ביקורות קולנוע (עמוד 4)

"גולדה" – ביקורת #3: לגלות נרטיב מעט שונה ממה שחינכו אותנו

"גולדה". הלן מירן.

"גולדה" הוא סרט המגולל את סיפור מלחמת יום הכיפורים מהזווית של ראשת הממשלה גולדה מאיר, ומאיר נקודות שנעלמו מהעין הציבורית הישראלית. אמת היסטורית בצד, סרט אמור להזיז בנו משהו ובעוד שהוא לא חף מבעיות, את זה הוא עושה בהצלחה. הבעיה העיקרית שלו הוא שהוא באופן קבוע שובר את האשליה של המציאות, שאמורה להיות חלק מהקסם הקולנועי, באמצעות שילוב קטעי ארכיון וערבוב של אנגלית ועברית לכל אורכו. האלמנט הרגשי עשוי לעבוד על אנשים שהם ישראלים-יהודים, ועבורם בהחלט שווה צפייה – ספק גדול לגבי האחרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גולדה" – ביקורת #2: מרשים חזותית ובעייתי משאר הבחינות

"גולדה". הלן מירן.

"גולדה" הוא סרט מרשים חזותית, אבל בעייתי ביותר מכל הבחינות האחרות (כן, גם מבחינת הלן מירן).
ראשית אפרגן באמת לבמאי גיא נתיב, שהגיע הכי רחוק שאפשר. חוץ ממשה מזרחי, הוא הבמאי הישראלי (לשעבר) היחיד שזכה באוסקר ולהגיע כל כך גבוה בהוליווד זה ממש מרשים. ללהק את הלן מירן זה חלום ואני בטוח שהוא עוד יגיע להישגים גדולים. יש משמעות גדולה בלקבל שחקנית A-ליסט כזאת וזה לפעמים חשוב כמו המהות. בנוסף, זו הפקה מרשימה. יש סצינות שמצולמות יפה, ערוכות טוב ומעוצבות יפה. אבל לגבי היתר, הסרט בעייתי מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חיים שלמים" – ביקורת: רוגע וחוכמה שמהווים מעלות גדולות

"חיים שלמים". גרטה לי, טאו יו.

"חיים שלמים" הוא סרט דרמה אמריקאי, שרובו דובר קוריאנית. זוהי דרמה מאופקת, וכולה סביב מערכות יחסים בין אנשים לאורך שנים, דרמה אנושית בסיסית שמתרחשת בסיאול ובניו יורק. זהו סרט שיימצא חן בעיני מי שאהב את "לפני הזריחה" והמשכיו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ברבי" – ביקורת: תסריט שנון ורושם עז

"ברבי". מרגו רובי, ריאן גוסלינג.

הבמאי האחרון שהייתי יכול לחשוב עליו שיהיה חתום על אדפטציה קולנועית למותג של ברבי, הוא, או בעצם היא, גרטה גרוויג, במאית (ושחקנית) האינדי, שברזומה שלה הסרטים הצנועים למדי "ליידי בירד" ו"נשים קטנות" ועכשיו אחראית לפרוייקט עתיר תקציב בכיכובם של סופרסטארים כמארגו רובי וריאן גוסלינג. אולם משמח לגלות שההימור הצליח ולאחר כ-3 שנים שבהן התוצרת ההוליוודית הקולנועית הצטמצמה בעיקר לסרטי מארוול וזוועתונים סוג ז'- הסרט "ברבי" שלה מעניק סוף סוף סיבה טובה לצאת מהבית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אופנהיימר" – ביקורת #2: מספיק בשביל ללמוד קצת, לא מספיק בשביל להעמיק

"אופנהיימר". קיליאן מרפי.

"אופנהיימר" הוא סרט דרמה תקופתי בן שלוש שעות (!) המגולל את סיפור חייו של "אבי פצצת האטום" במסגרת שימוע שנעשה לו מספר שנים לאחר החרבת הערים היפניות הירושמה ונגאסקי. אמנם הסרט מרגיש מעט פחות ממשכו בפועל, אבל הוא עשוי בצורה שמנסה לעורר איזו ארשת חשיבות וחוויה "גדולה מהחיים" שאפשר לראות את התפרים – כלומר, להפריד בין הסאונד (החזק במיוחד) לבין הוידאו האבסטרקטי והתסריט שמלא במשפטי מחץ שלרוב לא מרגישים טבעיים. ללא ספק, גיליתי פרטים שלא ידעתי על אופנהיימר, אבל בהחלט לא מבין את דמותו, ובטח שלא התעוררה בי הזדהות כלשהי לקורות חייו המורכבים.

כריסטופר נולאן פיתח מוניטין של במאי שמעניק מבט קולנועי שמעורר מחשבה לגבי המציאות שלנו, מעיוות הזכרון ב"ממנטו" (2000), לעיוות האמת ב"היוקרה" (2006), להטמעת רעיונות ב"התחלה" (2010) ולאחרונה, תפיסות זמן – "בין כוכבי" (2014), "דנקירק" (2017) ו"טנט" (2020). גם הפעם הוא מערער את המציאות שלנו, עם תסריט שעיבד מספר, על סיפור היסטורי, שמשלב גם אמת, גם תורת קאוונטים וגם המצאה ששינתה את פני האנושות. הסגנון בסרטיו האחרונים די דומה, וניסיון זול (לא בתקציב) לגרום לנו לחשוב שאנחנו צופים בגאונות אומנותית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אופנהיימר" – ביקורת #1: הקטעים המעניינים נבלעים בבליל שעמום

"אופנהיימר". קיליאן מרפי, בני ספדי.

כריסטופר נולאן ("טנט", "התחלה", "בין-כוכבים"), שכתב וביים את "אופנהיימר" על ג'יי. רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, רוצה להרשים, רוצה שיתלהבו ממנו ואוהב לעשות רעש, לא במובן של "מכה גלים" אלא במובן של רמקולים רועמים עד רעידות של הכיסאות באולם. עם "אופנהיימר" הוא רצה לעשות סרט לא שגרתי על אדם חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ויצא בידיים ריקות. הכול מרגיש כמו הקדמה לקראת משהו שבקושי קורה, וכמעט כל רגע וכל משפט של דיאלוג מכל דמות כמו כוונו לקדימון. כולם מדברים קדימונית וזה לא עובד. במקום להוביל לקטע הבא, בא לך לראות את הסרט שהם מפרסמים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גולדה" – ביקורת פסטיבל ירושלים: משעמם ועם בחירות תסריטאיות רעות

"גולדה". הלן מירן.

"גולדה" של הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב, מבקש לבחון את דמותה של ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל, גולדה מאיר, אולם הבעיה היא שהוא מקרטע ברמה הקולנועית ומוטה ברמה האידאולוגית.

לפני ארבע שנים זכה היוצר הישראלי גיא נתיב בפרס האוסקר על סרטו הקצר "סקין" והפך בכך לבמאי הישראלי השני (אחרי משה מזרחי שזכה באוסקר הזר עם סרטו הצרפתי "כל החיים לפניה") שזוכה באוסקר. הסרט הראשון שנתיב ביים לאחר אותה זכיה באוסקר, "גולדה", פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים רגע לפני שיעלה על המסכים בישראל. הוא מתמקד בדמותה של גולדה מאיר, בעיקר בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובהשתתפותם של שני כוכבי הקולנוע המפורסמים: הלן מירן שמגלמת את גולדה מאיר וליב שרייבר בתפקיד הנרי קיסינג'ר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלף ואחד" – ביקורת פסטיבל ירושלים: תנופת הסיפור הולכת ואובדת

"אלף ואחד". טיאנה טיילור.

פסטיבל ירושלים 2023 – "אלף ואחד", זוכה פסטיבל סאנדאנס השנה, הוא סרט עצמאי טיפוסי בכך שהוא דרמה על מישהו מסכן, כמעט על גבול של ניצול המסכנוּת, ומציג את הקשיים של חייו עם עצמו, עם הסביבה, עם הנסיבות, בידיעה שלא יהיה סוף לגמרי טוב, גם אם לא נעדר אופטימיות מסוימת.

במקרה הזה, אינז (טיאנה טיילור, ששיחקה בגרסה החדשה של "גברים לבנים אינם יכולים" שעשו משום מה) שמשתחררת מהכלא ומאתרת את בנה טֶרי בן ה-6, שבזמן היעדרה עבר בין בתי אומנה. הסרט מתרחש בניו יורק ב-1994; אין שום סיבה לציון המקום והתאריך בכתובית אחרי שרואים את העיר המוכרת כל כך ושומעים חדשות שמסגירות את התקופה. זה אמור להוסיף אותנטיות, כאילו זה סיפור אמיתי?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" – ביקורת

"משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות – חלק 1". טום קרוז, היילי אטוול.

אחרי שישה סרטים, הראשון שבהם ב-1996(!), סרט "משימה בלתי אפשרית" בכיכובו של טום קרוז כאית'ן האנט הפך להצלחה בטוחה. "נקמת מוות" חולק לשני סרטים שצולמו בזה אחר זה בתקציב של 290 מיליון דולר. למרות ההצלחה המובטחת (בארה"ב הסרט הקודם היה המצליח ביותר בסדרה), וכשטום קרוז חם מתמיד בעקבות ההצלחה האדירה של "אהבה בשחקים: מאווריק", עדיין לא הגיוני לשמוע מסיימון פג (חבר הצוות של אית'ן האנט מאז הסרט השלישי, האחרון עם המספר בשם) בעת צילומי החלק השני: "עדיין לא ראיתי תסריט לאף אחד משני הסרטים."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חף מפשע" – ביקורת: רגעים קומיים יוצאים מן הכלל

"חף מפשע". רושדי זם, לואי גארל.

"חף מפשע" הוא סרט פשע צרפתי, שמצליח לשמור על מיזוג מוצלח של מתח וקומדיה, ובמרכזו דמויות מעניינות ושחקנים טובים.

לואי גארל ("החולמים", "קצין ומרגל") כתב, ביים ומככב בסרט. זה הסרט הרביעי שהוא כתב וביים, וכמו בשלושת הקודמים הוא מגלם דמות בשם אבּל (Abel) אך אין קשר בין הסרטים. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה בשניים: על תסריט (גארל ושני כותבים נוספים) ושחקנית משנה (נעמי מרלן, העוזרת האישית של "המנצחת טאר", "דיוקנה של נערה עולה באש").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" – ביקורת #1: חסר חוש הומור

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". הריסון פורד.

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא הסרט החמישי שבו הריסון פורד מגלם את אינדיאנה ג'ונס, אחת הדמויות המוכרות בתולדות הקולנוע. הסרט מזכיר אבל לא דומה לשלושת הסרטים הראשונים, והוא עוד פחות טוב מהסרט הרביעי הנשכח והמיותר. אין ספק שהיו צריכים לעצור בטרילוגיה. ב"חוגת הגורל" חסר חוש הומור, הוא לא מספיק מבדר, ויש בו חלקים רבים מדי של סרט דרמה ולא סרט הרפתקאות.

בשנות ה-80 הריסון פורד היה כוכב ענק, אולי הגדול ביותר של העשור. אחרי "מלחמת הכוכבים" (1977), שממנו מארק האמיל (שגילם את לוק סקייווקר) היה אמור לצאת הכוכב מעצם תפקידו הראשי, שיחק פורד בשני ההמשכים (האימפריה מכה שנית, שובו של הג'דיי, 1980, 1983), "בלייד ראנר" (1982), "העד" (1985), "מפרץ מוסקיטו" (1986), "נערה עובדת" ו"פרנטיק" (שניהם 1988) ובעוד שלושה סרטים אדירים: "שודדי התיבה האבודה" ושני המשכיו: "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1985) ו"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אסטרואיד סיטי" – ביקורת: יש רגעים מצחיקים אבל רוב הזמן מגוחך

"אסטרואיד סיטי". סקרלט ג'והנסון.

מי שמכיר את סרטיו של וס אנדרסון יקבל ב"אסטרואיד סיטי" בדיוק את מה שהוא מצפה (על כך בהמשך), ומי שלא יודע בדיוק למה הוא הולך עלול לסבול קשות, כמו להיכנס לשיחה עם אנשים שמכירים זה את זה במשך שנים. צופים משני המחנות יוכלו להפטיר את הסרט במילה "מגוחך", השאלה אם זה מגוחך לטעמכם או לא. מרוב דמויות -בגילום מיטב השחקנים, חלקם כבר שיחקו בעבר בסרטים של אנדרסון- חלקיקי הסיפורים מקבלים מעט מאוד מקום להתפתחות ולדרמה, שני דברים שנדמה שלאנדרסון התסריטאי לא אכפת מהם (הוא כתב את התסריט עם רומן קופולה, הבן של פרנסיס פורד).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »