ביקורות קולנוע (עמוד 30)

"הפסטיבל של ריפקין" – ביקורת #1: וואלס שון לא מחזיק תפקיד ראשי

"הפסטיבל של ריפקין". לואי גארל, ג'ינה גרשון, וואלס שון.

פסטיבל ירושלים 2021 – לא קל להפריד בין יצירה של אומן לבין חייו הפרטיים, בוודאי עם השערוריות המטורפות והקשות שאופפות אותו, כמו במקרה של וודי אלן (או ההומופוביה של מאיר אריאל, הכהניזם של אריאל זילבר, האנטישמיות של דוסטוייבסקי ועוד). אבל בא לי לנסות. אני אקדיש את הביקורת הזו לסרט עצמו. "הפסטיבל של ריפקין" הוא לא סרט טוב. אבל יש כוכבית לטובה שאגיע אליה בהמשך.

הסרט עוסק במרצה לקולנוע שמגיע לפסטיבל סרטים יחד עם אשתו, שכן היא היח"צנית של האירוע. תוך כדי הוא מרגיש את הריחוק שלה ממנו והתקרבותה לבמאי צעיר ומבטיח. במהלך הפסטיבל הוא חולם חלומות קולנועיים עם ציטוטים משלל מאסטר-פיסים, שמשקפים את מצבו העגום, או לחילופין מעורר התקווה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסע בזיכרון" – ביקורת: בזבוז של יו ג'קמן וטנדי ניוטון

"מסע בזיכרון". יו ג'קמן, ת'נדי ניוטון.

"מסע בזיכרון" הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא כתוב ומבוים רע מאוד, ארוך (כמעט שעתיים) ויומרני, משעמם ונודניקי, בזבוז של יו ג'קמן וטנדי ניוטון ושל רעיון בעל פוטנציאל.

הסרט מתרחש במיאמי בעתיד שבו העולם עבר להתנהל בעיקר במשך הלילה בשל ההתחממות הגלובלית, שגם הובילה לעליית מפלס המים בכדור הארץ. ג'קמן מגלם את ניק באניסטר (שאמור להיות בהשראת בלש מסרטי פילם נואר), שמנהל עסק שבו אנשים נשכבים בבגדים תחתונים בקפסולה עם מים ויכולים לצפות בזיכרונות שלהם. הם לא היחידים שרואים את מהלך הדברים מעברם. ניק והשותפה שלו וואטס (ניוטון) רואים את ההתנהלות בתלת ממד מולם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עד במנוסה" – ביקורת: שחקנים טובים שמשדרגים מותחן מעניין

"עד במנוסה". אנג'לינה ג'ולי.

"עד במנוסה" הוא אמנם לא סרט שיזכה בפרסים או ייזכר לאורך זמן רב, אבל הוא כובש את הצופה למרבית 100 דקותיו. הוא עשוי היטב (כולל שריפות ענק מרשימות) והוא דוגמה מובהקת לשחקנים מפורסמים וטובים שמשדרגים מותחן מעניין.

השם התפל "עד במנוסה" גרוע כמו השם המקורי Those Who Want Me Dead ("אלו שרוצים שאמות") והעלילה שלו נפרשת בהדרגה, בסבלנות ראויה להערכה. אלמן ובנו קונור, נער צעיר, נסים על חייהם כשבעקבותיהם שני רוצחים להשכרה נחושים, שלא בוחלים באמצעים ובפגיעה בחפים מפשע כדי להשיג את מטרתם ולכסות את העקבות שלהם. נחמד לראות רשעים שאינם מטומטמים, לשם שינוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פאלם ספרינגס" – ביקורת: הסרט האולטימטיבי לאסקפיזם קליל וכיפי

"פאלם ספרינגס". כריסטין מילוטי, אנדי סמברג.

"פאלם ספרינגס" היא קומדיה רומנטית בסגנון "לקום אתמול בבוקר" (1993) עם טוויסט, שמצליחה לשמור על עניין והנאה לכל אורכה, גם כשכבר חשבנו שאין מה לחדש בסרטים מהסוג הזה. הבחירה לתפקידים הראשיים בשחקנים קומיים מטה בבירור את הכף לכיוון הקומדיה (ולרגעים מסוימים אפילו קומדיה מטורפת), אך זו הרומנטיות ששולטת על רגעי השיא של הסרט. מלבד צופים שלא אוהבים את הרעיון החזרתי שיש בסרטים כאלו, זהו הסרט האולטימטיבי לערב אסקפיזם קליל וכיפי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שרלטן" – ביקורת: סרט מענין ברובו על אדם וסיפור מרתקים

"שרלטן". איוון טרויאן.

שבוע הקולנוע הצ'כי בסינמטקים – "שרלטן" של אגנישקה הולנד הוא סרט דרמה היסטורי צ'כי על פי סיפור אמיתי. האיש שבמרכזו והסיפור שלו מרתקים והסרט מעניין ברובו, אך הוא נשאר בגדר "בסדר, טוב" ולא מעבר לכך.

הסרט מוקרן בסינמטקים במסגרת שבוע הקולנוע הצ'כי, ונרכש להפצה בקולנוע "לב" מכיוון שהוא של במאית מפורסמת ונבחר כנציג צ'כיה לאוסקר האחרון (לו היה מועמד -ובוודאי שאילו היה זוכה- כבר היה מוקרן בארץ במסגרת קבועה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ענת גוב: על החיים ועל המוות" – ביקורת: השפעה מאד חזקה

"ענת גוב: על החיים ועל המוות", צילום באדיבות הפקת הסרט והמשפחה.

ענת גוב הייתה אישה מדהימה, ללא ספק. אפשר להקשיב לה מדברת שעות ולצערי, הסרט ארך רק כשעה. מותר לא לאהוב את הדעות שלה, אבל אי אפשר שלא להעריך את החכמה, הרהיטות, השנינות, הישירות והרגישות שזרמו ממנה כמו נהר. וזה עוד מבלי לדבר על הכשרון העצום שלה בכתיבה, במחזות המאוד ישראליים שלה, שהתעסקו בעיקר במציאות משפחתית וחברתית יומיומית, ובכתיבה ההומוריסטית, ביניהם לתכנית המערכונים "זהו זה", בה כיכב בעלה גידי גוב. גם אם אתם לא מכירים את פועלה, אל דאגה, כל זה מוצג בסרט בהרחבה (כולל שורות שונות מכתיבתה).

עמוד השדרה של הסרט התיעודי "ענת גוב: על החיים ועל המוות" הוא ראיון מצולם בינה לבין סוכן האמנים ששכרה לטפל בעזבון היצירתי שלה, אריק קנלר (שהיה המפיק והיוצר השותף של הסרט), כשידעה שימיה ספורים. הראיון התנהל בשאלות הכי פשוטות של קנלר ותשובותיה הישירות והפשוטות בהתאם של גוב, וכשם הסרט, מדבר בעיקר על החיים ועל המוות. לגוב הייתה הסתכלות כנה על חייה והוקירה תודה על כך שניתנה לה הזדמנות להיפרד מהחיים בצורה מסודרת ולהכין את משפחתה לכך. היא סיפרה מבלי בושה על המחשבות הכי אינטימיות שלה וגם כאלו שלא יורדות בגרון כמו שצריך לכולם, ותמהה על הצורך האנושי להימלט ממחשבות על מוות, כשזו חד משמעית החוויה היחידה שמשותפת לכל ההוויה האנושית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לשחרר את גאי" – ביקורת #1: בידור, קלילות והנאה

"לשחרר את גאי". ריאן ריינולדס.

"לשחרר את גאי" הוא סרט מבדר, משעשע פה ושם, שנועד בראש ובראשונה למעריצי ריאן ריינולדס. הסרט וההומור שבו -כולל השירים בפסקול- הם בני דמותו של ריאן ריינולדס והפרסונה הקולנועית שלו, שהוא בין מפיקי הסרט. הסגנון לא כל כך רחוק מסרטי "דדפול" בכיכובו.

גאי (ריינולדס) חי במשחק מחשב, ואין לו מושג שהוא NPC, דמות רקע בלבד, בניגוד לדמויות האחרות ששחקנים ברחבי העולם שולטים בהן. גאי מנהל חיים שגרתיים שחוזרים על עצמם והוא נהנה מהם. תמיד לבוש באותם בגדים, בכל בוקר הולך לעבוד כפקיד בבנק ונהנה משיחת החולין עם המאבטח שם. הוא, כמובן, כמו מיליוני אנשים בכל העולם (האמיתי). הוא מתקשה לקבל את התגלית שהוא חי בעולם שלא קיים, מומצא. לא צריך להכיר יותר מדי את עולם משחקי המחשב כדי ליהנות מהסרט (גם מי שלא רצה שמע על "פורטנייט").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחידת המתאבדים" – ביקורת: ללא מגבלה, גאן רקח בלאגן עמוס, מעייף ומתאמץ

"יחידת המתאבדים". אידריס אלבה, דניאלה מלכויר, מרגו רובי.

"יחידת המתאבדים", קומדיית האקשן הקומיקסית הקיצונית של הקיץ תפלג את הקהל. יהיו מי שישבעו שהיא גאונית ויהיו מי שיבקשו, אם אפשר, להנמיך קצת את הסאונד, ואם אפשר אז גם את התמונה.

אבל רגע לפני, בואו נדון בשם – "יחידת המתאבדים". סרט זה הוא ריבוט (עם התייחסויות קלות) לסרט קודם באותו השם שיצא בשנת 2016 וזכה, למרות היותו אחד הסרטים הגרועים של העשור הקודם, להצלחה גדולה. שמו של הסרט הקודם היה Suicide Squad. על מנת להבהיר שלא מדובר בסרט ההוא, החליטו יוצרי הסרט ללכת על אבחנה משמעותית – שמו של הסרט החדש הוא The Suicide Squad. האמת היא שזה מבריק בעיני. הדבר המבריק היחידי בסרט. בארץ שני הסרטים קיבלו את אותו השם, וזאת משום שהתרגום האמיתי של הסרט הקודם היה אמור להיות "יחידת מתאבדים". אז מה עושים? יכלו לפתור זאת בקלות באופן הטבעי בו מתייחסים לתרגומי שמות סרטים בארץ ולקרוא לזה "2 יחידת 2 מתאבדים" או באופן סולידי יותר "היחידת המתאבדים", אבל במקום זאת החליטו לקרוא לו באותו שם. משעשע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התקופה היפה בחיי" – ביקורת #2: סרט צרפתי קסום ומושך ויזואלית

"התקופה היפה בחיי". דניאל אוטיי, דוריה טילייה.

"התקופה היפה בחיי" הוא סרט צרפתי קסום ומושך ויזואלית העוסק בהזדקנות, במערכות יחסים, בזכרון ונוסטלגיה ובאהבה. אמנם מהלך העלילה מעט צפוי, אבל כמו שאומרים תמיד, זו הדרך שחשובה ולא היעד. במקרה הזה, הדרך שזורה בסטים של תפאורות מפוארות ושלל תלבושות מדהימות, שגם אם הסרט היה מסתכם בהן, זה היה שווה את זה. למזלנו, יש משחק מעולה של ארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים שמעבירים את המסע של הדמויות באופן מדויק ומרתק.

הבמאי והתסריטאי ניקולא בדוס החזיר לסרט זה מספר שחקנים מסרטו הקודם, "מר וגברת אדלמן" (2017), פייר ארדיטי, דני פודלידה והשחקנית הראשית (שאף כתבה איתו את התסריט של הסרט הקודם), דוריה טילייה. את עצמו בחר להשאיר מאחורי המצלמה הפעם. גם מוטיב התפתחות זוגיות במהלך השנים עד לגיל זקנה וזכרונות של תחילת הקשר חוזרים כאן, רק בצורה פנטסטית יותר. בדוס משכיל להשתמש בקצב הסרט ובצבעיו כדי להעביר תחושה. הקצב המהיר והצבעים הקרים של תחילת הסרט מפנים את מקומם בצורה מושלמת לרוגע מקושט בצבעים חמים כשהעלילה נכנסת למסלול הארוך שלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'אנגל קרוז" – ביקורת: הכול מרגיש מאולץ, נעדר מקוריות ואינו מבדר

"ג'אנגל קרוז". אמילי בלאנט, דוויין ג'ונסון.

"ג'אנגל קרוז" (Jungle Cruise, שיִט בג'ונגל) צפוי להיות אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא מבוים רע, העריכה בלתי נסבלת, הכול מרגיש מאולץ, נעדר כל מקוריות (לא רק בשלד של הסיפור), והחטא העיקרי: הוא אינו ממלא את התפקיד המינימלי של להיות מבדר.
התאפקו ודחו את בכורת הסרט ביותר משנה כדי שיוקרן בבתי הקולנוע, ולא שחררו אותו ל"דיסני פלוס", שירות הסטרימינג המצליח שאליו הועלו ישירות בין השאר שני הסרטים האחרונים של "פיקסר" (נשמה, לוקה). בבית הייתי מפסיק לפני האמצע ולא חוזר אליו לעולם (וגם מוחק אותו אילו היתה לי אפשרות).

בפתיח מקבלים בקריינות, שלא נשמעת שוב בהמשך, את המניע לעלילה (ה"אוצר" שיחפשו) ואז מכירים את שתי הדמויות הראשיות לקראת ההיכרות שלהן.
זה מתחיל עם מנת יתר של דיסניות הניבטת מכל שנייה ואלמנט אך נעדרים הקסם, החן או המקוריות שהסרטים של "דיסני" היו ידועים בהם בעשורים עברו. לאחר מכן זה הופך למשהו (נחות) בהשראת כל שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס (אין משהו יוצא מן הכלל וראוי לאזכור ברביעי), כשבמקום על רקע מלחמת העולם השנייה זה שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה אז הגרמנים עדיין הרעים, או לפחות חלק מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התקופה היפה בחיי" – ביקורת #1: סרט רב קסם עם משחק נהדר של פאני ארדן

"התקופה היפה בחיי". פאני ארדן.

"התקופה היפה בחיי" הוא סרט דרמה צרפתי רב קסם עם נגיעות קומיות.
ההתחלה עשויה קצת לסחרר או לבלבל אבל ברגע שצולחים אותה ואת קצב האירועים והמעברים -עשוי נפלא בעריכה מושלמת- מגיעים לתמצית העלילה שעוסקת בנוסטלגיה, אהבה, זיכרון וחרטות.

הפסיכולוגית מריאן (פאני ארדן היפה והמצוינת) ובעלה המאייר ויקטור (דניאל אוטי הנהדר) נשואים שנים רבות ויש להם בן הייטקיסט מצליח. חבר ילדות של הבן מספק שירות מיוחד ויקר מאוד: שחזור תקופתי עם שחקנים, תפאורה ותלבושות תואמות שהלקוח יכול לחיות בתוכו, להסתובב ולדבר עם כולם (בדומה, למשל, לסדרה Westworld). היו לפחות עוד שני סרטים צרפתיים נוספים על סוכנויות שהשתמשו בשחקנים לטובת הלקוחות שלהם: "אליבי.קום" (רעיון טוב, סרט רע) ו"שובר הלבבות" המוצלח.
מרגו (דוריה טיליה), השחקנית הראשית בהפקות המושקעות הללו, עוזבת בעקבות ריב על רקע רומנטי עם הבמאי (גיום קנה המקסים), שיש לו קשר יפה ולא רגיל עם ויקטור (הוא אבא של חברו וזוכר לטובה אותו ואת ההשפעה שלו על חייו).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האחים ספארקס" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: דפוס קבוע שמפסיק לעניין

"האחים ספארקס".

פסטיבל דוקאביב 2021 – "האחים ספארקס" הוא סרט תיעודי על להקה שהיא, כביכול, קרובה לאלמונית לקהל הרחב, שהשפיעה רבות במהלך השנים על שלל מוסיקאים והקדימה את זמנה מאז הקמתה מבחינת סגנון מוסיקלי וויזואלי, וממשיכה להיות אוונגרדית עד היום. עשר הדקות הראשונות של הסרט מאוד דינמיות ומעניינות, הבעיה היא שזה מרגיש כאילו שתי הדקות האחרונות מתוכן חוזרות על עצמן בלופ עד לסוף הסרט – שעתיים ומשהו אחר כך. ככלל אצבע, סרט תיעודי שמתמקד בנרטיב יחיד לא צריך להימשך מעל שעה וחצי.

ההבטחה בסרט התחילה מבחינתי בזהות הבמאי – אדגר רייט, מי שאחראי לסרטים "מת על המתים" (2004), "שוטרים לוהטים" (2007) ו"סקוט פילגרים נגד העולם" (2010). זהו אמנם סרטו התיעודי הראשון, אבל כל הגישה שלו לקולנוע שנונה, מוטרפת ובעיקר מצחיקה, כך שניתן היה להסיק (ולטעות) שגם הסרט הזה יהיה בעל אופי דומה. רייט שוב חזר לשתף פעולה עם שותפיו ה(סמי-)קבועים סיימון פג וניק פרוסט, כשהשניים דיבבו את הביטלס בקטע אנימציה קצר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »