"אנט". אדם דרייבר, מריון קוטיאר.
"אנט" הוא מאסטרפיס. ככל שאני חושב עליו יותר, ככה אני מבין כמה זה סרט ענק ששווה 5 כוכבים בקלות. סרט כל כך מתוחכם ומהנה, שלא רק מקיים דו שיח מדהים עם ז'אנר המיוזיקלס, אלא כולל רצף אמירות פנטסטיות על תולדות עולם הבידור.
הסרט כולל את כל הייצוגים הנלעגים כביכול של השואו ביזנס: קיטש, מנייריזם, קלישאות, רומנטיסיזם, טראש, וולגריות, וסנטימנטליות – והופך את כל אלה ליצירת אומנות מפוארת.
"לשחרר את גאי". ריאן ריינולדס, ג'ודי קומר.
"לשחרר את גאי" הוא סרט אקשן מד"ב קומי על דמות ממשחק מחשב שמפתחת תודעה בתוך התבניתיות הקבועה של החיים הוירטואליים שלה. ריאן ריינולדס משחק כמו שרק הוא יודע לשחק, הבעות פנים משתנות בקצב מהיר שנעות בין טיפשיות לכובשות. הסרט ממלא בדיוק את ההבטחה שלו לצופים – אקשן עמוס אפקטים מלהיבים, עם עלילה סבירה פלוס וקומדיה משעשעת. האזכורים הלא מעטים מהתרבות הפופולרית יעברו לצופים לא מעודכנים במיוחד מעל הראש (אולי אפילו אני פספסתי כמה), אבל זה לא יפגום בהנאה שלהם.
"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלס שון.
פסטיבל ירושלים 2021 – לא קל להפריד בין יצירה של אומן לבין חייו הפרטיים, בוודאי עם השערוריות המטורפות והקשות שאופפות אותו, כמו במקרה של וודי אלן (או ההומופוביה של מאיר אריאל, הכהניזם של אריאל זילבר, האנטישמיות של דוסטוייבסקי ועוד). אבל בא לי לנסות. אני אקדיש את הביקורת הזו לסרט עצמו. "הפסטיבל של ריפקין" הוא לא סרט טוב. אבל יש כוכבית לטובה שאגיע אליה בהמשך.
הסרט עוסק במרצה לקולנוע שמגיע לפסטיבל סרטים יחד עם אשתו, שכן היא היח"צנית של האירוע. תוך כדי הוא מרגיש את הריחוק שלה ממנו והתקרבותה לבמאי צעיר ומבטיח. במהלך הפסטיבל הוא חולם חלומות קולנועיים עם ציטוטים משלל מאסטר-פיסים, שמשקפים את מצבו העגום, או לחילופין מעורר התקווה.
"מסע בזיכרון". יו ג'קמן, ת'נדי ניוטון.
"מסע בזיכרון" הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא כתוב ומבוים רע מאוד, ארוך (כמעט שעתיים) ויומרני, משעמם ונודניקי, בזבוז של יו ג'קמן וטנדי ניוטון ושל רעיון בעל פוטנציאל.
הסרט מתרחש במיאמי בעתיד שבו העולם עבר להתנהל בעיקר במשך הלילה בשל ההתחממות הגלובלית, שגם הובילה לעליית מפלס המים בכדור הארץ. ג'קמן מגלם את ניק באניסטר (שאמור להיות בהשראת בלש מסרטי פילם נואר), שמנהל עסק שבו אנשים נשכבים בבגדים תחתונים בקפסולה עם מים ויכולים לצפות בזיכרונות שלהם. הם לא היחידים שרואים את מהלך הדברים מעברם. ניק והשותפה שלו וואטס (ניוטון) רואים את ההתנהלות בתלת ממד מולם.
"עד במנוסה". אנג'לינה ג'ולי.
"עד במנוסה" הוא אמנם לא סרט שיזכה בפרסים או ייזכר לאורך זמן רב, אבל הוא כובש את הצופה למרבית 100 דקותיו. הוא עשוי היטב (כולל שריפות ענק מרשימות) והוא דוגמה מובהקת לשחקנים מפורסמים וטובים שמשדרגים מותחן מעניין.
השם התפל "עד במנוסה" גרוע כמו השם המקורי Those Who Want Me Dead ("אלו שרוצים שאמות") והעלילה שלו נפרשת בהדרגה, בסבלנות ראויה להערכה. אלמן ובנו קונור, נער צעיר, נסים על חייהם כשבעקבותיהם שני רוצחים להשכרה נחושים, שלא בוחלים באמצעים ובפגיעה בחפים מפשע כדי להשיג את מטרתם ולכסות את העקבות שלהם. נחמד לראות רשעים שאינם מטומטמים, לשם שינוי.
"פאלם ספרינגס". כריסטין מילוטי, אנדי סמברג.
"פאלם ספרינגס" היא קומדיה רומנטית בסגנון "לקום אתמול בבוקר" (1993) עם טוויסט, שמצליחה לשמור על עניין והנאה לכל אורכה, גם כשכבר חשבנו שאין מה לחדש בסרטים מהסוג הזה. הבחירה לתפקידים הראשיים בשחקנים קומיים מטה בבירור את הכף לכיוון הקומדיה (ולרגעים מסוימים אפילו קומדיה מטורפת), אך זו הרומנטיות ששולטת על רגעי השיא של הסרט. מלבד צופים שלא אוהבים את הרעיון החזרתי שיש בסרטים כאלו, זהו הסרט האולטימטיבי לערב אסקפיזם קליל וכיפי.
"שרלטן". איוון טרויאן.
שבוע הקולנוע הצ'כי בסינמטקים – "שרלטן" של אגנישקה הולנד הוא סרט דרמה היסטורי צ'כי על פי סיפור אמיתי. האיש שבמרכזו והסיפור שלו מרתקים והסרט מעניין ברובו, אך הוא נשאר בגדר "בסדר, טוב" ולא מעבר לכך.
הסרט מוקרן בסינמטקים במסגרת שבוע הקולנוע הצ'כי, ונרכש להפצה בקולנוע "לב" מכיוון שהוא של במאית מפורסמת ונבחר כנציג צ'כיה לאוסקר האחרון (לו היה מועמד -ובוודאי שאילו היה זוכה- כבר היה מוקרן בארץ במסגרת קבועה).
"ענת גוב: על החיים ועל המוות", צילום באדיבות הפקת הסרט והמשפחה.
ענת גוב הייתה אישה מדהימה, ללא ספק. אפשר להקשיב לה מדברת שעות ולצערי, הסרט ארך רק כשעה. מותר לא לאהוב את הדעות שלה, אבל אי אפשר שלא להעריך את החכמה, הרהיטות, השנינות, הישירות והרגישות שזרמו ממנה כמו נהר. וזה עוד מבלי לדבר על הכשרון העצום שלה בכתיבה, במחזות המאוד ישראליים שלה, שהתעסקו בעיקר במציאות משפחתית וחברתית יומיומית, ובכתיבה ההומוריסטית, ביניהם לתכנית המערכונים "זהו זה", בה כיכב בעלה גידי גוב. גם אם אתם לא מכירים את פועלה, אל דאגה, כל זה מוצג בסרט בהרחבה (כולל שורות שונות מכתיבתה).
עמוד השדרה של הסרט התיעודי "ענת גוב: על החיים ועל המוות" הוא ראיון מצולם בינה לבין סוכן האמנים ששכרה לטפל בעזבון היצירתי שלה, אריק קנלר (שהיה המפיק והיוצר השותף של הסרט), כשידעה שימיה ספורים. הראיון התנהל בשאלות הכי פשוטות של קנלר ותשובותיה הישירות והפשוטות בהתאם של גוב, וכשם הסרט, מדבר בעיקר על החיים ועל המוות. לגוב הייתה הסתכלות כנה על חייה והוקירה תודה על כך שניתנה לה הזדמנות להיפרד מהחיים בצורה מסודרת ולהכין את משפחתה לכך. היא סיפרה מבלי בושה על המחשבות הכי אינטימיות שלה וגם כאלו שלא יורדות בגרון כמו שצריך לכולם, ותמהה על הצורך האנושי להימלט ממחשבות על מוות, כשזו חד משמעית החוויה היחידה שמשותפת לכל ההוויה האנושית.
"לשחרר את גאי". ריאן ריינולדס.
"לשחרר את גאי" הוא סרט מבדר, משעשע פה ושם, שנועד בראש ובראשונה למעריצי ריאן ריינולדס. הסרט וההומור שבו -כולל השירים בפסקול- הם בני דמותו של ריאן ריינולדס והפרסונה הקולנועית שלו, שהוא בין מפיקי הסרט. הסגנון לא כל כך רחוק מסרטי "דדפול" בכיכובו.
גאי (ריינולדס) חי במשחק מחשב, ואין לו מושג שהוא NPC, דמות רקע בלבד, בניגוד לדמויות האחרות ששחקנים ברחבי העולם שולטים בהן. גאי מנהל חיים שגרתיים שחוזרים על עצמם והוא נהנה מהם. תמיד לבוש באותם בגדים, בכל בוקר הולך לעבוד כפקיד בבנק ונהנה משיחת החולין עם המאבטח שם. הוא, כמובן, כמו מיליוני אנשים בכל העולם (האמיתי). הוא מתקשה לקבל את התגלית שהוא חי בעולם שלא קיים, מומצא. לא צריך להכיר יותר מדי את עולם משחקי המחשב כדי ליהנות מהסרט (גם מי שלא רצה שמע על "פורטנייט").
"יחידת המתאבדים". אידריס אלבה, דניאלה מלכויר, מרגו רובי.
"יחידת המתאבדים", קומדיית האקשן הקומיקסית הקיצונית של הקיץ תפלג את הקהל. יהיו מי שישבעו שהיא גאונית ויהיו מי שיבקשו, אם אפשר, להנמיך קצת את הסאונד, ואם אפשר אז גם את התמונה.
אבל רגע לפני, בואו נדון בשם – "יחידת המתאבדים". סרט זה הוא ריבוט (עם התייחסויות קלות) לסרט קודם באותו השם שיצא בשנת 2016 וזכה, למרות היותו אחד הסרטים הגרועים של העשור הקודם, להצלחה גדולה. שמו של הסרט הקודם היה Suicide Squad. על מנת להבהיר שלא מדובר בסרט ההוא, החליטו יוצרי הסרט ללכת על אבחנה משמעותית – שמו של הסרט החדש הוא The Suicide Squad. האמת היא שזה מבריק בעיני. הדבר המבריק היחידי בסרט. בארץ שני הסרטים קיבלו את אותו השם, וזאת משום שהתרגום האמיתי של הסרט הקודם היה אמור להיות "יחידת מתאבדים". אז מה עושים? יכלו לפתור זאת בקלות באופן הטבעי בו מתייחסים לתרגומי שמות סרטים בארץ ולקרוא לזה "2 יחידת 2 מתאבדים" או באופן סולידי יותר "היחידת המתאבדים", אבל במקום זאת החליטו לקרוא לו באותו שם. משעשע.
"התקופה היפה בחיי". דניאל אוטיי, דוריה טילייה.
"התקופה היפה בחיי" הוא סרט צרפתי קסום ומושך ויזואלית העוסק בהזדקנות, במערכות יחסים, בזכרון ונוסטלגיה ובאהבה. אמנם מהלך העלילה מעט צפוי, אבל כמו שאומרים תמיד, זו הדרך שחשובה ולא היעד. במקרה הזה, הדרך שזורה בסטים של תפאורות מפוארות ושלל תלבושות מדהימות, שגם אם הסרט היה מסתכם בהן, זה היה שווה את זה. למזלנו, יש משחק מעולה של ארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים שמעבירים את המסע של הדמויות באופן מדויק ומרתק.
הבמאי והתסריטאי ניקולא בדוס החזיר לסרט זה מספר שחקנים מסרטו הקודם, "מר וגברת אדלמן" (2017), פייר ארדיטי, דני פודלידה והשחקנית הראשית (שאף כתבה איתו את התסריט של הסרט הקודם), דוריה טילייה. את עצמו בחר להשאיר מאחורי המצלמה הפעם. גם מוטיב התפתחות זוגיות במהלך השנים עד לגיל זקנה וזכרונות של תחילת הקשר חוזרים כאן, רק בצורה פנטסטית יותר. בדוס משכיל להשתמש בקצב הסרט ובצבעיו כדי להעביר תחושה. הקצב המהיר והצבעים הקרים של תחילת הסרט מפנים את מקומם בצורה מושלמת לרוגע מקושט בצבעים חמים כשהעלילה נכנסת למסלול הארוך שלה.
"ג'אנגל קרוז". אמילי בלאנט, דוויין ג'ונסון.
"ג'אנגל קרוז" (Jungle Cruise, שיִט בג'ונגל) צפוי להיות אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא מבוים רע, העריכה בלתי נסבלת, הכול מרגיש מאולץ, נעדר כל מקוריות (לא רק בשלד של הסיפור), והחטא העיקרי: הוא אינו ממלא את התפקיד המינימלי של להיות מבדר.
התאפקו ודחו את בכורת הסרט ביותר משנה כדי שיוקרן בבתי הקולנוע, ולא שחררו אותו ל"דיסני פלוס", שירות הסטרימינג המצליח שאליו הועלו ישירות בין השאר שני הסרטים האחרונים של "פיקסר" (נשמה, לוקה). בבית הייתי מפסיק לפני האמצע ולא חוזר אליו לעולם (וגם מוחק אותו אילו היתה לי אפשרות).
בפתיח מקבלים בקריינות, שלא נשמעת שוב בהמשך, את המניע לעלילה (ה"אוצר" שיחפשו) ואז מכירים את שתי הדמויות הראשיות לקראת ההיכרות שלהן.
זה מתחיל עם מנת יתר של דיסניות הניבטת מכל שנייה ואלמנט אך נעדרים הקסם, החן או המקוריות שהסרטים של "דיסני" היו ידועים בהם בעשורים עברו. לאחר מכן זה הופך למשהו (נחות) בהשראת כל שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס (אין משהו יוצא מן הכלל וראוי לאזכור ברביעי), כשבמקום על רקע מלחמת העולם השנייה זה שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה אז הגרמנים עדיין הרעים, או לפחות חלק מהם.