ביקורות קולנוע (עמוד 31)

"תנו לו ללכת" – ביקורת: קצב לא הולם מקלקל משחק ועלילה איכותיים

"תנו לו ללכת". קווין קוסטנר, דיאן ליין.

זה הולך להישמע קצת מוזר, אבל אני תוהה אם בעצם תיאור סוג הסרט של "תנו לו ללכת", אני חושף איזשהו ספוילר, אבל חובתי לא תושלם אם לא אאפשר לאנשים שחושבים שהם מגיעים לדרמה תקופתית על שכול, לדעת שבהמשכו הוא הופך להיות מותחן פשע (גרוטסקי לעיתים), ואני בן אדם שמשתדל לעמוד בחובות שלו. העלילה בו טובה, הנופים מדהימים והמשחק איכותי, אבל הוא יחסית משמים עקב בימוי לקוי, שלא שם דגש על קצב הולם.

הסרט מבוסס על רב מכר מאת לארי ווטסון וללא ספק הניסיון המצומצם של הבמאי והתסריטאי תומס בזוצ'ה, שמסתכם בסרטי דרמה קומית בינוניים להחריד – "ביג עדן" (2000), "עד שהמשפחה תפריד בינינו" (2005) ו"מונטה קרלו" (2011), לא הספיק בשביל לממש את הפוטנציאל הגלום בסיפור. הדמויות העגולות מטופלות בשטחיות והתפניות המפתיעות בעלילה מועברות במעין פיהוק. ישנם רגעים ספורים שמצליחים לרגש, שגם הם היו יכולים להיות מרגשים בהרבה תחת ידי במאים מיומנים יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האלמנה השחורה" – ביקורת: האקשן מרשים, הקומדיה והדרמה עובדות

"האלמנה השחורה". סקרלט ג'והנסון.

"האלמנה השחורה", הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, מתחיל מצוין והולך לאיבוד בחלקו האחרון. למרות מגרעותיו הסרט מצליח להיות ייחודי ומעניין.

אחרי שנים רבות בהן הגיעו לקולנוע מספר סרטי מארוול בשנה, חוו המעריצים, בחסות מגפת הקורונה, תקופת יובש ארוכה. בתקופה הזו נדחתה יציאת הסרט "האלמנה השחורה" מספר פעמים ובמקביל החלו לשדר בערוץ דיסני פלוס סדרות טלוויזיה של היקום הקשורות באופן ישיר לעולם הסרטים. עכשיו מגיע סוף סוף סרט הקולנוע הראשון של השלב הרביעי ביקום, ממנו ניתן ללמוד שמעכשיו היקום הטלוויזיוני והקולנועי אחד הם. אחזור לזה בהמשך.

שנים רבות נטאשה רומנוף, האלמנה השחורה, היתה רק רקע נשי עבור שאר חברי האוונג'רס. היא החברה הכי טובה של הוקאיי, מושא הרומן המוזר עם ברוס באנר או האדם אליו יכול טוני סטארק לשגר משפטים סקסיסטיים. כל הגיבורים הגבריים קיבלו סרטים משלהם אבל היא, שהיתה שם כמעט מתחילת הדרך, לא היתה אפילו הראשונה כשבחרו בסרט בו דמות נשית תככב. [ספוילר לסרטי "הנוקמים"]הדרך בה טופל מותה של נטאשה, שהקריבה את עצמה למען העולם (והוקאיי) ב"אוונג'רס: סוף המשחק" היתה מקוממת. מותה של הדמות האהובה נבלע בתוך רצף ההתרחשויות. כשטוני סטארק מת, הוא קיבל לווית מלכים.[/ספוילר]

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הציור" – ביקורת: אחרי פתיחה מוצלחת, הסרט אטי בלי תמורה

"הציור". אליזבת' דביקי, קלאס בנג.

ב"הציור" אין דרמה בדרמה, המתח לא מספיק מותח, ועם הפריים האחרון המחשבה הראשונה שלי היתה "שיהיה".

מבקר האמנות ג'יימס (קלאס באנג הגבוה והדני, שכיכב ב"הריבוע" השוודי אשר עסק גם הוא בעולם האמנות) מתפרנס מכתיבה על אמנים ומהרצאות. ג'וזף קסידי, אספן אמנות עשיר מאוד (מיק ג'אגר בהופעה קולנועית נדירה), מזמין אותו לביקור בווילה המשגעת שלו על חוף אגם קומו באיטליה. הוא מגיע עם מישהי שצעירה ממנו ב-23 שנים (אליזבת' דיביקי הסתמית, מ"טנט" ובקרוב הנסיכה דיאנה בסדרה "הכתר", שלא ברור למה ממשיכים ללהק דווקא אותה). לג'וזף יש הצעה לעסקה שקשורה לג'רום, צייר זקן ומפורסם. ג'רום (דונלד סאת'רלנד הזקן והמפורסם) מדבר במשפטים סתומים, כביכול חכמים, שאוהבים להכניס בסרטים לפיהם של זקנים ואמנים. שם הסרט במקור, The Burnt Orange Heresy, הוא שם של ציור שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שכונה על הגובה" – ביקורת: סוחף גם אם אינו חף מפגמים

"שכונה על הגובה". מליסה בררה, אנתוני ראמוס.

המיוזיקל "שכונה על הגובה" הוא סרט מלהיב ומהנה. אם יש לכם חיבה למיוזיקלס, הסרט הזה, על אף שאינו חף מפגמים, יצליח לסחוף אתכם ולהעניק לכם מקום לברוח אליו מהחום הבלתי נסבל שבחוץ, מקום בו תוכלו להתמסר לסיפור אגדה על אהבה וחלומות.

לפני שאגע בסרט עצמו, אי אפשר שלא להתעכב על השם העברי שניתן לו. שם הסרט במקור הוא In The Heights. ה"הייטס" הוא קיצור לשם השכונה הניו יורקית "וושינגטון הייטס" בו מתרחש הסרט. אין קשר בין השם העברי למה שמתרחש בסרט. לפעמים ניתן לחשוב שהמפיצים של הסרטים בארץ לא רוצים שאנשים יבואו לראות את הסרטים שלהם. מצד שני יכול היה להיות גרוע יותר. יכלו לקרוא לסרט "ג'ננה בשכונה" או "השכונה נפלה על הראש".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוקה" – ביקורת #2: כשהסרט פשוט, העושר והקסם של האנימציה מתבלטים

"לוקה".

"לוקה" הוא סרט אנימציה מקסים לכל המשפחה מבית דיסני-פיקסאר על יצור מים צעיר שחולם לחוות את החיים מחוץ למים, אך חושש לאכזב את המשפחה שלו שמתנגדת לקשר עם העולם מעל פני הים. כרגיל, אולפני פיקסאר (סדרת סרטי "צעצוע של סיפור", "הקול בראש" ועוד הרבה קלאסיקות אנימציה מיידיות) מפליאים באנימציה המהממת שלהם, אך שלא כמנהגם, הפעם הסרט לא מתנהל בשני מישורים – רמה אחת שילדים יבינו ורמה שנייה שבעיקר המבוגרים יבינו (קריצות לבעיות בחיים בוגרים, משפטים עם כפל משמעות מיני וכו'). אני לא בטוח שהייתי ממליץ למבוגרים ללכת לסרט ללא ליווי ילדים, אבל הם יוכלו לבוא בראש שקט שהם מגיעים לסרט מהנה, סוחף ומרגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוקה" – ביקורת #1: אנימציה משגעת שפונה לקהל צעיר יותר מהרגיל בשביל פיקסר

"לוקה".

"לוּקָה" הוא סרט נוסף של פיקסר שבמרכזו חברוּת בין שניים (וודי ובאז ב"צעצוע של סיפור", מייק וסאלי ב"מפלצות בע"מ"), כשהפעם מדובר בשני נערים צעירים באיטליה. במהלך הסרט חשבתי על שורת הסיום המושלמת ב"אני והחבר'ה" המעולה: "מעולם לא היו לי חברים כאלה כמו שהיו לי כשהייתי בן 12. למי כן?" (?I never had any friends later on like the ones I had when I was twelve. Jesus, does anyone) הסרט חמוד מאוד והוא יצליח, כמו כל סרט של פיקסר, אך גם אם בתי הקולנוע בכל העולם היו פתוחים כרגיל (ולא היה זמין בארה"ב בשירות של דיסני+ באותו זמן) לא היה הופך לשובר קופות ענקי.

לוקה (ג'ייקוב טרמבלי, הילד מ"חדר", אותו סרט שזיכה את ברי לרסון באוסקר) הוא יצור שחי מתחת למים לחופי איטליה יחד עם הוריו וסבתו. הוא נמשך לעולם האנושי, שמזהירים אותו מפניו, ופוגש על חוף של אי קטן את אלברטו. כשלוקה ושאר בני מינו יוצאים מהמים ומתייבשים הם נראים כמו בני אדם רגילים, הולכים על שניים עם שיער ועיניים אנושיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צעירה מבטיחה" – ביקורת: סרט שיזיז בכם משהו, גם אם בדרך מעט מעוותת

"צעירה מבטיחה". קארי מוליגן.

"צעירה מבטיחה" הוא דרמת מתח על בחורה בת 30 שנשרה מלימודי רפואה לאחר אירוע מטלטל ומוצאת תכנית אלטרנטיבית לחייה. הבימוי, התסריט, המשחק והעיצוב בסרט מעולים. אמנם לא צפיתי בכל הסרטים שכרגע מוצגים בקולנוע, אבל אני מניח שלא אמצא ביניהם סרט שאוהב יותר. לפני שאתם מפתחים ציפיות גבוהות, הסרט לא מושלם – מה שהוא כן זה חכם ורגיש שגם נושא עמו מסר שמועבר בצורה מענגת לצפייה. כמו כן, שימו לב כי הסרט לא יתאים לצופים שרגישים לאלימות או לבוטות מינית.

על סרט זה שקדה אמרלנד פנל הבריטית כבמאית, כתסריטאית וכמפיקה, וכאמור, עשתה עבודה מצוינת. הניסיון שלה רב יותר במשחק, היא אף משתתפת בעונה הרביעית של הסדרה המצליחה "הכתר" כקמילה פרקר בולס, אך הספיקה לצבור ניסיון כתסריטאית, כולל במספר פרקים של "להרוג את איב", שאולי היה המקום ממנו ספגה את זווית הפשע שנשזרה בתסריט סרט זה. כנראה שעוד מספר אנשים זיהו את העבודה הטובה שעשתה על התסריט כשזיכו אותה עליו באוסקר בטקס הפרסים האחרון. פנל הצליחה להתאים את הקצב בסרט כמו כפפה ליד לנושא שהוא עוסק בו ולהתפתחות העלילה. ללא ספק הישג מרשים לבמאית שזהו סרטה הארוך הראשון. מלבד תסריט לסרט קומיקס מבית DC "זאטאנה", בהחלט מסקרן מה היא עוד תיצור בשנים הבאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקום שקט 2" – ביקורת: דל יותר בדרמה ועדיין מעורר אימה ומתח

"מקום שקט 2". נואה ג'ופ, אמילי בלאנט.

"מקום שקט 2" הוא המשכו הישיר של הסרט הקודם, שהיה מורכב מדרמה משפחתית במסגרת של מציאות מלאת אימה. אך בסיבוב הזה נזנח החלק של הדרמה ונשאר רק החלק של האימה. הסרט אכן מעורר אימה ובזה ממלא את הבטחת-העל שלו, רק חבל שהוא מאכזב כהמשכו של סרט שהיה בו יותר מהבהלות, התמודדות עם עולם דיסוטופי ואויב משותף. קשה לי שלא להמליץ עליו לאנשים שאהבו את הקודם, פשוט כדאי שיהיו מוכנים לסרט דל יותר. ללא ספק מומלץ לצפות בסרט הראשון כהכנה לסרט זה.

ג'ון קרזינסקי חוזר לחבוש את ארבעת כובעיו כבמאי, כתסריטאי, כמפיק וכשחקן, ומחזיר את כובע הדמות הראשית על ראשה של אשתו, השחקנית אמילי בלנט ("עד קצה המחר", "השטן לובשת פראדה"). הוא יצר סרט מבוים היטב עם סצינות ברורות (למרות הבלאגן המובנה בתוכַן) ומתח שנבנה ונשמר לכל אורכו. כאמור, עומק העלילה יכול היה להשתפר בהרבה, אבל הדרך שהיא לוקחת אותנו מרגישה טבעית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרואלה" – ביקורת: אכזריות בלתי פוסקת בקהל

"קרואלה". אמה סטון.

"קרואלה", סרט מקדים על האישה הרעה ב"על כלבים וגנבים" המצויר של דיסני מ-1961 (שאותה גילמה גלן קלוז בשני סרטים ב-1996 וב-2000), אינו הסרט הראשון שמכתים/מביש/מביך את שם החברה שייסד וולט דיסני, אך הוא בהחלט אחד הגרועים שבהם. גם אמה סטון ואמה תומפסון הכישרוניות ומלאות הקסם (בדרך כלל) אינן מצליחות להציל את האסון הארוך הזה (134 דקות!) שיש בו יותר מגרעות מנקודות על דלמטי. לא הלכתי לסרט בציפייה ליצירת מופת אלא קיוויתי לסרט מבדר עם רגעים מצחיקים בזכות שתי האֶמות אבל אין אפילו כימיה ביניהן. לא עפים ניצוצות, הן משעשעות לעתים נדירות בבאלגן הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סתם אחד" – ביקורת: למרות קטעים משלהבים, מרגיש ארוך מאורכו האמיתי

"סתם אחד". בוב אודנקירק.

"סתם אחד" הוא סרט פעולה גרפי במיוחד, שמתאמץ מאוד להיות מסוגנן, אבל לא לוקח את השאיפה הזאת עד הסוף, והתוצאה היא סרט שעטנזי שמרגיש ארוך יותר מאורכו האמיתי. הוא מכיל קטעים טובים ומשעשעים ולעיתים אף משלהבים בסצינות פעולה מבוימות בקפידה, אך רמת העניין בו לא נשמרת באופן קבוע ובעיקר בולטת בחסרונה הסיבתיות העלילתית. סרט קלאסי לנערים בוגרים שאוהבים להתלהב מאלימות חסרת דעת אשר עטופה במסגרת שמדמה אותנטיות.

במאי הסרט אילייה נאישולר הספיק לביים סרט אקשן בשנת 2015 שנקרא "הארדקור הנרי", ומעבר לזה ביים בעיקר קליפים. לתסריטאי דרק קולסטד יש ניסיון רב יותר ממנו, עם כל סרטי "ג'ון וויק" ברזומה, שבאופן חשוד סרט זה די מזכיר אותם. ניכר הניסיון של השניים ליצור משהו מיוחד ושונה, ואולי שם נעוצה הבעיה האמיתית שלו, כשהוא בשורה התחתונה צפוי ביותר ודומה לכל סרט פעולה שאי פעם ראינו על גבר ש"רק מנסה להציל את המשפחה שלו".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טנט" – ביקורת: שעתיים וחצי של נולאן מנסה יותר מדי להרשים ולהלהיב

"טנט". ג'ון דיויד וושינגטון.

כריסטופר נולאן הוא נודניק. הבמאי-תסריטאי של "התחלה" ושלושה סרטי באטמן ("האביר האפל") עם כריסטיאן בייל אוהב לעשות רעש עם הרבה פירוטכניקה, אבל צריך להבין שיצירה "פשוטה" לא אומרת בהכרח "לא מתוחכמת". מזמן אמרתי שנולאן צריך להתרכז בבימוי ולוותר על שלב הכתיבה כי זה ישפר את הסרטים שלו (גם כשיש לו רעיונות טובים הוא לא יודע מה לעשות אִתם). הוא צריך מישהו אחר שימצא סיבה מוצדקת לעבור בין קטעי הפעולה שהוא כל כך רוצה לצלם. בהתחלה "טנט" מתקדם בקצב טוב כשדבר מוביל לדבר, ואז קורה מה שקרה ב"דנקרק": הוא חוזר על עצמו. נולאן יותר מדי מנסה להרשים ולהלהיב, ועוד חושב שצריך שעתיים וחצי בשביל זה. "טנט" הוא כמו הסרט "דה ז'וו" עם תסריט פחות טוב ותקציב גבוה יותר. בסרט המוצלח (אך לא נטול הפגמים) מ-2006 כיכב דנזל וושינגטון, ובסרט הזה מככב בנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: "לבי השוטה" My Foolish Heart (1949) – אם ל"קזבלנקה" היו ליהוק ובימוי לא נכונים

"לבי השוטה". סוזן הייוורד, דיינה אנדרוז.

יש שיאמרו שזה לא כוחות להשוות כל-סרט-שהוא ל"קזבלנקה", וזה נכון, אבל "לבי השוטה" (My Foolish Heart) הוא דוגמה מאלפת לכמה חשוב הליהוק ולהבדל בין בימוי טוב לרע, מעבר לבסיס החיוני של תסריט טוב.

טייפקאסטינג אינו נחלתם של שחקנים בלבד בהוליווד. אחרי שעיבדו את המחזה-שלא-הופק וכתבו את "קזבלנקה" גויסו התאומים ג'וליוס ופיליפ אפשטין לעבד את הסיפור הקצר של ג'יי-דִי סלינג'ר "הדוד ויגלי מקונטיקט", שפורסם מאוחר יותר כשני באוסף "9 סיפורים" שלו (בתרגום הישן לעברית הסיפור נקרא "מר קרוסלי שלנו מקונטיקט"). בשני המקרים מדובר בסרט בשחור-לבן על נאהבים, כשברקע מלחמת העולם השנייה וחלק גדול של סיפור האהבה בפלאשבק, כולל קטע בתחנת רכבת. ב"לבי השוטה" משובצים משפטים שעם שחקנים אחרים ובימוי נכון היו יכולים להישמע הרבה יותר טובים ואולי אף להפוך לקלאסיים, כמו כשאבא של אלואיז אומר לה: "כמה מזל יש לך שאף פעם לא תהיי אבא."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »