"עולם מפריד ביננו".
"עולם מפריד בינינו" הוא סרט דרמה משובץ קומדיה, בעיקר בחציו הראשון, שמתרחש בכפר שקט ונידח בחבל אברוצו שבאיטליה. הוא מזכיר לפעמים בסגנון ובטון סרטים בריטיים משנות ה-90 כמו "האנגלי שעלה על גבעה וירד הר" ו"ללכת עד הסוף" שבהם תושבי כפר קטן שלם נרתמים למען מטרה טובה. במקרה הזה זה מעט יותר מצומצם אבל התוצאה מלאת חן.
"איתנו זה נגמר". בלייק לייבלי, ג'סטין בלדוני.
"איתנו זה נגמר" הוא סרט דרמה אמריקאי המבוסס על רב מכר באותו השם, המגולל את סיפורה של אישה צעירה שמנסה לבנות חיים בעיר חדשה ומשקעי העבר שמשפיעים על מערכות היחסים שהיא מפתחת. חשוב היה לי לציין שהוא אמריקאי, כי הוא קריקטורה של אמריקאיות – פשטני מדי לנושא שהוא נוגע בו, מצועצע באופן מוגזם ודוחף רגשנות בקיטשיות מובהקת, שלא מעבירה אותנטיות בהצלחה.
כוכבת הסרט, בלייק לייבלי המהממת, שגם הפיקה אותו, היא נחמה פורתא בכל החוויה. זה נכון שיש הנאה בדברים שלא צריך לחשוב יותר מדי כשצורכים אותם, אבל גם את זה חשוב לעשות במתינות. הסרט הוא משהו באזורים של סרטי הולמרק והסרטים דלי התסריט של נטפליקס.
"בורדרלנדס".
"בורדרלנדס" (Borderlands, אזורי סְפר) הוא סרט פעולה קליל שמבוסס על משחק וידיאו, לא מקור ידוע לסרטי קולנוע טובים. במקרה הזה מדובר בעלילה סבירה, עיצוב יפה, הומור חביב וקטעי פעולה שמבוימים רע. בני 14-13 עשויים להתלהב מאוד למרות האפקטים הבינוניים-מינוס.
"דדפול & וולברין".
שש שנים אחרי קודמו, "דדפול ו-וולברין" ממשיך את הקו המופרע של שני סרטי "דדפול" הכולל אלימות גרפית ותוכן מיני ומכוון לקהל מבוגר. ריאן ריינולדס, כוכב הסרט, המפיק והתסריטאי, קידם במשך זמן רב את שיתוף הפעולה בין שתי הדמויות הראשיות והתוצאה היא סרט כיפי, מצחיק (לפעמים ההומור קצת מתאמץ מדי), עם פסקול מושקע, אלים מאוד, שכולל הרבה מאוד תפקידי אורח (חלקם לא צפויים בכלל) ואזכורים מכל הקשת הקומיקסית וההוליוודית. לגמרי אפשרי לצפות בסרט מבלי ידע מוקדם על סרטי דדפול, כי העלילה לוקחת סיבוב חזק ימינה, אבל בהחלט עדיף, ולו רק בשביל להבין את רוב הבדיחות.
"דדפול & וולברין".
למעריצי שני סרטי "דדפול" אין צורך בהמלצה (או ביקורת) על הסרט השלישי כדי לרצות ללכת לראות את "דדפול וּוולברין". הסרט צפוי להצליח עוד יותר משני הראשונים, שהצליחו מאוד. דדפול הוא ריאן ריינולדס, שעשה הכול כדי להגשים את חלומו לגלם את גיבור-העל בסרט משלו – הוא אחד המפיקים של הסרטים, בין התסריטאים שלהם, ורוחו משתלבת מצוין עם הדמות שלא מסוגלת לשתוק או להפסיק להתבדח עם שליפות לשוניות בלתי פוסקות בשילוב פרטים של תרבות פופולרית. הפעם מצטרף אליו יו ג'קמן כוולברין, ויש גם דמויות מוכרות אחרות והופעת אורח שהצליחו לשמור בסוד. הסרט מהנה, אבל רחוק מלהיות סרט טוב מאוד.
"אג'ומה". הונג הויפאנג.
"אג'ומה" היה נציג סינגפור לאוסקר, ורובו מתרחש בקוריאה. מדובר בדרמה חביבה שאינה כבדה או אטית, כפי שאולי אפשר לצפות מסרטים מהמזרח הרחוק, שבמרכזה דמות של אישה מבוגרת בטיול בן מספר ימים בארץ זרה. מקום ההתרחשות, השפה הזרה והמנהגים השונים ללא ספק מוסיפים פן מעניין לסיפור אנושי די פשוט, שיש בו כמה תוספות שהופכות אותו שווה לצפייה.
"תלמה". ג'ון סקוויב, ריצ'ארד ראונדטרי.
בלתי נמנע להגיד "חמוד" על "תלמה", סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים שנפתח הערב ויוקרן בארץ החל מה-8.8. אין בסרט גורי כלבים פרוותיים או תינוקות רגועים סמוקי לחיים, אך יש בת 93 מלאת חן, רגעים נוגעים ללב, עלילה פשוטה, מעט הומור וסוף טוב: זה חמוד.
"על עשבים יבשים". מרווה דיזדר, מוסאב אקיצ'י, דניז ג'ליאוגלו.
בסרטו העלילתי התשיעי באורך מלא "על עשבים יבשים", ממשיך נורי בילגה ג'יילן לעסוק בבחינה של הנוף האנושי בתוך הנוף הסביבתי שבו הוא מתקיים והיחסים בינהם. עם מעט מאוד התפתחות עלילתית והרבה מאוד דקות מסך, אפשר לומר, בלי נימה של התנשאות, כי הסרט לא מיועד לכל אחד, אבל מי שחובב את סרטיו של ג'יילן, יעריך את היצירה שהיא בין העבודות היותר טובות ושלמות שלו.
"סוג של חסד". הונג צ'או, ג'סי פלמונס, ווילם דפו.
"סוג של חסד" של יורגוס לנתימוס מגיע אלינו כחודש לאחר שהשתתף בפסטיבל קאן והפעם מדובר בקומדיה שחורה שהיא, למעשה, אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים אשר כמובן קשורים אחד לשני מבחינה תימטית וגם חולקים את אותם השחקנים- רק חבל שהרמה לא אחידה והיצירה לא מצליחה להתעלות לרף גבוה באמת, כמו רוב סרטיו הקודמים.
"סוג של חסד". וילאם דאפו, ג'סי פלימונס, מרגרט קוויילי.
"סוג של חסד" מורכב משלושה סרטים "קצרים" שיחד מסתכמים ביותר מ-160 דקות. בכל אחד מהם משחק אותו הרכב שחקנים (עם תוספות שונות), עם נגיעות נושאיות קטנות משותפות. זה כמו צפייה בשלושה פרקים רצופים של "אזור הדמדומים" כשבנוסף לרעיונות עם מוטיב של מדע בדיוני או פנטזיה (או טכנולוגיה כמו ב"מראה שחורה"), הרעיונות היפים מרוצפים תפניות חולניות עם דמויות משונות ומצבים קיצוניים כמו כל הסרטים של התסריטאי-במאי היווני יורגוס לנתמוס ("המועדפת", "שיני כלב", "הלובסטר").
"מועדון הרוכבים". אוסטין באטלר, טום הארדי.
"מועדון הרוכבים" הוא כמו שחזור של סרט תיעודי לא טוב על חבורה של אופנועונים החל מ-1965. הסרט מבוסס על ספר עיון שיצא לאור ב-1967 ואם הסרט היה יוצא זמן קצר לאחר מכן, בין "הפרא" (1953) עם מרלון ברנדו ו"אדם בעקבות גורלו" (1969) המוזכרים שניהם בסרט, אז אולי היה בו עניין. זהו מבט על צורת חיים של אנשים מסוימים בעבר, בלי טיפת מתח דרמטי, נעדר כל חידוש ועם מעט מאוד עניין. יש גם מספר רגעים עם אלימות גרפית.
"מת לחיות". ברוס ויליס.
צפיתי שוב ב"מת לחיות", שראיתי מספר פעמים מאז שצפיתי בו בקולנוע באוקטובר 1988 אך עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה. הוא עדיין סרט פעולה נהדר ומהנה.
ג'ון מקליין (ברוס ויליס) הוא שוטר בניו יורק שמגיע ללוס אנג'לס, שבה מתגוררים אשתו (בוני בדליה) ושני ילדיו מזה שישה חודשים. הוא מגיע ישר למסיבת חג המולד בקומה ה-30 בבניין, שחלקו עדיין בהקמה, שעורכת החברה בבעלות יפנית שלשמה אשתו עברה לחוף המערבי. קבוצה של פושעים דוברי גרמנית, שאותה מוביל הנס גרובר (אלן ריקמן), משתלטת על המסיבה.