"חיית הלילה" הוא סרט דרמה העוקב אחרי בחור בשם לו בלום (ג'ייק ג'ילנהול) שמתאהב ברעיון להפוך לצלם חדשות חוץ מקצועי עצמאי בלוס אנג'לס. כלומר, הוא מכיר, מתנסה ולומד איך ומה צריך לעשות כדי להשיג צילומים של תאונות וזירות פשע שיוכל למכור לטלוויזיה.
"חיית הלילה" הוא סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי דן גילרוי ובחלקו הראשון של הסרט מראים יפה ובלי דיאלוגים מיותרים את תהליך הלימוד של לו וההתקדמות שלו בנושא ההו-כה-אמריקאי של צלמים עצמאיים שמוכרים חומרים חדשותיים מצולמים לערוצי הטלוויזיה הרבים-מספור שיש בלוס אנג'לס וצריכים למלא שעות על גבי שעות של תכניות אקטואליה.
"זעם" הוא השם של טנק שצוותו האמריקאי נלחם בלב שטח גרמניה בשלהי מלחמת העולם השנייה. זהו סרט מלחמה שלא מבוסס על סיפור אמיתי מסוים או דמויות מהמציאות. קטעי הלחימה בו טובים, הקטעים בין אנשי צוות הטנק סבירים, הסרט מעניין ולא עמוס בקלישאות, אך אין פה סיפור מעבר למה שרואים, כלומר: זה סיפור מלחמה שגרתי ומקבלים את מה שמצפים ושום דבר מעבר לכך. חוץ מזה, שימו לב שיש מספר קטעים עם אלימות גרפית (מה שמבדיל אותו מסרטי המלחמה של הוליווד הישנה).
דרך טובה לפתוח סרט (או סדרה) היא בהצגת דמות חדשה בעיר חדשה או במשרה חדשה. במקרה הזה מדובר בנורמן, איש צוות צעיר מאוד ולא-מיומן לתפקיד שלו בתוך צוות טנק מלוכד. הטנק המדובר הוא של הצבא האמריקאי, המלחמה היא מלחמת העולם השנייה, המקום הוא אזור כפרי בגרמניה והזמן הוא לקראת סוף המלחמה.
על הנייר "אהבה היא מוזרה" נשמע מעניין, אולי, אך מדובר בסרט משעמם ומשמים, מעצבן ומרגיז, שמבוים וכתוב רע. במקום להתמקד בסיפור של הזוג במרכז העלילה, הסרט מתפזר ולא ממש מספר שום סיפור. השחקנים (הטובים) כנראה רק קראו את תקציר הפרויקט כשחתמו עליו.
"נעלמת" הוא סרטו העשירי של הבמאי דיויד פינצ'ר, ובלעדיו זה היה יכול להיות סרט זניח לגמרי. "נעלמת" עשוי מעולה מכל בחינה – בימוי, צילום, משחק, עריכה ומוסיקה – אבל חייבים להבדיל בין סרט מעולה לסרט שעשוי מעולה. יש לסרט הזה את כל המרכיבים של מותחן לשעת לילה מאוחרת בטלויזיה אך הוא מגיע בחבילה יוצאת מן הכלל, עם כוכב קולנוע בתפקיד ראשי. לכל אורך הסרט הייתי סקרן לדעת מה יקרה – יותר "סקרן" מאשר "במתח".
המגע של פינצ'ר מתחיל, כמו תמיד, בכתוביות הפתיחה של הסרט. הן לא "מיוחדות" כמו בסרטים קודמים שלו*, אך כל שם ….נעלם כמעט ברגע שהוא מופיע, השם נמוג, הוא לא פשוט מתחלף. על המוסיקה אחראים, כמו בשני סרטיו הקודמים של פינצ'ר, טרנט רזנור ואטיקוס רוס (שזכו באוסקר על "הרשת החברתית"), והם חיברו פה פס-קול שלא שמעתי כמוהו בשום סרט, שונה ומשונה, וכולל צלילים ורעשים (כמו נקישות שלא רואים בסרט). גם פס-קול "קונבנציונלי" היה עובד פה, אך זה מוסיף ייחוד חיוני לסרט.
היום יצאה ההודעה הרשמית על מספר השיא של 83 סרטים מרחבי העולם המתמודדים לקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר של אוסקר 2015. לצד "גט" הישראלי של שלומי ורונית אלקבץ, שני סרטים הוקרנו כבר בבתי הקולנוע בארץ: הסרט הסיני "הזמיר" של פיליפ מוייל והסרט הבלגי "יומיים ולילה" של האחים דרדן. בחודשים הקרובים יצטרפו אליהם גם "שנת חורף" הטורקי של נורי בילז' סיילן, "סיפורים פרועים" הארגנטינאי, "אידה" הפולני ו"לוויתן" הרוסי.
קטגורית הסרט הזר ידעה שינויים רבים במשך השנים. במאה ה-20 היתה עדיפות ברורה לזוכים מאחת ממדינות אירופה (מתוך 44 סרטים זוכים רק 4 ייצגו סרטים מחוץ לאירופה). במאה ה-21 יש יותר מועמדים מיבשות אחרות, ו-8 מתוך 13 הזוכים ייצגו סרטים מחוץ לאירופה.
כשבועיים לפני הכרזת המועמדים לאוסקר ב-15.01.2015 תפורסם רשימת מצומצמת של 9 מתמודדים לקטגוריה. האם "גט" יהיה מועמד לאוסקר? הימור שלי: לא. ומי כן?
המועמדים המובילים
"סן לורן" (צרפת) סרט בן שעתיים וחצי בכיכובו של גספר אוליאל ("אירוסין ארוכים מאוד") על מעצב הבגדים הצרפתי; ואל תתבלבלו עם "איב סאן לורן" שהוקרן השנה בארץ.
"השקר הטוב" הוא סרט טוב ומרגש, עם רגעים קשים, בעיקר בחלקו הראשון; מסוג הסרטים האלה שכמעט לא עושים יותר: סרט דרמה על נושא רציני עצוב ומורכב, ובתפקיד הראשי שחקנים לא מוכרים ממוצא סודאני. יש לשער שבזכות תפקיד המשנה של ריס וית'רספון הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, ואולי השתתפותה אף עזרה להשיג מימון לסרט. הסרט נעשה בהשראת סיפורם האמיתי של אלפי פליטים סודאניים צעירים שהובאו לארצות הברית בתחילת המאה ה-21, בעקבות מלחמת האזרחים בסודאן.
"נקודת שוויון" הוא סרט משונה, וזאת לא מחמאה במקרה הזה. אין שום דבר טוב בסרט הארוך הזה (131 דקות, בלי שום הצדקה). הוא מופרך, מגוחך, לא אמין והכי גרוע: לא מעניין.
"נקודת שוויון" מבוסס על סדרה משנות ה-80 (The Equalizer) בת ארבע עונות, שאני מכיר אך מעולם לא ראיתי. הגדרתי את הסרט כ"משונה" בעיקר בשל החלק הראשון שלו שמכיל הקדמה ארוכה מדי, יותר אטית מפרק בסדרה אמריקאית משנות ה-80. אין שום סיבה לחזרות הרבות שבה – היא משהו כמו 45 דקות במקום 15. לו לפחות היה מדובר בבסיס מותח למשהו מרתק; אין שום דבר רע בעלילה פשוטה, אך אחרי כשעה מבינים שבמקרה הזה אין בעלילה השדופה שום מתח או עניין.
נער שאינו זוכר דבר, אפילו לא את שמו, מתעורר במעלית שעולה ממעמקי האדמה אל שטח פראי לא גדול. סביב פתח המעלית מתאספת חבורה גדולה של בחורים צעירים, שמחכים לראות מי המצטרף החדש לקבוצתם ומה הציוד שהועלה אליהם יחד עמו. זו התחלה מעניינת, מסקרנת ומבטיחה אך "הרץ במבוך" ממשיך באופן צפוי, לא מלהיב או מקורי. זה אינו סרט רע, הוא בעיקר סתם עוד סרט בינוני בשרשרת בלתי פוסקת של סרטים כמו "מפוצלים" שכל אחד מהם מבוסס על ספר שעלילתו מתרחשת בעולם עתידי, אחרי סוג של 'סוף עולם', ובתפקיד הראשי אדם צעיר (בן עשרה עד עשרים וקצת), כיאה לקהל היעד המתויג כ-YA) Young Adult- "מבוגרים צעירים", כביכול).
לאחרונה עלו דיבורים על סדרת בת ל"נשואים פלוס" (1997-1987) שרצה במשך 11 עונות, ובמרכזה יעמוד השחקן דיויד פאוסטינו, שגילם את באד. את שאר חברי המשפחה יכולנו לראות במשך השנים מאז שהסדרה ירדה. אד אוניל (אל באנדי) מככב ב"משפחה מודרנית", קייטי סגל (פג) ב"ילדי האנרכיה" (שהחלה את עונתה האחרונה), וכריסטינה אפלגייט (קלי) הופיעה בסרטים פה ושם והיו לה כמה סדרות שלא ממש הצליחו, והם בוודאי יופיעו בתפקידי אורח בעת צרה.
בשנה הבאה תעלה לשידור Better Call Saul, שבה מגלם בוב אודנקירק את עורך הדין סול גודמן שהוא גילם בסדרה עטורת הפרסים "שובר שורות" (2013-2008). בסדרות בת עוקבים אחרי מעלליה של דמות אהובה, בדרך כלל משנית שהופכת לדמות ראשית, כמו "מרפאה פרטית" שיצאה מ"האנטומיה של גריי". עוד הבדל בין סדרה רגילה על בחור רווק, בחורה שחוזרת לעיירת הולדתה או כל רופא/עורך דין לבין סדרת בת היא הקלות של מכירת הרעיון לקהל. הם יודעים, כביכול, מה הם הולכים לקבל, איזה עולם הם הולכים לראות בסדרה (גם אם זו יכולה להיות שונה לגמרי באופייה מהסדרה המקורית).
השנה החלה וזוכה להצלחה הסדרה "ילדה פוגשת עולם" שבמרכזה בתו של "ילד פוגש עולם" בכיכובו של בן סאבג'. סדרת הבת עוסקת בבת שלו, והוא מופיע בסדרה יחד עם אהובתו מהסדרה משנות ה-90 שרצה 7 עונות (הסדרה החדשה משודרת בערוץ אחר מהמקורית; שתיהן שייכות לחברת דיסני). "דגראסי- הדור הבא" בדרך לעונה ה-14(!) עונות, כבר 9 עונות יותר מהסדרה המקורית מסוף שנות ה-80; בעונה הראשונה שלה הופיעו שחקנים מהסדרה המקורית. ו"דאלאס", שסיימה את דרכה ב-91', שבה למסך לפני שנתיים ורצה כבר 3 עונות עם שחקנים מהצוות המקורי. היא רחוקה מההצלחה של הסדרה המקורית, אבל כל עולם הטלוויזיה השתנה מאז.
ואז חשבתי- אילו סדרות בת נוספות יכולות לעבוד?
1. נכדות גילמור אתם יכולים לדמיין את לורליי כסבתא? רורי (אלכסיס בלידל) יולדת תאומות ומגדלת אותן עם בעלה בסביבה של אמה (לורן גרהם, "הורים במשרה מלאה" שעומדת לסיים את דרכה אחרי שש עונות) וסבתא-רבתא (קלי בישופ) מהסדרה המקורית שרצה במשך 7 עונות (2007-2000). עם כל הפטפוטים האינסופיים סביבן הבנות ילמדו לדבר תוך רגע -אם יצליחו להשחיל מילה זו כבר שאלה אחרת. כל מעריץ של הסדרה המקורית ישמח לשמוע שוב את הדיאלוגים האינסופיים של בנות גילמור. ואת בעלה של רורי יכול לגלם וינסנט קרטיזר, בעלה במציאות של אלכסיס, שבימים אלו גמר לגלם את פיט קמפבל ב-Mad Men.
פסטיבל ונציה נחתם, פסטיבל טורנטו בעיצומו, והרבע האחרון של השנה מתקרב – עת יוקרנו רוב הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר 2015. מהסרטים שכבר יכולנו לראות יהיו מעט מאוד מועמדויות. "התבגרות" צפוי להיות מועמד לתסריט מקורי, אך האם יצליח להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר (גם בקטגוריה המורחבת של עד 10 סרטים?). חסר להם ש"מלון גרנד בודפשט" לא יהיה מועמד למשהו, לפחות לעיצוב אמנותי ולצילום.
חלק מהסרטים ברשימה הזאת כבר קוצרים שבחים מההקרנות בפסטיבלים, את חלקם אף אחד עוד לא ראה, אז עדיין יש תקווה שיהיו טובים וראויים לפרסים. יש יותר ויותר טקסי פרסים בשנים האחרונות, אך האוסקר הוא עדיין היוקרתי מכולם. אלו 18 סרטים שסביר להניח שידברו עליהם בחודשים הקרובים:
Foxcatcher ("פוקס-קצ'ר" כנראה)
סרטו של בנט מילר ("קפוטה", "מאניבול") שהיה אמור לצאת בשנה שעברה, אך לפי הביקורות הראשונות הדחייה לא נבעה מאיכותו. סטיב קארל, צ'אנינג טייטום ומארק רופאלו בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי על רצח וספורט. האקדמיה אוהבת את הסרטים של מילר, ויש ביקורות טובות על הסרט בכלל ועל המשחק של כל הצוות בפרט. מועמדויות צפויות: סרט, במאי, שחקן ראשי, שחקן משנה (ו/או שני שחקנים ראשיים), תסריט מעובד.
Unbroken סרטה של אנג'לינה ג'ולי (היא כתבה וביימה אך לא משחקת בו) על לואיס זמפריני, שהיה שבוי של היפנים במלחמת העולם השנייה ואצן אולימפי לאחר מכן. בתפקיד הראשי ג'ק אוקונל. ארבעת החתומים על התסריט: האחים כהן (שזכו באוסקר גם על התסריטים של "פארגו" ו"ארץ קשוחה"), ויליאם ניקולסון (שהיה מועמד לאוסקר על התסריטים של "ארץ הצללים" ו"גלדיאטור") וריצ'רד לה-גרווניס (שבין השאר כתב את "פישר קינג" שעליו היה מועמד לאוסקר ואת התסריט של "הגשרים של מחוז מדיסון"). מועמדויות אפשריות: סרט, שחקן ראשי, תסריט מעובד (אני לא בטוח שזכו ארבעה אנשים בפרס התסריט), עריכה, צילום (אולי סוף סוף זכייה ראשונה של רוג'ר דיקנס במועמדות ה-12 שלו!).
"התחלה חדשה" הוא סרט כובש ומקסים והוא לא לכל אחד, כלומר- אני אבין אם אנשים ישתעממו בחלקים מהסרט. לא קל בימינו לראות אנשים שרים שירים מקוריים (חדשים לאוזן) מבלי שיהיו עניינים מיוחדים תוך כדי, כמו ריקודים או פעלולים כלשהם.
ג'ון קרני, שכתב וביים את הסרט, מביא את אהבתו הגדולה למוסיקה לסרט ומצליח להציג אותה בדרך ויזואלית וסוחפת. סרטו הנודע ביותר של קרני, "פעם אחת", זכה באוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר בזכות השיר המקסים Falling Slowly. לו היו השנה מספיק סרטים עם אסופה של שירים מקוריים, "התחלה חדשה" ודאי היה זוכה באוסקר בקטגוריה של הסרט עם פסקול השירים הטוב ביותר- פעם אחרונה שהקטגוריה הזאת (שלפי החוקים עדיין יכולה להתקיים אם יש מספיק סרטים מתמודדים ראויים) זה קרה היה לפני 30 שנה בדיוק ו"גשם סגול" זכה בפרס.
חשבתי לוותר על כתיבת ביקורת על "המעניק" כי הוא לא עשה לי חשק לכתוב עליו. "אבל אני צריך להזהיר אנשים מפניו, הם עוד עלולים לרצות לראות אותו." אז אל תלכו ל"המעניק" מכיוון שאין שום סיבה לראות אותו, רק סיבות להתרחק. מדובר ב-93 דקות בלבד – עם הקדמה ארוכה של כשעה וסוף של המשך יבוא (שכנראה לא יבוא) – שמרגישות כמו פיילוט לסדרה שאני לא רוצה לראות.
"המעניק" מבוסס על ספר מ-93', שחזרו אליו בעקבות הפריחה בשנים האחרונות של סרטים כמו "משחקי הרעב" ו"מפוצלים", על עולמות עתידיים, חלקם אוטופיים, שמתארים את החברה המסודרת והלא-באמת-מתפקדת, על פי ספרים תחת התווית של YA) Young Adult- 'מבוגרים צעירים' כביכול). אז עכשיו הגיעו ל"המעניק", הראשון מארבעה ספרים עד עתה שמתרחשים בעולם הזה, שסרטים (על פי ספרים) רבים שראינו בשנים האחרונות, ללא ספק, הושפעו ממנו.
