ובו שוב ושוב המצלמה מראים לנו (בתקריב) דברים שלא חייבים לראות (כמו הפטיש של השופט), וכל הזמן דמויות (בעיקר זו של רוברט דאוני ג'וניור) מסבירות מה הרגע ראינו, המקבילה הדרמטית לנתינת הסבר לבדיחה ששמענו. יש שתי סיבות לראות את הסרט ושתיהן מתחילות ברוברט: דאוני ג'וניור ודובאל. אך יש הרבה יותר סיבות לא לראות אותו.
האקדמיה שמחלקת את פרסי האוסקר (בטקס שיתקיים ב-22 בפברואר 2015) צמצמה את רשימת המתמודדים לסרט הקצר הטוב ביותר ל-10 סרטים, ולישראל יש שני נציגים מתוך העשרה! בקטגוריה זו מתמודדים פעמים רבות סרטים בשפה שאינה אנגלית. רשימת הסרטים הקצרים המועמדים היתה בת 141 סרטים, כעת צומצמה -כאמור- לעשרה וב-15 בינואר יוכזרו חמשת המועמדים הסופיים יחד עם שאר המועמדים בקטגוריות השונות. נציג ישראל הרשמי בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר הוא "גט" של שלומי ורונית אלקבץ.
הסרטים הישראלים המתמודדים הם "איה" ו"חופש גדול". "איה", שהוקרן בארץ בהצלחה בבתי הקולנוע הוא באנגלית, ואורכו 40 דקות (הסף המירבי לסרטים בקטגוריית הסרט הקצר). בסרט מככבים שרה אדלר ואולריך תומסן הדני, שכיכב גם ב"בעולם טוב יותר" (שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר). את "איה" ביימו עודד בן-נון ומיכל ברזיס.
כמו הסרט הראשון גם את המתמודד השני ביימו צוות של גבר ואישה. "חופש גדול", בן 22 הדקות, מתרחש על חוף הים ומככבים בו יפתח קליין, עודד ליאופולד והילה וידור. את "חופש גדול" ביימו שרון מימון וטל גרניט שכתבו וביימו את "מיתה טובה" שמוקרן כעת בבתי הקולנוע בארץ.
בין היוצרים של שמונת הסרטים המתמודדים מולם ניתן לזהות עוד שמות זרים נוספים שמצביעים על מוצא לא-אמריקאי של הבמאים:
Baghdad Messi של הבמאי סהים עומר כליפה; "בוגלו וגרהם" של מייקל לנוקס; Butter Lamp של הו וי; Carry On של יאטאו לי; "המשאית של אבי" של מוריסיו אוסקי; Parvaneh של טלקהון המזווי; "שיחת הטלפון" של מאט קירבי, עם סאלי הוקינס ("יסמין הכחולה") וג'ים ברודבנט ("מולן רוז'"); ו-SLR של סטיבן פינגלטון.
"פוקס-קצ'ר" הוא סרטו השלישי של הבמאי בנט מילר. אהבתי את סרטו הקודם, "מאניבול", ושנאתי את סרטו הראשון "קפוטה". את סרטו החדש כתב דן פאטרמן (יחד עם אי. מקס פריי) שהיה אחראי גם לעיבוד של "קפוטה". כמו שני הסרטים הקודמים של מילר, "פוקס-קצ'ר" מבוסס על סיפור אמיתי, וכמוהם צפוי להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, על המשחק וכנראה שבקטגוריות נוספות.
אמנם יש כמעט חודשיים עד סוף השנה אך אני כבר יכול להכריז ש"קרניים" הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי בקולנוע ב-2014. יכול להיות שיש סרטים גרועים ממנו שנמנעתי מהם מראש, ובכל מקרה זה הסרט שבמהלכו קרצה לי מאוד המחשבה לקום מהכיסא ולצאת. הבסיס של הסרט, על פניו, בעל פוטנציאל, אבל אין לו טון ברור, הרעיונות הטובים שכבר ישנם מפוספסים לחלוטין, יש פלאשבקים מיותרים, זה לא מותח, זה לא מצחיק. שום דבר לא עובד כמו שצריך בסרט האיום הזה.
"חיית הלילה" הוא סרט דרמה העוקב אחרי בחור בשם לו בלום (ג'ייק ג'ילנהול) שמתאהב ברעיון להפוך לצלם חדשות חוץ מקצועי עצמאי בלוס אנג'לס. כלומר, הוא מכיר, מתנסה ולומד איך ומה צריך לעשות כדי להשיג צילומים של תאונות וזירות פשע שיוכל למכור לטלוויזיה.
"חיית הלילה" הוא סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי דן גילרוי ובחלקו הראשון של הסרט מראים יפה ובלי דיאלוגים מיותרים את תהליך הלימוד של לו וההתקדמות שלו בנושא ההו-כה-אמריקאי של צלמים עצמאיים שמוכרים חומרים חדשותיים מצולמים לערוצי הטלוויזיה הרבים-מספור שיש בלוס אנג'לס וצריכים למלא שעות על גבי שעות של תכניות אקטואליה.
"זעם" הוא השם של טנק שצוותו האמריקאי נלחם בלב שטח גרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. זהו סרט מלחמה שלא מבוסס על סיפור אמיתי מסוים או דמויות מהמציאות. קטעי הלחימה בו טובים, הקטעים בין אנשי צוות הטנק סבירים, הסרט מעניין ולא עמוס בקלישאות, אך אין פה סיפור מעבר למה שרואים, כלומר: זה סיפור מלחמה שגרתי ומקבלים את מה שמצפים ושום דבר מעבר לכך. חוץ מזה, שימו לב שיש מספר קטעים עם אלימות גרפית (מה שמבדיל אותו מסרטי המלחמה של הוליווד הישנה).
דרך טובה לפתוח סרט (או סדרה) היא בהצגת דמות חדשה בעיר חדשה או במשרה חדשה. במקרה הזה מדובר בנורמן, איש צוות צעיר מאוד ולא-מיומן לתפקיד שלו בתוך צוות טנק מלוכד. הטנק המדובר הוא של הצבא האמריקאי, המלחמה היא מלחמת העולם השנייה, המקום הוא אזור כפרי בגרמניה והזמן הוא לקראת סוף המלחמה.
על הנייר "אהבה היא מוזרה" נשמע מעניין, אולי, אך מדובר בסרט משעמם ומשמים, מעצבן ומרגיז, שמבוים וכתוב רע. במקום להתמקד בסיפור של הזוג במרכז העלילה, הסרט מתפזר ולא ממש מספר שום סיפור. השחקנים (הטובים) כנראה רק קראו את תקציר הפרויקט כשחתמו עליו.
